מלוא חופניים בן אדם | צבי צמרת    

 

הספר החדש על חבר מחתרת הלח"י, יהושע כהן, מצליח לקשר את דמותו עם דמותה של חייקה גרוסמן. שניהם פעלו בשני קצוות פוליטיים למען מטרה אחת: מדינה יהודית בטוחה

הארנק של יהושע כהן

יהודה עציון

בית ספר שדה כפר עציון והספריה הציונית, תשע"ז, 204 עמ'

 

יהודה עציון אסף, כתב וערך ספר נפלא, ספר יוצא דופן וספר מחנך מאין כמותו, המבוסס על הארנק שהיה תמיד תפוח של יהושע כהן, חבר לח"י, שהיה מראשוני המתיישבים ברמת הנגב, חברו הקרוב של בן גוריון, יוזם בית ספר שדה כפר עציון ועוד.

מדוע היה הארנק תפוח תמיד? כיוון שהיה מלא כיסופים. כיסופים, לא כספים. ניירות של דברי–כיסופים, שיהושע השתדל ללא הרף – ופעמים רבות הצליח – להעביר למאות חבריו הצעירים. העביר, ולא פעם הוסיף: "שלא תביישו את הפירמה".

קשה – נכון יותר, בלתי אפשרי – לתמצת את הספר "הארנק של יהושע כהן", שכל עמוד מעמודיו מעורר מחשבות עמוקות. קשה להזכיר את שלל דמויות המופת המובאות בספר, דמויות של אנשי חרב ושל אנשי עט, של נשים ושל גברים, של שוחרי קרב ושל אנשי שלום, של פוליטיקאים ידועי–שם ושל נערים צעירים שמעטים יודעים את שמם, של חילונים ודתיים, של אנשי ימין ואנשי שמאל.

לכן, ברצוני להתייחס רק לשני פרקים בספר, לפרק הפתיחה ולפרק הסיום. לפרק על הצבר יהושע כהן, שנבחר להדליק משואה על הר הרצל ביום העצמאות תשמ"ג, ושלוש שנים לאחר מכן, בתשמ"ו, נפל מאופניו, נפגע ברגלו ושטף דם פנימי הכריעו למוות, בדמי ימיו; ולפרק על חייקה גרוסמן, ילידת ביאליסטוק, שנבחרה להדליק משואה ביום העצמאות תשנ"ג – בדיוק עשר שנים אחרי יהושע –– מעדה בעת המסיבה שנערכה לכבוד מדליקי המשואות, איבדה את הכרתה והלכה לעולמה בדמי ימיה בשנת תשנ"ו, בדיוק עשר שנים אחריו.

ארנק מלא כיסופים. יהושע כהן עם חברו הקרוב דוד בן גוריון, עבדת, שנות השישים
צילום: לע"מ. מתוך הספר

איפה אתה ואיפה אנחנו

פרק הפתיחה בספר מצטט את נוסח הברכה שבירך יהושע בטקס הדלקת המשואות. שם אמר, בין היתר: "לכבוד חברותיי וחבריי משורות לח"י, לכבוד הלוחמים לסילוק השלטון הנוכרי מארץ–ישראל, לכבוד הנאחזים באדמת מולדתנו – ימה וקדמה, צפונה ונגבה; ולתפארת מדינת ישראל". אני יודע – מידע אישי, שאינו מוזכר בספר – שהוא התמודד עם אנשי משרד ההסברה, שניסו להכתיב לו טקסט שונה במקצת. הוא עמד על המילה "נוכרי" ולא הסכים למילים "בריטי" ואפילו לא למילה "זר". יהושע חזר והדגיש כי לוחמי לח"י הם חוליה בשלשלת המפוארת של לוחמי ישראל בכל הדורות, שלחמו בכל הנוכרים – המנוכרים והמתנכרים – שבאו לארצנו.

שני נוכרים מובסים זכורים היטב לכל מי שהיה בבית משפחת כהן בקיבוץ שדה בוקר. שני הנוכרים היו "מונצחים" בשתי תמונות, שהיו תלויות דרך קבע במרכז הבית (ומופיעות גם בספר):

התמונה האחת, תמונת הנציב העליון האנגלי ניצב על ספינה המוציאה אותו מנמל חיפה ביום הכרזת המדינה, ועליה הכתובת: "גנרל קנינגהם, הנציב הבריטי האחרון, מצדיע לארץ ישראל". סמוך לאותה תמונה, הצמיד יהושע לצילום כמה שורות ממסמך שהוכן בידי זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית, לקראת תום המנדט. במסמך זה נרשמו מימין משרדי הממשלה הבריטית ומחלקותיהם, ומולם, משמאל, משרדי הממשלה העברית העומדים להחליפם. לצד הכיתוב בטור הימני "הנציב העליון", מודגש בטור השמאלי הכיתוב: "יבוטל".

התמונה השנייה, תמונת ראש פסל הברונזה של הקיסר הרומי אדריינוס, שהתגלה באמצע שנות השבעים בעת חפירות ארכיאולוגיות שנערכו בתל שלם, ליד קיבוץ טירת צבי. צילום הפסל של אדריינוס, שנודע בגזרות השמד שלו ובדיכוי מרד בר כוכבא, העיד, לדברי יהושע, שרוח בר כוכבא, רוח המרד והחירות, לא כבתה. למרות שלאדריינוס היה נדמה שהוא ניצח, יהושע נהג לומר בכל פעם שמישהו עמד לצידו והתבונן בתמונה: יא אדריינוס, רשע שכמותך, תביט ותראה, איפה אתה – ואיפה אנחנו?!

שני סלעים אנושיים

פרק הסיום של הספר מביא את דברי ההספד של חברת הכנסת חייקה גרוסמן, ממנהיגות השומר הצעיר ומפ"ם, על יהושע, דברים שפורסמו ב"על המשמר" בקיץ תשמ"ו. חייקה מספרת בדבריה כיצד השניים היו חלק ממשלחת של לוחמי ישראל שיצאה לסיור בגטאות פולין ובמחנות המוות, כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים. היא כותבת שכאשר הגיעו לגטו ביאליסטוק – שם נהגה חייקה בימי השואה להתחפש לאישה ארית, לצאת מהגטו ולשוב אליו פעמים רבות, כדי לסייע ללחימה בנאצים – הודיע לה יהושע קטגורית: "לאן שתלכי, אני אחרייך". היא מציינת כי הוא פסע בעקבותיה, עיניו פעורות ואוזניו כרויות – "רצה לספוג, לרדת לתהומות המציאות ההיא … ושתק".

לדבריה, פעם אחת ביקש לדעת פרטי פרטים על הלחימה היהודית, "איך הוצאו להורג אחד אחד, כל אחד קריאת אמונתו על שפתיו". אחר תיאור סיורם המשותף, סיכמה חייקה: "[לפני המסע] לא ידעתי הרבה על האיש. הוא נחתם אצלי לתוך הכותרות: לח"י, שדה בוקר, בן גוריון. והנה פן נוסף. רב פנים היה כנראה האיש. רב רגש. תמים? מורכב? מצפוני? טירון בפוליטיקה? כנראה, כל זה ולא רק זה. היה איש מלוא חופניים בן אדם".

שני הפרקים שהזכרתי מספרים את סיפורם של שני סלעים אנושיים, שני חברי קיבוץ בשני קצות הארץ, שני אישים שהלכו איש איש בדרכו, כשמטרתם אחת: מדינה יהודית בטוחה וחזקה בארץ ישראל. חייקה הייתה אשת שמאל קיצונית, תבעה לסגת מכל "השטחים הכבושים", תמכה בקשירת קשרים עם אש"ף (כשאלה היו עדיין אסורים על פי החוק), התנגדה לחוק יסוד ירושלים ועוד. יהושע לא היה "איש ימין" טיפוסי, כיוון שמעולם לא הצביע בבחירות. אבל הוא הצטרף לראשוני המתנחלים שחזרו ליהודה ושומרון, שבת שביתת רעב ליד הכותל כשהחליטו על פינוי ימית, ביקר בקביעות את אנשי המחתרת היהודית כשישבו בבתי הסוהר, לחם בעמדותיהם אך גם קרא לחון אותם, ועוד.

לכאורה, אוקיינוס של השקפות הפריד בין השניים. אבל רק לכאורה. הגזע היה אחד. הגזע היה משותף, למרות שהענפים נטו לעיתים לכיוונים מנוגדים. היעד היה חד–כיווני ושניהם הכריזו עליו בקול רם בלב–ליבה של ירושלים: "ולתפארת מדינת ישראל".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 באוגוסט 2017,ב-ביוגרפיה, גיליון שופטים תשע"ז - 1046. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: