ההתלבטות האימהית בשאלת היציאה לעבודה מוכרעת בהעסקת אומנת לילדים; החלטה שמתגלה כהרת אסון. אין אשמים מוחלטים בסיפור הזה, שיש בו ניתוח עדין של תהליכים אנושיים

שיר ענוג

לילה סלימאני

מצרפתית: רמה איילון

מודן, 2017, 175 עמ'

עבור רוב האנשים שכבר עמדו על דעתם בניינטיז, עלילת "שיר ענוג" תהדהד מיידית את "היד שמנענעת את העריסה", הסרט הבלתי נשכח מ–92'. כמו בספר, גם בסרט מטפלת שנראית מושלמת מתמקמת בבית המשפחה, ובהדרגה הופכת את חייהם לסרט אימה. הספר מבוסס ככל הנראה באופן חופשי על סיפור אמיתי, ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות: האם, בשבתו כיצירה, "שיר ענוג" הוא גם הומאז' מודע לסרט, וממשיך את הדיון באותם נושאים באיזה אופן, או שהוא מתקיים במנותק ממנו, ואולי אפילו לא מודע אליו? אחרי הכול, הנרטיב האנושי חוזר על עצמו בווריאציות. מדי כמה עשורים אנחנו מגלים מחדש את אותו הסיפור, ומספרים אותו שוב ושוב.

בין אם לילה סלימאני צפתה בסרט ובין אם לאו, ההבדלים בין שתי היצירות הם ראי התקופה. ב"היד שמנענעת את העריסה", העלילה מהודקת היטב. אנחנו יודעים בדיוק איזה אירוע מסוים ומכונן מניע את המטפלת ולמה היא כועסת. הבדל נוסף: היא לא רוצה להזיק לילדים, אלא להפוך לאמא שלהם. והסוף, כמובן, טוב. לואיז, מטפלת האימים ב"שיר ענוג", היא סיפור אחר. לואיז חסרת ישע ותמימה כמו הילדים שהיא מטפלת בהם, ואין לה כל שאיפות לנכס אותם לעצמה. היא לא רוצה לנכס אותם. להפך, היא רוצה מקום משלה בעולם.

הסוף של "שיר ענוג" מופיע מיד בהתחלה, כמו ילד שנולד עם לב חשוף ונזקק לניתוח כדי למקם אותו. הילדים אדם ומילה, שלואיז הייתה האומנת שלהם, מתים. ברור מראש מי האחראית למותם. נשאר רק לברר למה. איזו הצטרפות נסיבות הובילה להתפוצצות. חרף הסוף הידוע מראש ואולי בגללו, "שיר ענוג" הוא לא ספר אימה. הוא ניתוח עדין של תהליכים, והוא היה נותר שריר ועומד ומרתק לקריאה גם אם היה לו סוף אחר.

המטפלת‭ ‬הופכת‭ ‬את‭ ‬חיי‭ ‬המשפחה‭ ‬לסרט‭ ‬אימה‭. ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬היד‭ ‬שמנענעת‭ ‬את‭ ‬העריסה‭"‬

פינה מבהילה

פול ומרים הם זוג פריזאי בורגני טיפוסי. פול עובד כמפיק מוזיקלי. מרים, בוגרת מצטיינת של לימודי משפטים, היא עקרת בית המטפלת בזוג ילדיהם. מרים נמצאת בכף הקלע של אימהות צעירות ברוב העולם המערבי – אם תצא לעבוד, הכסף שתרוויח יעבור ברובו למטפלת. לא עדיף, אם כך, לפחות לחוות את ההורות? זו הבחירה של פול ומרים, והם חיים איתה בשמחה ובשלום, עד שפגישה מקרית ברחוב גורמת למרים לצאת לעבודה. על הטיפול בילדים מופקדת עכשיו מרי פופינס המקומית – לואיז.

כשמתארים אישה עובדת קשת יום, קל ליפול לקלישאת האנשים השקופים, ולהעניק לה גלוריפיקציה של אשמים. בספר צרפתי אחר, "אלגנטיות של קיפוד", השוערת השקופה היא אישה אינטליגנטית ומתנשאת, כתב אישום לחברה הבורגנית. אבל "שיר ענוג" מניח שאנשים נעים במסלול חיים מסוים מסיבה מסוימת, ונלכדים בו מסיבה מסוימת. הוא לא עיוור לנסיבות, אבל גם לא לגורם האנושי, ובשום שלב לא מופנית אצבע מאשימה והחלטית לא כלפי הזוג, צמד צעירים ערכי שאוהב את ילדיו, ולא כלפי האומנת. כולם אשמים, כולם חפים מפשע. וזרקור מקורי נוסף מופנה אל פינה מבהילה שכולנו חשדנו בה: לא פעם מבוגרים, שאנחנו סומכים עליהם בדיני נפשות בתחומי הטיפול, הם ילדים בעצמם.

לואיז מתחילה את דרכה כצעירה צרפתייה תמה שמוצאת את פרנסתה בתחום הטיפול והסיעוד. היא נכנסת להיריון בטעות, מאוחר יותר מתחתנת. חיים פשוטים וסבירים. בתה מתבגרת ועוזבת. בעלה מת והיא נשארת לבד, עם חובות שאין לה הכישורים הטכניים לפרוע. היא מתעלמת מהמכתבים וההתראות, וכדי להיגאל מהבדידות מוצאת עבודה אצל מרים ופול. לואיז יודעת לטפל בבתים, אבל לא לקנות אותם. לטפח ילדים, אבל לא את שלה. נוח לה להישאר ילדה נאיבית בסביבה סטרילית, לשחק עם הילדים ולנקות את הבית, בלי להידרש לצדדים אחרים של החיים. אלא שלחיים יש נטייה לרדוף גם את אלו שמנסים לזוז הצידה, וככל שהטבעת מתהדקת סביבה היא נאחזת יותר ויותר במקום החמים שמצאה לעצמה.

אימת המחבואים

ההיאחזות בקיים היא לא רציונלית. לפעמים אנשים נאחזים בעבודה מסוימת או בקשר מסוים לא כי הם טובים במיוחד, אלא כי המחשבה לעזוב את המוכר ממלאת אותם אימה. השגרה עוטפת כמו נייר פצפצים. ההוויה הופכת אטומה, וכל הדברים האחרים נשארים בחוץ. יש ללואיז אפשרות להמשיך הלאה, לעבוד בעבודה אחרת, להתמודד עם הדברים שהסתבכו ולנסות להתיר אותם. אבל לואיז היא לא המבוגרת האחראית. זה, הרי, מה שמאפשר לה לשחק עם הילדים בכזו הנאה.

אחד מרגעי האימה בספר הוא לאו דווקא סופו שמופיע בתחילתו, אלא רגע תמים שבו לואיז משחקת עם הילדים מחבואים. כשהם לא מוצאים אותה ונבהלים, היא לא מפסיקה את המשחק ויוצאת מהמחבוא, כמו שמבוגר אחראי וחומל היה עושה. לואיז משחקת כמו ילדה, והיא לא רוצה להפסיד במשחק. הילדים בוכים וצועקים, עד שבסופו של דבר הם מוצאים אותה. הסדר לכאורה הושב. ממעוף הציפור זה משחק תמים. למעשה נוצר מאזן אימה של ילדים, כשאחת מהן היא אמנם ילדה בנפש, אבל חזקה יותר, ועם אישור כניסה לעולם המבוגרים. רק הילדים יודעים מי מטפלת בהם, והם תמימים מכדי לחשוב שמשהו כאן שגוי. הילדה הזו, עליסה שנגסה בעוגייה, מתכווצת ומתענקת. לואיז אנוכית כמו ילד, לא מבינה את העולם, וחסרת ישע מול חוקים של מבוגרים.

את כל זה עוטף דיון המעמדות המתבקש. האם באמת אגואיסטי לצאת לעבוד ולהפקיד את הטיפול בילדים בידי מישהו אחר? כאן אין כל ספק כי סלימאני מודעת להיסטוריה של הדיון, ולזכותה ייאמר שהיא נמנעת מלהיכנס למקומות ברורים מאליהם, לדוש בהם מחדש או להכריע בהם. הוריו של פול, למשל, מאשימים את הזוג בניצול יתר של האומנת. אבל הם עצמם נאשמים בצביעות לא פחות משהזוג מואשם בנצלנות. איש לא אשם, איש לא נקי.

דיון המעמדות מהדהד דיון אחר, מטה–ספרותי ואקטואלי בימים אלו, על הספרות הבורגנית. ספרות ממסדית נחשבת מיינסטרימית, ולפיכך שבעה ובינונית. אבל הספרות הממסדית היא זו שאפשרה לנו חשיפה לספר הזה. כך שהספר מייצג את אותה התשובה לשתי השאלות. החזק הוא לא תמיד הרע, החלש לא תמיד מקופח ומוצלח יותר. יש מערכות, ויש אנשים שמתנהלים בתוכן ומחוצה להן. ולפעמים, כסטיית תקן הכרחית, מגיע האחד שלא מסתדר עם המערכת, וכשהוא מעדיף לפרוש אין לו בעיה לקחת אחרים איתו. שלל כתובות מופיעות על שלל קירות, והספר ממלא נאמנה את תפקידו ומצביע עליהן. אבל מה שיותר מרשים הוא ההכרה גם באקס–פקטור, תמהיל הנסיבות החמקמק של הטרגדיה האנושית.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז