רגישות‭ ‬לאח‭, ‬רגישות‭ ‬לאחר | אברהם‭ ‬ורות‭ ‬וולפיש

החל מאשת יפת תואר וכלה ביחס אל העמים השכנים לישראל – את המצוות בפרשה שוזר חוט ערכי–מוסרי, הדורש מהאדם לנהוג באחריות כלפי סביבתו

המצוות הרבות המובאות בפרשתנו נוגעות במעגלים שונים של יחסי אדם וסביבתו החברתית: ענייני אישות ומשפחה, מלחמה, היחס לזר ולעמים אחרים, היחס לעני ולעבד הנמלט. כמו בקובצי מצוות אחרים בתורה, לא ברור לכאורה כיצד סודרו המצוות המגוונות, והאם יש קו רעיוני–ערכי השוזר אותן.

מלחמה נפגשת במשפחה

נקודת מוצא טובה לבחינת סוגיה זו היא פתיחת הפרשה בעניין אשת יפת תואר, שבו נפגשים שניים מהנושאים המרכזיים בפרשה: המלחמה וחיי אישות. המילים הראשונות של הפרשה, "כי תצא למלחמה על אויביך", הן המשך טבעי לקטעים המופיעים בסוף הפרשה הקודמת: "כי תצא למלחמה על אויביך" (כ, א), "כי תקרב אל עיר להלחם עליה" (כ, י), "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה" (כ, יט). אך בעוד המצוות בסוף פרשת שופטים עוסקות בדרכי ניהול המלחמה בידי הציבור (נאום הכהן משוח המלחמה ושוטרי העם, הקריאה לשלום, איסור השחתת עצי פרי), פרשתנו מתמקדת במה שקורה בעקבות המלחמה, במישור הפרטי של יחסי איש–אישה.

העיסוק בנושא שבויות מלחמה אינו מפתיע, שכן מאז ומתמיד אחד מאתגרי המלחמה הגדולים הוא הפיתוי בפני החיילים לאנוס את השבויות, ובסוגיה זו תימדד הרמה המוסרית של הצבא. אך התורה מפתיעה באופן התמודדותה עם האתגר. בנקודות מפגש אחרות בין המסגרת הצבאית למסגרת המשפחתית, התורה מבליטה את המתח בין השתיים וחותרת להפרדה ביניהן. החתן שארס אישה ולא הספיק לשאת אותה נשלח הביתה משדה הקרב לפני תחילת המלחמה (כ, ז), ונאסר על חתן שנשא אישה להשתתף במלחמה במהלך השנה הראשונה, שבה הוא מחויב לשמח את אשתו (כד, ה). מצווה נוספת בפרשתנו, "לא יהיה כלי גבר על אשה" (כב, ה), מונעת מאישה לשאת כלי נשק (על פי ראב"ע, רבנו בחיי), ובכך מרחיקה אותה משדה הקרב ומונעת מאנשי הצבא להגיע לידי קשר מיני – נושא חם בישראל של ימינו. מפתיע אפוא שבעניין אשת יפת תואר, במקום לשלול לחלוטין כל מחשבה בשדה הקרב לגבי קשר מיני עם השבויות, התורה מעניקה לכך לגיטימציה.

ההסבר להיתר חריג זה טמון ברגישות האנושית העמוקה של התורה, תכונה המאפיינת מצוות רבות בפרשתנו. לדברי האמורא רב, המובאים על ידי רש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". התורה הכירה את טבע האדם ואת רגשות הלוחם הסוערים בשעת לחימה. לפיכך היא נמנעה ממאבק חזיתי חסר–תוחלת נגד היצר הגואה שתעורר השבויה, והעדיפה לבצע ויתור טקטי – להתיר את לקיחת השבויה, אבל להתנות זאת בתנאים העשויים לשנות את התוצאה המוסרית. כפי שההיתר לקחת את השבויה מושרש ברגישות לנפש החייל, כך מגלה התורה רגישות לנפש השבויה המתבטאת בישיבתה בבית השובה חודש ימים כדי להתנתק מהעבר ולהסתגל להווה (על פי רמב"ן), ואם בסוף החודש יחליט האיש שאין הוא רוצה אותה, אסור "להעביר" אותה לאיש אחר כאילו הייתה חפץ עובר לסוחר.

שקלול נקודות הזכות

הרגישות האנושית המאפיינת את ההתייחסות לאשת יפת תואר באה לידי ביטוי בדינים רבים בפרשתנו. שבע עשרה ההופעות של המילה 'אח' בפרשתנו – יותר מכל פרשה הלכתית אחרת בתורה – מטעימות את הזיקה הנפשית העומדת ביסודן של מצוות חברתיות. ליד יחסי הקרבה לאחינו בני ישראל, התורה תובעת רגישות גם כלפי "האחר". את הנידון למוות חייבים לקבור בו ביום (כ, כג), ושורה של מצוות מבטאות רגישות כלפי בעלי חיים: שילוח הקן (כב, ו–ז), "לא תחסם שור בדישו" (כה, ד), "לא תחרש בשור ובחמור יחדיו" (כב, י). וכן לגבי עבדים: דין מיוחד במינו, שאינו קיים בעמי קדם אחרים, אוסר להסגיר לאדון את עבדו הנמלט (כג, טז).

וכן אפילו לגבי עמים אחרים. בפרשתנו התורה חוזרת לנושא שנידון בתחילת ספר דברים – היחס לעמים השכנים לארץ ישראל, אך מזווית חדשה. בפרשת דברים נאסר עלינו להילחם נגד מואב, עמון ואדום, כי ארצותיהם ניתנו להם מאת ה' לנחלה. בפרשתנו התורה מעגנת את היחס שלנו כלפי בני העמים השכנים בשיקולים של מוסר וזיקה נפשית. לגבי אדום נאמר: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוא" (כג, ח). בתור זרעו של אברהם ויצחק יש להתייחס אליו כאח, למרות שהוא לא נהג בנו כאח ומנע מאיתנו לעבור דרך ארצו. מפתיע עוד יותר הציווי לא לתעב את המצרי "כי גר היית בארצו" (שם), והכרת הטוב על המקלט שמצאנו שם בשעת רעב מכפרת אפילו על השעבוד הארוך והקשה שסבלנו מידם.

כלפי המואבי והעמוני התורה מחמירה, למרות קִרבה משפחתית (צאצאים של לוט), וזאת בשל טענה מוסרית: "על–דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן–בעור מפתור ארם–נהרים לקללך" (כג, ה). בגידתם באחווה שבינינו גורמת לשלילת זכותם לבוא בקהל ה'. ההבדל בין ההתייחסות הסלחנית כלפי מצרים ואדום לבין ההתייחסות המחמירה כלפי מואב ועמון זוקק הסבר, ודומה שלכל אחד מהעמים קיימת דרך שקלול ייחודית של נקודות הזכות והחובה. לשקלול הזה ייכנסו גורמים שונים – מידת הקרבה, הדרך שבה נוצרו היחסים בינם לבין עם ישראל, הנסיבות שהביאו לידי מתחים ואיבה בינינו ועוד. אך גם בלי להבין עד הסוף את השקלול המדויק כלפי כל אחד מהעמים, ברור שהתורה מבקשת לכונן גם את יחסינו כלפי העמים השכנים על בסיס שיקולי אחווה ומוסר. הן כלפי בני עמנו הן כלפי "האחר", הן בעת שגרה הן בלהט המלחמה, הרגישות האנושית שתובעת התורה מונעת מאיתנו לשקוע לתוך פעלתנות לא מחושבת מחד גיסא או שגרה ושאננות מאידך גיסא.

הרב ד"ר אברהם וולפיש הוא מרצה לתושב"ע במכללת בית וגן ובמכללת הרצוג. ד"ר רות וולפיש היא מרצה לתנ"ך במכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י' באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בספטמבר 2017, ב-גיליון כי תצא תשע"ז - 1047 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. שבויה יפת תואר
    מאמרם של הדוקטורים אברהם ורות וולפיש עורר בי זכרונות מהפולמוס סביב דברי הרב קרים שהציפו את המדיה והרשת בטענות על התורה שהיא כביכול מתירה לחייל הישראלי לאנוס את נשות האויב בסערת המלחמה, ונתנו לכך גם טעם מן המובחר: התורה הכירה את טבע האדם ואת רגשות הלוחם הסוערים בשעתלחימה ונתנה לגיטימציה לכופף את המוסר האישי למען הניצחון של עם ישראל במלחמה (כדברי הרבצ"ר). ובכן לדעתי, ולדעת ר' יוחנן בתלמוד הירושלמי, הפשט אינו כן. האומות בימי קדם אכן ראו את הנשים שבצד המנוצח כחלק מהשלל, כרכוש שניתן להשתמש בו לצורך עבודה, או יחסי מין. לגבי עם ישראל, יחסי מין עם שבויות הם עניין מורכב יותר, וזאת משתי סיבות: סיבה דתית-לאומית וסיבה חברתית-מוסרית. ליתר פירוט, א) במגמה הדתית-הלאומית של התורה להבדיל את ישראל משאר העמים בשל הסכנה המוסרית שבדבר, יש תפקיד מרכזי לאיסור יחסי מין עם נכרים ועם נכריות, אלא בתנאים, שנעמוד עליהם מיד; ב) התורה מגלה התחשבות רבה יחסית למקובל אז בשבויות, מפני שהיא מקיימת סטנדרטים גבוהים יותר של מוסר חברתי ושל תמיכה בחלשים, ישראלים ושאינם ישראלים, כפי שרואים שוב ושוב בהתייחסותה לגרים ולעבדים (בדיני השבת, למשל). לכן, התורה – כיוון שהיא מקבלת במידה מסוימת את המנהגים שרווחו בעת נתינתה – מאפשרת לראות בשבויות שפחות עבודה, אך לא שפחות מין. בפרשתנו עוסקת התורה במקרה של שבויה יפת תואר, שהשוֹבֶה הישראלי חושק בה.
    בפשט הדברים אין שום היתר ליחסי מין עם נשות האויב בתוך סערת הקרב, או מיד אחריה. לפי הפשט (נא לקרוא שוב בדייקנות את הטקסט) התורה מתייחסת ומתארת מצב שלאחר הקרבות, שבו נאסף כבר שלל הנשים אל מחנה שבויים לקראת חלוקתו, או מכירתו. התורה מכירה באפשרות, ששבויה יפה תצית את דמיונו של איש הצבא ששב מהמלחמה עם סיומה, או של כל אזרח אחר, שיחפוץ לרכשה ולקיים עימה יחסי מין. הדברים אמורים בשבויות שאינן מעמי כנען – את הכנעניות יש להשמיד לצורך הגנה מהשחיתות המוסרית שלהן ובוודאי אין לבוא במגע מיני עם בניהם ועם בנותיהם של הכנענים. המקרה שלנו נוגע לשבויה בת אחד העמים האחרים, שישראל עתיד להילחם בהם. במקרה זה קובעת התורה כלל איסורי ברור: אין לקיים יחסי מין עם נכרייה בשום סיטואציה ובשום שלב; מותר לקיים יחסי מין עם אישה ממוצא נכרי, שגוירה ונישאה. הגיור והנישואין, מתבצעים בבעילה בכוונה לנישואים עם האישה. במילים אחרות, יחסי אישות בהסכמה לשם נישואים עם נוכריה רגילה, או עם שבויה על פי הכללים להלן, מהווים גיור שלהן ומכניסים אותן לעם ישראל, ורק באופן זה מותר לקיים איתן יחסי מין. לעומת זאת גבר נכרי חייב בברית מילה כדי להיחשב ישראל. התורה נותנת לשובה, או למי שרכש את האישה מהשובה, את הברירה: לבעול את האישה בעילת נישואין בתנאים מסוימים, או לעשותה שפחת עבודה כדין שפחה כנענית ולא לבעול אותה כלל.
    כעת קובעת התורה את כללי הנישואים הללו, שאמורים להפוך את השבויה לבת משפחתו של השובה (לא לשפחה שלו) ומכאן – לבת ישראל לכל דבר ועניין. כללים אלה מושתתים על התחשבות מיוחדת עד כמה שאפשר בכבודה של האישה השבויה וברגשותיה. התורה מצווה על פסק זמן – חודש ימים – של איפוק וריסון, שבו תשב האישה בביתו של הבעל לעתיד, ללא יחסי אישות. בתקופה זו תוכל האישה להיפרד, ללא לחץ, מעולמה הקודם, להתאבל על ניתוקה ממשפחתה ולהתכונן למצב החדש. את האבל ואת המרת הזהות של האישה (מנוכריה לישראלית) מסמלים עשיית הציפורניים (קיצוצן), גילוח הראש (כמו אצל נזיר בתום תקופת נזרו, עם שובו, כאישיות חדשה, אל החברה), והחלפת הבגדים. לגבר יהיה פנאי לבחון אם הוא מרגיש כלפיה אהבה, שתחזיק מעמד, או תאווה רגעית. רק בתום החודש יהיה הגבר הישראלי רשאי לשאת את השבויה לאישה ולקיים עימה לראשונה, ולצורך זה, יחסי אישות. התורה צופה כי נישואים אלה לא יחזיקו מעמד זמן רב. על-פי רוב, האישה לא תחפוץ בגבר ולא תשיב לו אהבה, או לא תצליח להשתלב במשפחה ובחברה החדשה, או האיש ימאס בה לאחר מימוש הנישואין. התורה מצווה, כי עם כשלון הנישואים זכאית האישה – בתמורה על העינוי (יחסי מין שלא מרצון) ועל הסבל שעברה – לשילוחין בספר כריתות, כנהוג באשתו של ישראל, ולשחרור מלא. לאחר שנשא אותה לאישה, אין הגבר רשאי עוד לראותה כרכושו ולהופכה לשפחת עבודה בביתו, או למכור אותה לעבדות, שכן היא עתה ישראלית לכל דבר. הסבר זה הוא כאמור פשט התורה, וכך גם הסביר זאת התוספות בבבלי קידושין דף כב ע"א דיבור המתחיל "שלא ילחצנה במלחמה" על פי דעת ר' יוחנן (בניגוד לדעת רב הבבלי) בתלמוד הירושלמי מכות פרק ב הלכה ו שמובאת שם. כך למדו פשט בטקסט הזה של התורה רס"ג כ"א י"א-י"ד, ראב"ע שם, רמב"ן שם על דרך הפשט, הביאור של מנדלסון על אתר, רש"ר הירש כ"א י"ב-י"ד לדעת אחרים, שד"ל כ"א י"ב. כל זאת בניגוד לדעת רב בתלמוד בבלי קידושין כא ע"ב והרמב"ם הלכות מלכים פרק שמיני ה"ב. רב קבע את הכלל המקומם: "דיברה תורה כנגד יצר הרע' ולדעתו היתירה 'ביאה ראשונה' בסערת הקרב. כידוע, רבי יוחנן ורב – הלכה כר' יוחנן, וקשה לי להבין מדוע בחרו הזוג וולפיש והרב קרים בדעה של רב שהיא מדרש על הפסוקים, על אף שהיא נוגדת את הפשט וגם את המוסר הנוהג היום ויש דעה מוצקה וחשובה נגד רב שהלכה כמותה. גם כך הטקסט קשה לנו כי בכל זאת יש כאן נישואי כפיה, וצריך להבין אותו כהתקדמות ביחס למה שהיה מקובל באותם ימים אצל שכנינו. ברור שהיום אף פוסק לא היה מתיר אפילו את מה שהסביר ר' יוחנן בדברי התורה. אני מקווה שבכך הנחתי במקצת את דעתן של נשים דעתניות שהמדרש של רב מכעיס אותן ובצדק.

  2. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם… במדבר ל..פסוק יח.
    ומה זה החיו לכם , בפשט , התורה מתירה לקחת נשות אויב … כמו אישה יפת תואר .
    רק החכמים בולמים את הפשט בפירוש שהם נותנים

    • בס"ד ט"ז באלול ע"ז

      בני ישראל החיו את הטף והנשים ששבו לעבדות, ככתוב : 'רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך…' (דברים כ,יד). שם ודאי לא נלקחים הטף והבהמה למשכב, ופשוט שגם הנשים נלקחות לעבודה. *)

      בשבי מדין ציווה משה, שבניגוד למשפט המלחמה הרגיל, אין להשאיר את הזכרים שבטף ואת הנשים שידעו משכב זכר שהיו למכשול לבני ישראל. לגבי הטף שבנשים ניתן היתר להחיות, ומן הסתם לא שונתה המטרה הראשונה שלשמה נשבו – לעבודה.

      הגע עצמך, הרי כל סיבת המלחמה היתה משום שבני ישראל זנו עם בנות מדין. האם עתה יצווה משה לכתחילה לקחתן למשכב? ועוד לתת לאלעזר הכהן 61 מהן לשם אישות כ'מכס לה", היש סטירת לחי מצלצלת מזו לפינחס בן אלעזר?

      אשת יפת תואר מפסיקה להיות שפחה, אלא 'והיתה לך לאשה', וגם אם לא יחפוץ בה עליו לשלחה לנפשה, לא להתעמר בה ולא למכרה לעבדות. חובה זו היא ראיה חותכת שאין בתורה מצב של שפחות לצורך אישות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      *) אלא אם כן נאמר שסיפיה דקרא 'ואכלת את שלל אויביך' הוא כמשמעו המילוי, שהטף והנשים נועדו לאכילה 🙂 ואף 'החיו לכם' יתפרש על דרך 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' 🙂 על הקניבליות היהודית יעידו גם דברי דוד לאביגיל 'ברוך טעמך' המוכיחים בעליל שדוד 'לקח ביס' 🙂

  3. הוספה (לפיסקה 3)

    הרי החזקת שפחות מקושטות לעורר התאווה, מתוארת ע"י הרמב"ם (מו"נ ג,יב) כאחת הדוגמאות לאדם המשחית את נפשו. היעלה על הדעת שזו תהיה מטרת ה'מכס לה" שזיכתה התורה לאלעזר הכהן?

    [תודתי לד"ר י"נ רובין שהביא לידיעתי את דברי הרמב"ם. ש.צ.ל].

  4. "כפי שההיתר לקחת את השבויה מושרש ברגישות לנפש החייל, כך מגלה התורה רגישות לנפש השבויה …"
    עוד גזירה שווה כזו ואבדנו!
    סימטריה אינה שוויון, וכאן היא מעוותת.
    גרוע מלומר שרגימת מקושש מושרשת ברגישות לנפש הרוגמים.
    אמנם כן, יש כאלו שחילול שבת בפרהסיות שרגליהם אינן אמורות לדרוך בהן, פוגע קשות בנימי נימים של נפשותיהם, ומתוך הבנה עמוקה לרגשותיהם המדממים ניתן היתר אלוהי לרגום באבנים או בחיתולים צואים (מי אמר שהיהדות לא מכבדת נשים?).
    אפשר ורצוי היה להימנע מתיזה פסיכולוגיסטית מופרכת, אשר מציירת את התורה כאטומה רגשית, בניגוד גמור לכוונת המאמר.
    בהחלט ניתן היה להסתפק בהסבר של השלמה כפויה עם כורח מציאות המלחמות בימים ההם, ורצון לתקן בדיעבד את העוול ככל שניתן, בכלים שמספקת התורה.

    ד"ר חמיאל, רוב תודות על ההסבר המאלף.
    "כיוון שהיא מקבלת במידה מסוימת את המנהגים שרווחו בעת נתינתה"
    מהם אותם מנהגים? יחסי מין (בהסכמה או שלא בהסכמה) בין חיילים יהודים לשבויות נוכריות.
    מדוע מקבלת? תופעה בלתי-ניתנת למניעה. כורח מציאות במלחמות הימים ההם.
    ממה נובעת מציאות זו? "התורה הכירה את טבע האדם ואת רגשות הלוחם הסוערים בשעת לחימה"

    לדעתי, לא הרב קרים טעה. טועים מי שסוברים כי הסבר "טבע האדם-כורח המציאות" נותן מלכתחילה לגיטימציה לאונס.
    זה כמו לומר, להבדיל, שפיצוי כספי נותן לגיטימציה לרשלנות רפואית, או שקנסות חניה נועדו לעודד חניות אסורות.

    • תחילת דבריך הם מבחינתי התפרצות לדלת פתוחה. לגבי קבלת המנהגים – הכוונה היא כמובן למנהגי המלחמות שהיו נהוגים בזמן המקרא בין העמים הפגאנים השכנים. הם לקחו את הנשים כולן כשפחות עבודה ומין כפי שנוהג עד היום דעאש, והתורה מעדנת זאת על ידי חיוב האיפוק, הנישואין והזכויות המלאות של הנישאת כבת ישראל. כבר הרמב"ם הדגיש את הויתור של התורה למנהגים העתיקים של העולם הקדום בהתייחסותו למשל לקורבנות. כך גם היחס של התורה לגאולת דם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: