האוטוביוגרפיה‭ ‬והמוסר | שלום‭ ‬רוזנברג

כיצד עלינו להתייחס לחטאי אבותינו שבמקרא? על החטא והעונש של דוד המלך, ועל הלקח של חכמי המוסר

אבות האומה הם דמויות להזדהות, עמודי האש שלפני המחנה. ואנו בדורנו, מה יחסנו אליהם? מהי הגיאומטריה שבה אנו משתמשים בהביטנו אליהם? מלמטה למעלה או בגובה העיניים? התשובה לא קשה. המסורת לימדה אותנו לכבדם. והנה, שומעים אנו בדורות האחרונים יותר ויותר, על רקע צחוקם של הליצנים, קולות פטישים ההולמים בטקסטים כדי לנתץ את ה"מיתוסים". רביזיוניזם זה עתיק יומין הוא. מן המפורסמות היא הסימפתיה שרחש בן גוריון למלך שאול ועוינותו לדוד. הגדיל לעשות משורר ההשכלה, יהודה לייב גורדון (יל"ג), שהזדהה עם צדקיהו המלך כנגד ירמיהו הנביא. דווקא הנביא, שדורנו רואה בו את מבצר הפוליטיקה השפויה, נתפס בעיני המשכיל כמי שעצר את ההתפתחות הצבאית של העם ומנע ממנו כל סיכוי לעצמאות. אך בעוד הדורות הקודמים רצו לבנות מיתוסים חלופיים, דורנו לא זקוק לכך. מסתפק הוא בהנאה שבהריסת הקיימים.

עצתו של היצר

המקרא לא הסתיר את חטאי הקדמונים. דמויות ההזדהות שלו אינן אידיאליות אלא דווקא ריאליות. מעניין, חטאו של משה נשאר במידה רבה חידה שהפרשנים הרבו לנסות ולפענח. הטיב להגדיר מצב זה ר' שמואל דוד לוצאטו, כשכתב שהתורה כיסתה על חטאו היחיד של משה, אך המפרשים "הרבו עליו חטאים" בפירושיהם החכמים והמחוכמים. אך כעת לא אפנה למשה אלא דווקא לדוד המלך, ואיעזר בדבריו של ר' יצחק עראמה, בעל עקדת יצחק (שער עג), גדול המפרשים הפילוסופיים וההגותיים של ימי הביניים.

בדיונו על דוד, מביא ר"י עראמה את אמרתו של רבי יונתן (שבת נו ע"א) "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", או בנוסח שלו – "אינו אלא חוטא". בעל העקדה קובע שלפנינו אמירה דו–משמעית: "כוונו בו אחד משני דברים או שניהם". לדעתו, אנו יכולים לקרוא את האמרה הזאת כקובעת את העובדה שחטאו של דוד לא היה הלכתי–משפטי אלא הלכתי–מוסרי. אך הוא מציג הבנה נוספת – "שכל החוטא ויתלה עצמו באנשים גדולים כאלה כדי לומר גם אלה ענקי הרוח חטאו", ולפיכך די בהתנצלות קלה לאיש כמוני; האומר זאת אינו אלא חוטא, כלומר "לא יסור ממנו חטאתו בזה, כי חטא הרבים והנכבדים לא ימנע החטא מכל חוטא אי זה שיהיה". מעשיהם אינם מצדיקים את חטאינו אנו!

כאן מצביע ר"י עראמה על הבעיה האמיתית, פעילותו של היצר הרע האומר: אם בארזים (דמויות ההזדהות) נפלה שלהבת החטא, מה ניתן לצפות מאיתנו? אלא שמי שחושב כך טועה וחוטא, ומאבד את המסר האמיתי של המקרא והנבואה. המקרא מצביע על חטא אבותינו ואיתו גם על שטר החוב האיום שהחטא גורר איתו. בעקבות גזלת כבשת הרש מתרחשת טרגדיה נוראה ביותר בביתו של דוד. מי שלא מדגיש ומלמד זאת הוא החוטא האמיתי. אמנון, תמר ואבשלום, ואף הבן שנולד מהחטא, נפגעים. הם שלבים בשרשרת נוראה שהחטא עורר. כמה איום עבור כל אב לחשוב על המחיר שישלמו היקרים לו בגלל חטאיו.

מבשר התשובה הכפולה

אולם לא רק על כך לימדנו המקרא. רבי יונתן, שאותו שמענו אומר "כל האומר… אינו אלא טועה", מוסיף הערה (מו"ק טז, ע"ב): "מאי דכתיב 'נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל'…", מה פשר מילים קשות אלו? התשובה: "שהקים עולה של תשובה". כפירוש רש"י: "שהוא [דוד] שב תחילה, ונתן דרך לשבים… שאם חטא יחיד אומרים לו כלך [=לך] אצל דוד, שמחל לו הקדוש ברוך הוא [על] אותו עוון, אף אתה חזור בתשובה".

דור מבשר את התשובה. רעיון זה חוזר פעמים רבות במקורות. אלא שחכמי המוסר העירו הערה חשובה שמשנה את האופטיקה שלנו. בספר מלאכי (ג, ז) קוראים אנו: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר ה' צְ–בָאוֹת". פלא! "שׁוּבוּ אֵלַי" נשמע כאילו הוא מתאר לנו חזרה מוחלטת וסופית להקב"ה, אז למה להוסיף: "אָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"? והם ענו, התשובה עדיין אינה הכול. הרי האדם איבד את טוהר הלב שהיה לו קודם. לא הכול נמחק. ואכן, אני מוסיף ברעדה, אנשי המוסר מוסיפים עוד קטע המשלים דברים אלו: "ואפילו בדוד המלך ע"ה שהקים עולה של תשובה… מצינו שבתשובתו עדיין לא נתגלתה בחייו נקודה דקה בתיקון העבר, שנשארה בחושך עד מיתתו". חכמי המוסר "מוכיחים" זאת בעזרת התיאור האגדי שלפיו כאשר עמדו בני ישראל להכניס את הארון לבית המקדש השערים דבקו זה בזה ולא נתנו לארון להיכנס. רק כאשר נאמרה תפילה מיוחדת (דברי הימים ב, ו, מב): "ה' אֱ–לֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ" – נענו. כנראה שיש עוד ניסיונות (אוי ואבוי) שחייב בעל התשובה לעבור כדי לברר "שנפתחו פתחי לבו".

יכול היה הסופר המקראי לספר את תולדות גדולי האומה כשהן נקיות מחטאים ושגיאות. זאת הלוא דרכה של ההיסטוריה "הרשמית" שנכתבה לאורך כל הדורות. אלא שהמקרא איננו חיבורם של היסטוריוני החצר של המלכים, יהיו מוכשרים ככל שיהיו. המקרא הוא פרי הנבואה המנסה לחשוף לפנינו קצת מסודותיה של ההשגחה הבודקת גם קשרים הנעלמים מעין אנוש, את הביוגרפיה האישית וקשריה עם המוסר, ופעמים שתמונות מסוימות של אותן ביוגרפיות גרמו לתוצאות היסטוריות קשות. האם יהיה זה אבסורד לומר שאיש צבא, שעליו העידה בתו שהיה עסוק ב"לעבור על עשרת הדיברות", תרם לאחריות לעיוורון מפני המלחמה המתקרבת, עם קרבנותיה הרבים?

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י' באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 בספטמבר 2017,ב-גיליון כי תצא תשע"ז - 1047, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: