הסופר הראשון שכתב בישראלית | אריאל‭ ‬הורוביץ

מכתב הדחייה מההוצאה העצים את החירות האמנותית, ומשטר הכתיבה הקפדני הוביל לרומן שמוכתר כאחד החשובים שראו אור בעברית. מה יש ב"זכרון דברים" של יעקב שבתאי שהפך אותו לקלאסיקה ישראלית? ארבעים שנים לפרסומו

את 1 במאי 1971 זוכרת עדנה שבתאי בבהירות. כשחזרה הביתה באותו יום מצאה את בעלה, יעקב שבתאי, שוכב על המיטה בפנים אפורות. הוא סיפר לה שהוא חש ברע, ובהמשך התברר שלקה בהתקף לב. התקף הלב הזה, היא אומרת, חיזק אצל בעלה – שהיה אז בן 37, וכבר ידוע כפזמונאי מצליח וכסופר מתחיל – את התחושה שזמנו קצוב, שעליו להספיק. מאז ועד מותו, עשר שנים לאחר מכן, עסק בכתיבה ספרותית וביסס את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הישראלים שפעלו כאן. הוא כתב באובססיביות, באינטנסיביות, נתון לסדר יום קפדני שממנו לא מש. ב–1972 ראה אור קובץ סיפוריו, "הדוד פרץ ממריא", ובו סיפורים שכתב בין השנים 1971-1966 וחלקם התפרסמו בעיתונות. באותה שנה גם החל לעבוד על הרומן הגדול שלו, "זכרון דברים", שראה אור ב–1977. את העבודה על הרומן השני שלו, "סוף דבר", לא השלים: הוא ראה אור אחרי מותו, בעריכת עדנה שבתאי ודן מירון.

"זכרון דברים", שהשנה מלאו ארבעים שנה לפרסומו, נחשב לפסגת יצירתו של שבתאי, ולאחד הרומנים החשובים בספרות הישראלית. פעם אחר פעם מוכתר הספר כאחד מן הספרים הטובים ביותר שראו אור בעברית בתולדות מדינת ישראל; הוא עובד לסרט על ידי הבמאי עמוס גיתאי, ומעורר עניין בציבור גם ארבעה עשורים אחרי שפורסם: ב–2014 יצרה בתו השלישית, נועה, שנולדה בעקבות קשר רומנטי שניהל עם דליה גוטמן, סרט דוקומנטרי על אביה בשם "אבא שלי, יעקב שבתאי". גם בעולם זכה הספר למעמד של כבוד: מבקר בריטי קבע ש"זכרון דברים", שתורגם לאנגלית ב–1985, הוא "הספר הטוב ביותר של העשור", והשווה בינו לבין יצירת המופת של מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד".

"אני עובד על הספר הזה עבודת עבד".
יעקב שבתאי, 1974
צילום: ישראל סימיונסקי /
ישראל סאן

קל כנוצה, מרחף, שיכור

"זכרון דברים" מספר על שלושה גברים תל–אביביים – גולדמן המהורהר והדיכאוני, צזאר המוחצן וההולל וישראל המופנם והמיוסר. מסגרת הזמן של העלילה הראשית משתרעת על פני קצת יותר מחצי שנה, ונתחמת כבר במשפט הראשון של הספר: "אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר". מכאן ואילך מתפצל הרומן, שמתרחש כמעט כולו ברחובות תל אביב, לאינספור עלילות משנה, ומציג גלריה של למעלה ממאה דמויות, בני משפחתם של שלושת גיבורי הספר, גנאולוגיה עשירה של יהודים שעלו ארצה מפולין ונמנו עם מעמד ההסתדרות, התיישבו בתל אביב, שלחו את ילדיהם לתנועת השומר הצעיר וציינו את חג הפועלים.

"זכרון דברים" מציג תמונה אמביוולנטית של הקבוצה החברתית הזו: מצד אחד יש כאן דיוקן נאמן ומתגעגע של דור המייסדים הסוציאליסטי, ומצד שני – הספר ידוע יותר מכול בזכות התיאור המדויק של שקיעתו והתפוררותו של הדור הזה, ושל חוסר היכולת שלו להעביר הלאה, לדור הבנים, את האידיאולוגיה הציונית–סוציאליסטית. ד"ר חנה סוקר–שווגר, מחברת הספר "מכשף השבט ממעונות עובדים – יעקב שבתאי בתרבות הישראלית", מזהה את יצירתו של שבתאי עם מרד דור הבנים – דורו של שבתאי, שגדל אל תוך ההוויה הסוציאליסטית–חילונית – בדור האבות, שהניח את היסודות האידיאולוגיים והתרבותיים של האוטופיה הסוציאליסטית. "דור הבנים", היא כותבת, "לא עבר תהליך של אינדיבידואציה, לא הוכשר לפתח מנהיגות ולא חונך לחשיבה עצמאית, אלא נתבע להמשיך את מפעלם הגדול והחזוני של דור האבות. לנוכח הדומיננטיות של דור האבות, עד כדי עריצות … הפך קיומו של דור הבנים לבלתי אפשרי".

מעמדו המיתי של הספר אינו מובן מאליו: אין בו חלוקה לפרקים ולפסקאות – הספר כתוב כולו כפסקה אחת, במשפטים ארוכים שהפכו להיות מזוהים עם הכתיבה של שבתאי. גם ההתקבלות של הספר הייתה הדרגתית: בהתחלה הוא נדחה על ידי הוצאת עם עובד, והביקורות הראשונות עליו הופיעו בטפטוף איטי. רק כעבור כמה שנים התחילו קוראים ומבקרים להכיר בגדולתו. מה יש בו, בספר הזה, שהפך אותו לקלאסיקה ישראלית? איזה חידוש הוא הציג בפרוזה הישראלית, שהביא את חוקר הספרות פרופ' דן מירון לקבוע שמדובר ב"צומת הכי חשוב בסיפורת הישראלית"?

יעקב שבתאי נולד בשנת 1934 בתל אביב, וגדל ברחוב פרוג 15 שבמעונות עובדים. הוריו עלו לפלשתינה מפולין והתיישבו בשכונת נורדיה בתל אביב – שכונת צריפי עץ ופחונים, שעל חורבותיה עומד כיום דיזנגוף סנטר. מאוחר יותר עברו ההורים למעונות עובדים, והרחובות הללו – דיזנגוף, פרישמן, פרוג, המלך ג'ורג' – היו נוף חייו של יעקב שבתאי, והגרעין שממנו צמחה היצירה שלו. כנער היה חניך בשומר הצעיר, ואחרי שחרורו מהצבא עבר להתגורר בקיבוץ מרחביה, שם גדלה אשתו, עדנה שבתאי, שלה נישא כשהיה בן עשרים. במרחביה עסק בחקלאות ועסק בכתיבת פזמונים ובתרגום ("אהובתי שלי לבנת צוואר", "שיר ההד", "לפנות ערב"). ב–1966 חזר לתל אביב ועסק בכתיבת מחזות, בהם "כתר בראש" ו"אוכלים", בתרגום ובכתיבת סיפורים קצרים.

"במאי 1972 הוא התחיל לכתוב את 'זכרון דברים', והספר ראה אור במאי 1977", אומרת עדנה שבתאי, "הכתיבה סחטה את יענקל'ה. הוא נהג לקום בשש בבוקר, בשמונה הוא כבר התיישב ליד שולחן העבודה ותקתק על מכונת הכתיבה, עובד כמעט בלי הפסקה עד אחת וחצי בצהריים. אחרי הצהריים הוא היה יושב וקורא את מה שכתב. כך עשה מדי יום, שישה ימים בשבוע. הוא אמר שהוא 'עובד על הספר הזה עבודת עבד', והיה מדבר עליו כל הזמן. במכתב לידידה בלונדון הוא כתב: 'הרגשתי את עצמי קל כנוצה, מרחף, שיכור. רק אחר כך התחלתי לתפוס ולהבין כמה אנרגיה נפשית ופיזית, כמה מאמצים, דאגות, מחשבות, השתדלויות וזמן (זמן!) היו מרותקים לעניין הזה. הכול עמד בסימן הספר, כל מה שעשיתי מלבדו כגון העבודה בתיאטרון לא היה אלא משחק לעומתו'".

שבתאי עבד על הספר כמעט עד רגע צאתו לאור ב–1977, עסוק שוב ושוב בטיוטות ובתיקונים; פרפקציוניסט חסר תקנה, שמחמיר עם עצמו ומתעקש להגיע לתוצאה המושלמת. התפנית בעבודה על הספר התחוללה ב–1975. שבתאי, שכבר פרסם קטעים מן הרומן בבמות ספרותיות שונות, היה אז במגעים עם מנחם פרי, עורך כתב העת "סימן קריאה" שייסד את הוצאת הספרים שלו באותן שנים, במטרה לפרסם את הרומן בהוצאתו. פרי קיבל את כתב היד של הספר בנובמבר 1975, אך שבתאי לקח את כתב היד בחזרה והמשיך לעסוק בתיקונים. באפריל 1976 פורסם קטע מהספר, שנקרא אז "עורב הנחושת", בעיתון "הארץ", ואז פנה אליו אברהם יבין, עורך בכיר בהוצאת "עם עובד", הוותיקה והמבוססת יותר, שהתעניין גם הוא בספר. "נפגשנו עם יבין יותר מפעם אחת בביתו של המשורר עוזר רבין", משחזרת עדנה שבתאי, "הוא הציע ליענקל'ה לפרסם את הספר בסדרת 'ספרייה לעם' של עם עובד. הוא מאוד התלבט, והצעתי לו שילך לדבר עם מנחם פרי. ואז התרחש הבלתי צפוי: יענקל'ה קיבל מכתב דחייה מאוד קשה מהוצאת עם עובד".

במכתב הדחייה, ששמור עד היום אצל עדנה שבתאי, נכתב כי "לא קורה הרבה בסיפור: הכל מתרחש סביב חיי היום–יום העלובים שמחפה עליהם השקר והאשליה העצמית והקבוצתית". עוד נכתב כי "הדמויות אינן מתפתחות. כל אחת נידונה להתנהג לפי נתונים קריקטורליים הטמונים בה מראש… נעשתה כאן מלאכה מחושבת ומתוחכמת להפליא אך שבסופו של דבר נשארה חיצונית, עקרה ומצועצעת בלבד". ולסיום: "האם זה ספר חשוב? לא. זה תרגיל שעשוע 'נחמד' (?) לכל היותר וגם זה משהו".

"יענקל'ה לקח מאוד קשה את הדחייה הזו", מספרת שבתאי, "אבל מרגע שהוא קיבל את המכתב, הוא אמר: 'עכשיו אני אכתוב את הספר כמו שאני רוצה'. אז גם הבשיל בצורה סופית המשפט המפותל והארוך שאנחנו מכירים היום בספר. עד השלב הזה עוד היו בספר קצת פסקאות, המשפטים אמנם היו ארוכים אבל לא בצורה מובהקת כמו בגרסה הסופית. הדחייה נתנה לו חירות אמנותית גדולה יותר".

ניכור, מוות ומשמעות

הספר ראה אור לבסוף במאי 1977 בהוצאת סימן קריאה של מנחם פרי, סמוך למהפך הפוליטי ולעלייתו של בגין לשלטון. צירוף המקרים הזה לא נעלם מעיניו של שבתאי, כמו גם מעיניה של קהילת הקוראים: כאיש שמאל, חווה שבתאי משבר סביב המהפך, ופרסומו של "זכרון דברים" בסמיכות קרובה כל כך לאירוע הזה נתפס כביטוי הספרותי לתקופה שהסתיימה. "'זכרון דברים' הוא רקוויאם לתקופה, רקוויאם לתנועת העבודה, שהקימה את מוסדות המדינה", אומרת עדנה שבתאי, "1977 באמת הייתה השנה האחרונה של התנועה הזו, והשלטון התחלף בד בבד עם הוצאת הספר, כאילו בסנכרון מדויק".

אך אורך החיים של הספר והפופולריות שלו מצביעים על כך שהזווית הפוליטית והאידיאולוגית היא פריזמה אחת בלבד להתבונן דרכה על הספר. נדמה ש"זכרון דברים" צלח את מבחן הזמן בעיקר בגלל שתי סיבות: האחת – סגנונו הייחודי, הצפיפות והדחיסות של הטקסט, שמצליחות ללפות את הקורא ולסחוף אותו במסע של עלילות רבות ומתחלפות, והשנייה – העיסוק היוצא–דופן שלו בנושאים כמו ניכור, מוות ומשמעות. השאלות הקיומיות שמעלה שבתאי ברומן, תחושת הריקנות והחיפוש אחר משמעות בחיים, מדברים אל לבם של קוראים מכל הגילים ובכל התקופות.

"'זכרון דברים' הוא רומן אוניברסלי", אומר המשורר עודד כרמלי, עורך כתב העת "הבה להבא", "זו ספרות אל–זמנית, וזה כוחה. כל זמן שיהיו אנשים מהורהרים בעולם – ולעולם יהיו אנשים מהורהרים בעולם – שיתהו על פשר קיומם המוזר, הם יחתמו על מסמך זכרון הדברים של שבתאי. אני מאמין שבני אדם ימשיכו להיות אנושיים בפנימיותם, למרות כל הניסיונות לרדד אותם לפתקי הצבעה ולכרטיסי אשראי, ואת האנושיות והקיומיות הזו הם ימצאו אצל שבתאי".

באשר לסגנון אומר כרמלי כי "שבתאי הוא גדול הנטורליסטיים העבריים בכל הזמנים, וללא ספק הסופר המשפיע ביותר בתולדות ישראל. פתח כל רומן ישראלי עכשווי, ותמצא שם את נקודת התצפית המשולבת של שבתאי. לטוב ולרע, רוב הפרוזאיקונים משנות השמונים ואילך כותבים בשבתאית. עברית היא שפה שמעדיפה משפטים קצרים ופשוטים, ואילו המשפט השבתאי מזכיר את הגרמנית: הקורא לא מבין את פשר המשפט עד סופו, והסיפור אצל שבתאי יכול להשתרע גם על פני שלושה או ארבעה עמודים. אפשר לומר ששבתאי הוא הסופר הראשון שכתב בישראלית".

לפני כשנתיים ייסד כרמלי, יחד עם המשורר דוד (ניאו) בוחבוט, מסורת של "יום גולדמן": יום מחווה וחגיגה של "זכרון דברים", בהשראת "בלומסדיי" שחוגג את הרומן הקאנוני "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. "עם כל הכבוד ללאופולד בלום של ג'ויס, לנו יש את גולדמן, גיבור 'זכרון דברים': תל אביבי מזדקן שגר אצל ההורים, אבל חולם לתרגם את ה'סומניום' של קפלר כדי להעניק משמעות לחייו. זה לא עובד לו, אז הוא מתאבד. סיפור חיינו. יום גולדמן נערך כיוזמה מקומית ועצמאית, ללא מטרות רווח, וככזה הוא מת לצערי. הייתי שמח אם גוף תל אביבי או לאומי היה תומך ביוזמה, ועוזר לנו לחדש את האירוע הזה".

מלנכוליה מודרניסטית

"יעקב שבתאי מספר את הסיפור של דור הבונים הציונים בצורה חדשה לגמרי", אומר פרופ' אריאל הירשפלד מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, "אצל שבתאי זהו סיפור קודר, מלא נוירוזות ומפחי נפש וטירוף. הוא ממחיש את התנועה מהעידן ההרואי של הציונות אל העידן הישראלי המאוחר בצורה חדשה לגמרי. מתרחשת איזו זרימה: אין שום הרגשה של שקיעת אלים, אלא האלים שקעו עוד לפני שהם זרחו. משהו בתפיסה של האדם ושל גורל האדם ושל התפקיד של האידיאולוגיה מוצג כאן באופן חדש לגמרי.

"המישור השני של הגדולה של 'זכרון דברים' הוא צורת הסיפור", אומר הירשפלד, "שבתאי יצר את המשפט האינסופי, שזו המצאה מרתקת. הוא עושה כאן משהו חדש, ומשכנע לגמרי. הוא בונה תחושה של חיבור בין צורת הדיבור הישראלית האותנטית לבין לשון הספרות. הסיפור יוצר מין רצף של דיבור, שהוא גם רצף של תודעה ואסוציאציות, וגם איזו אריגה של הדברים בתוך העולם. זה לא רק זרם תודעה, שמתרחש כל כולו בתוך הנפש, אלא רשת שקושרת את הדמויות זו עם זו, ואת הרעיונות והמהלכים השונים של העלילה במשפט. זה הישג אדיר ממש, שמזכיר את המהפכה של גנסין בספרות העברית או של ג'ויס ופוקנר בספרות האנגלית".

איך אתה מסביר את העובדה שנדרשו לספר כמה שנים להתבסס ולצבור אהדה?

"משום שזהו ספר מודרניסטי, ומודרניזם תמיד מתקבל בחשד. כל חידוש מודרניסטי פגש אנשים שלא יכלו לקבל אותו או להאמין לו. אווירה מודרניסטית תמיד צריכה לפגוש קהל עוין, אחרת זה לא עובד. מודרניזם צריך שלא יסכימו לו מיד. בכל מה שקשור למודרניזם הישראלי בפרט, העוינות שאופפת אותו היא מהותית. גם דוד אבידן התקבל בהתחלה בחשד, בדיוק מאותן סיבות".

שלא כמו עודד כרמלי, הירשפלד לא משוכנע ש"זכרון דברים" השפיע על היוצרים הישראלים שבאו אחריו. "אני לא יכול לומר ש'זכרון דברים' יצר מין שינוי של ההתפתחות הספרותית, אבל זה לא אומר שרק כך אפשר למדוד הישג. העובדה שקשה לחקות את הסגנון הזה וללכת בדרך הזו לא מפחיתה מן ההישג הפנטסטי שיש כאן. גם שבתאי עצמו לא עשה בדיוק אותו דבר בספרו האחרון, 'סוף דבר'. יש כאן משהו חד פעמי, מונומנטלי. אני קראתי את הספר כשהוא יצא, כאדם צעיר למדי, ואחרי שניים–שלושה עמודים נשאבתי, ולא יכולתי להניח את הספר עד שגמרתי אותו ביום אחד, ומיד התחלתי מחדש. זה לא רק היופי של הכתיבה, אלא גם מצב הרוח של הספר הזה, שהוא אחר לגמרי: יש כאן איזו מלנכוליה גורפת, אחרת, חדשה, מודרניסטית לגמרי, עירונית, שאין לה תקדימים".

את ספרו הראשון אמנם פרסם שבתאי רק ב–1972, אך כמה שנים קודם לכן השלים כתיבת רומן אחר, שנותר גנוז עד היום ונשמר בארכיון יעקב שבתאי באוניברסיטת תל אביב. "המעיין החתום" נכתב ב–1964, כששבתאי עוד היה בן קיבוץ מרחביה, והוא מספר על גבר אלמן שחי בקיבוץ. הרומן הזה, שניכרות בו השפעותיו של עגנון על שבתאי, נגנז בעצתה של עדנה שבתאי. גם היום היא דבקה בהחלטה לא לפרסם את הרומן הגנוז.

"זו לא הייתה כתיבה בעלת עוצמה דחוסה, ממגנטת, כמו הכתיבה המאוחרת שלו", היא אומרת. "קראתי את כל כתב היד, גם תוך כדי העבודה וגם כשהוא הושלם, ולא נראה לי שזה ספר שכדאי ליענקל'ה לפרסם ולעמוד מאחוריו. זה לא שכנע אותי, לא תפס אותי. היה בו משהו בוסרי. הוא ניסה את כוחו בכתיבה, והחומרים בספר לא היו החומרים האותנטיים שלו, שאותם הוא הספיג באישיות שלו. 'זכרון דברים' לקוח מההוויה הפנימית שלו, ואילו ברומן הגנוז הרגשתי שהכתיבה לא נובעת ממעמקי האישיות שלו. התחושה הייתה שזה לא בשל מספיק, זו לא ספרות גדולה".

בשנים האחרונות מופנה הזרקור להיבטים נוספים ביצירה של שבתאי – כמו, למשל, העיסוק שלו במיסטיקה וברליגיוזיות. הכתיבה של שבתאי, בעיקר ב"זכרון דברים", מונחת בתוך עולם חילוני וארצי מאוד, אך ניכר בה גם עניין במיסטיקה וברוחניות. ב"זכרון דברים" מוזכר כי גולדמן קורא בספרי מיסטיקה, ואף עוסק בתרגום ספרו של האסטרונום הגרמני יוהנס קפלר מן המאה ה–17; בפרק האחרון של "סוף דבר" מתאר שבתאי את מותו של גיבור הספר, מאיר, ואת מסעו לאחר המוות בתוך הוויה שמימית, גן–עדנית, שמזכירה גם את "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי אך שואבת גם מתיאור מסע הנשמה לאחר המוות בספרות המיסטית היהודית. נדמה שאת העיסוק של שבתאי במיסטיקה וברליגיוזיות ניתן לראות כחלק מהפניית העורף שלו לדור האבות הסוציאליסטי–חילוני: האכזבה של שבתאי מדור ההורים משתקפת, בין היתר, בחזרה אל העולם המיסטי שנדחק הצידה במהפכה הציונית החילונית.

"יענקל'ה תמיד הרגיש שהעולם הוא לא כמו שהוא נראה", אומרת עדנה שבתאי, "הוא חש שיש לעולם מעמקים, שיש לו מסתורין, וזה ניכר כבר בסיפור מוקדם שלו, 'אדושם', וכן ב'זכרון דברים' וב'סוף דבר'. הוא קרא את הספרים של גרשם שלום בתאווה גדולה, בהתלהבות, וגם את המאמר המפורסם של שלום על יעקב פרנק, 'מצווה הבאה בעברה'. הוא גם אהב מאוד את ספרה של רבקה ש"ץ–אופנהיימר על החסידות, 'החסידות כמיסטיקה'. זה עניין אותו מאוד; איכשהו זה התחבר אליו. יכול להיות שאם הוא היה נולד בעולם דתי, הוא היה הופך להיות מקובל. מי יודע. היו בו הרבה מאוד הפכים ששכנו זה עם זה".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוגוסט 2017, ב-גיליון שופטים תשע"ז - 1046 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: