עץ חיים | אברהם ורות וולפיש  

 

מוטיב העץ וזיקתו לאדם קושר מבחינה ספרותית בין שתי פרשיות שונות בפרשה, ומלמד על החיבור העמוק והקמאי שביניהם

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.

כְּמוֹ הָאָדָם, גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ.

כְּמוֹ הָעֵץ, הָאָדָם נִגְדָּע.

(נתן זך)

הזיקה בין העץ לאדם בולטת בשני מקומות בפרשתנו: בדין הרוצח בשוגג ובדין המצור על עיר אויב. על אף השוני הרב בין שני הנושאים, בולט הדמיון הלשוני ביניהם.

בפרשת ערי מקלט נאמר:

וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי. (דברים יט, ה)

ובפסוקי פרשת המצור נאמר:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. (דברים כ, יט)

איור: מנחם הלברשטט

יחס בשני מישורים

באמצעות הקישורים הלשוניים הללו יוצרת התורה זיקה בין שני תרחישים מהופכים. בראשון בא האדם לכרות עצים ונמצא הורג אדם, ואילו בשני באים העם להילחם בבני אדם והם מצטווים להימנע מהשחתת העצים. זאת ועוד, בתרחיש הראשון האדם מחזיק ב"עץ" של הגרזן (הקת) על–מנת לכרות את עצי היער, ואילו בתרחיש השני נאסר על האדם להשתמש בעצי הפרי כחומר בניין למצור, אך מותר להשתמש לצורך זה בעצי הסרק (כ, כ). כך כורכת התורה יחד את חיי האדם וחיי העץ משני הכיוונים: כאשר בא האדם לכרות עצים עליו להישמר שלא ייהרג בן אדם; וכשהותר לשפוך דמם של אנשים עדיין יש להישמר מלהשחית עצי פרי.

זיקה לשונית–ספרותית זו בין שני התרחישים עשויה לסייע בהבנת הפסוק החידתי האוסר על כריתת עצי הפרי. מדוע אין הרצון לשמר את עצי הפרי נדחה מפני הצורך הדחוף יותר לנצח במלחמה? מה פירוש האמירה הסתומה "כי האדם עץ השדה", וכיצד היא מסבירה את איסור ההשחתה? נראה כי החיבור שראינו בין הדאגה לחיי האדם לדאגה לחיי העץ מחזק את פירושו של שד"ל, המציע לאיסור את ההסבר הבא:

כי עיקר המצווה הוא שלא יכרות העץ אחר שאכל מפירותיוכדי להרחיק את האדם ממידת כפוי טובה ולהרגילו שיאהב את המיטיב לו.

את הפסוק "כי האדם עץ השדה" מסביר שד"ל כמענה לתמיהה העולה כאן מאליה: הגם שהתורה רוצה שנרחם על העץ כאילו היה בן אדם, הרי בשעת מלחמה מותר להרוג את אנשי העיר, ומדוע יש לרחם על העצים יותר מאשר על האנשים? על כך משיב שד"ל: גם בשעת מלחמה, כאשר אין מנוס מלהרוג את האויב, יש לשים גבול ליצר ההרס, ולהשאיר מקום למידת החמלה. את החמלה על עצי הפרי מנמקת התורה בשאלה הרטורית (בהתאם לפירושו של רש"י): וכי עץ השדה הוא אדם, המסוגל להיסתר בתוך העיר הנצורה? והרי הוא חסר הגנה. מנגד, העץ דומה לאדם מבחינה זו שהוא מעניק לזולת מטובו. לכן יש להתייחס לעץ בשני מישורים – כמו אדם יש להכיר לו טובה, אך שלא כמו אדם הוא חסר הגנה, ולכן יש לרחם עליו, על–מנת לנטוע בליבנו, גם בשעת מלחמה, את מידות הכרת הטוב והרחמים.

תרומה תרבותית

השותפות בין האדם והעץ מופיעה במקומות רבים במקרא, החל מבריאת האדם. המאפיין המרכזי של גן עדן הוא שה' נטע שם "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", וגורלו של האדם הוכרע על–ידי שני עצים. אילו אכל האדם מעץ החיים היה זוכה בחיי נצח, אך תחת זאת הוא והאישה נתפתו לאכול מעץ הדעת, הקוסם במראהו ובטיב פירותיו והמבטיח "להיות כא–לוהים, יודעי טוב ורע".

לאחרי הגירוש מגן עדן עץ החיים ממשיך לשמש כסמל לכמיהה הרוחנית העליונה של האדם. הכרובים במשכן ובבית המקדש מסמלים את הכרובים השומרים בפתח גן עדן על "דרך עץ החיים", והתורה משולה לעץ חיים למחזיקים בה (משלי ג, יח). המקרא ממשיל את הצדיק לעץ שתול על מים (ירמיהו יז ח; תהלים א ג) ולתמר פורח השתול בבית ה' (תהילים צב, יג–יד). את חיי הביטחון והשלווה מבטא המקרא בתיאור "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א ה, ח; מיכה ד, ד), ולשיבת עם ישראל לארצו ייתנו ביטוי העצים – "וכל עצי השדה ימחאו כף" (ישעיהו נה, יב).

מה פשר הזיקה ההדוקה בין חיי האדם לחיי העץ? התרומה של העץ לחייו של האדם ולרווחתו היא רבת–פנים, ונוגעת בחיים הפיזיים והרוחניים כאחד. תרומת פירות העץ לתפריט האנושי איננה רק תזונתית, אלא גם תרבותית. היין והשמן ממלאים תפקידים רבים ומגוונים הן בסעודה הן במפגשים חברתיים ותרבותיים. במשך אלפי שנים השמן היה מקור התאורה העיקרי.

בניגוד לירקות ודגנים, הנאכלים רק אחרי שנקצרו, העץ נותן את פריו וממשיך לגדול. אורך ימיו של העץ הפך אותו לסמל לחיי הנצח (עץ החיים). העץ, בעל שורשים נטועים במקום אחד וענפים מסתעפים לגובה ולרוחב, מקביל לאדם המושרש במקומו וברקעו, הפורש את כנפי רוחו על כל העולם ושואף השמימה. בימינו, נטיעתם ופריחתם של עצי פרי בארץ ישראל הפכו למשל לנטיעתם ופריחתם המחודשות של עם ישראל בארצו, והסיסמה הנפוצה נגד הריסת יישובים הינה "אל תעקור נטוע".

המשוואה שיוצרת התורה בין האדם והעץ מזמינה פירושים שונים, אבל ללא ספק היא מצביעה על חיבור עמוק, רגשי – ואפילו קמאי – בין האדם לעץ ובין העץ לעם ישראל: "כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" (ישעיהו סה, כב).

הרב ד"ר אברהם וולפיש הוא מרצה לתושב"ע במכללת בית וגן ובמכללת הרצוג. ד"ר רות וולפיש היא מרצה לתנ"ך במכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוגוסט 2017, ב-גיליון שופטים תשע"ז - 1046 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: