בתגובה ל"הגמרא לא מתאימה לנוער"

 מאת הרב ראובן הכהן אוריהגיליון פרשת ראה

לא לוותר על הפסגה

ספר הספרים של עם ישראל, שעיצב את דמותו החדשה למן חורבן הבית ועד לתקופת ההשכלה לפחות, הוא התלמוד. הרוצה להחליף את מקומו כאבן הראשה בחינוך התרבותי היהודי חייב לפחות להכיר במעשה ובהשלכותיו.

הכותבים תולים את בעיית לימוד התלמוד בתלמידים, בדור, בתקופה וכדומה. אך מה באשר למורים, המהווים את התוצר האנושי של מערכת הלימוד הישיבתית העל תיכונית? להוותנו הבנתם את הסוגיה התלמודית ולשונה לוקה בחסר, ולעיתים עד מאוד. אכן, אף חלק ממוריהם בישיבות הגבוהות אינם נקיים מבעיה זו.

הספרות התלמודית על ענפיה ומקבילותיה השונים מרתקת. פרישת היריעה בפני התלמידים ובחינת תורת חז"ל לאורה מעמיקה את הבנתם ומגוונת אותה. אכן, לשם כך נחוץ חינוך תלמודי על תיכוני, שאינו בנמצא בדרך הכלל.

אוצר המלים בשפה הארמית הנדרש לסוגיה התלמודית הממוצעת אינו עולה על כמה עשרות. לומר שמכשול כה קטן הוא שמפריע לתלמידים זהו עלבון. אולי שוב הבעיה במורים. זאת ועוד: ידיעה בסיסית במדע הלשון העברית ובשפות האחיות לה מראה גם פן זה של הספרות התלמודית בצורה מעניינת ומאתגרת (לדוגמה: קייטא, קיץ, קיט, קייטנה; לאסוקי, להסיק, מסוק).

מדעי היהדות בכלל, ומדע התלמוד המודרני בפרט, מתעניינים בחז"ל עצמם, ופחות בלומד ובסברותיו. חכמינו אינם זקוקים לחבורות המתפלפלות של פוניבז' כדי לעמוד על רגליהם. יש להם זכות קיום כשלעצמם. האם לא ייתכן שהפניית הגב של נערינו לתלמוד היא הפניית עורף ללימוד עקר זה? האם רבינא ורב אשי לא מספיק חשובים כדי ללמוד אותם? האם זה לא יומרני משהו ללמוד כמותם, במיוחד כאשר בקושי הגענו למחצית העשור השני לחיינו?

בסופו של דבר לימוד התלמוד דורש עמל וכישרון. תלמידינו ברובם אינם ששים לעמל כלשהו, גם המוכשרים שבהם. כך בתלמוד, וכך במתמטיקה ובפיסיקה ובאנגלית. לימוד במשך ארבע שנים של מחשבות ערטילאיות (תורת ארץ ישראל – מה זה? האם לכותב יש מושג על מה הוא שח?) יביא את המזור? עבודה קשה היא ששכרה בצידה, ולכך על המחנכים לשאוף. את הקלות הבלתי נסבלת של התיכון (מגמות הסרק, הישיבות הסביבתיות והחקלאיות ועוד ועוד) צריך להמעיט עד למינימום הנדרש לתלמידים שאין להם בררה אחרת. אכן, בעולם של פייסבוק וסמארטפון זה קשה. אך זה היעד. הקושי לא יכול לגרום להחלפתו.

אין להכחיש כי בסופו של דבר, התלמוד בצורתו האינטנסיבית הוא חומר לאליטה אינטלקטואלית. כיוון שכך, כפי שכבר הזכירו רבים בשנים האחרונות, יש לחלק את הכיתה לקבוצות בעלות רמה שונה, ולברור להן חומרים מתאימים מן הספרות התלמודית. יחד עם זאת, אסור לאבד את קשר העין עם הפסגה. היא האתגר ומיטיבי הלכת ישאפו אליה.

אלכס טל

הרב ד"ר אלכס טל מלמד תלמוד במסגרות תיכוניות ועל–תיכוניות שונות והגיש תלמידים בישיבות ובאולפנות לבגרות במתמטיקה ובפיסיקה

———

בליל מלאכותי ושטחי

לא איש חינוך אני ואיני מתיימר להיות כזה, אבל אני לא חושב שצריך להיות איש מקצוע כדי לדעת שמצב (אי) לימודי הגמרא בחינוך הדתי לאומי הוא קטסטרופלי. עם זאת, גם לא צריך להיות איש מקצוע כדי להבחין בחוסר המודעות העצמית, עד כדי אבסורד, שבמאמריהם של ר' צוריאל רובינס והרב ראובן הכהן אוריה.

נפתח באחרון. המאמר מתאר את הנער הגדל בחינוך הציוני דתי דהיום, שהתרבות הכללית מוטבעת בו עמוק ולכן הוא מעריך "דעת אנושית אוטונומית, מספיקה וריבונית לעצמה בבחירותיה". הוא מצפה ל"יצירתיות, מקוריות ואותנטיות", ותפיסת הידע שלו היא "פתוחה, הנתונה לביקורת ותנאי הפרכה". התלמוד, לעומת זאת, הוא בעל אופי "אינדוקטרניטיבי–הטפתי", ומאופיין ב"שמרנות, קידוש העבר וזיכרון היסטורי קולקטיבי מחייב".

ומה מוצע כתחליף? לא פחות מאשר "גוף הידע אותו בוגר החינוך הציוני דתי צריך לדעת ולהפנים: ידיעה והפנמה של הרבה מהעמדות, הערכים והידיעות הדתיות–ציוניות המתמודדים עם כלל האתגרים… הוא צריך להכיר את רוב הסוגיות הללו ולפעול על פיהן".

מהם אותם ערכים וידיעות של הציונות הדתית המתמודדים עם כלל האתגרים? קשה להימלט מן המחשבה שמה שהרב אוריה בעצם מציע כאן הוא להטיף את משנתו שלו – המכונה משום מה "משנת הציונות הדתית" – לציבור התלמידים, כאשר הוא משוכנע שהתלמידים יקנו את הסחורה שהוא מציע למרות תפיסת הידע שלהם, הפתוחה והנתונה לביקורת, ובדרך פלא לא תיכנס משנת הציונות הדתית למשבצת של "שמרנות וקידוש העבר".

אמנם, ייתכן שהרב אוריה מציע פתרון לבעיה: במקום ללמוד בצורה מסודרת ולפתח חשיבה ביקורתית, הוא מציע שבסדרי הלימוד "יוצבו התשובות לשאלות הגדולות: החל מהמקרא, עבור במשנה, בתלמוד ובמדרשים… ספרות הפרשנות… הספרות ההלכתית וספרות השו"ת… ספרות האגדה על כל צורותיה וכל צורות ההגות היהודית למן הפילוסופיה והקבלה, הדרשנות וספרות המוסר, החסידות והציונות הדתית ועד יהדות זמננו". הידד! התלמיד יזכה לקבל סלט מעורבב וטחון היטב שבו ישכנו יחד המקרא עם הדרשנות, ספרות השו"ת תתפרש על פי הקבלה וספרות המוסר תתערב לבלי הכר עם הספרות הלכתית.

על פי חזון אחרית הימים שלו, "זאת תורת ארץ ישראל: לא קרעים קרעים, משנה לבד, הלכה לבד, הגות לבד, מוסר לבד, קבלה לבד, חסידות לבד והרב קוק לבד, אלא תורה הבלולה מכלל המקורות היהודיים המשמעותיים". אין ספק, שלאחר שדעתו של התלמיד תהיה בלולה בכל זה הוא עשוי שלא להבחין עד כמה "תורת ארץ ישראל" בפי הרב אוריה היא לאמיתו של דבר כינוי מפוצץ לבליל מלאכותי ושטחי, ואין לנו אלא לקוות שנטייתו הידועה של הנער הציוני–דתי לביקורת ולתפיסת ידע הנתונה לתנאי הפרכה תפקח את עיניו בשלב כלשהו.

דברים דומים ניתן לומר גם על מאמרו של ר' צוריאל רובינס. כאן איננו נתקלים, אמנם, בתופעה של הגמל המקונן על האינדוקטרינציה שבתלמוד ואינו רואה את דבשת ההטפה של עצמו, אך גם כאן נמצא את אותו ביטחון עצמי מופרז שתפיסתו האישית של רובינס לגבי "החלום הגדול ש(מצוות שמיטת כספים) מייצרת עבורנו" אמורה להרשים את התלמידים יותר מאשר לימוד גמרא. רובינס עצמו מודה שתלמידיו אכן לא מבינים בדיוק לאן הוא חותר, אבל משום מה הוא לא מסיק את המסקנה המתבקשת. כמובן, כולנו נשמח "להבין את שורשי המצווה או הנבואה", ואת "דבר ה' המתגלה אלינו ישירות", אבל מכיוון שככל הנראה רובינס אינו יודע את דבר ה' המתגלה ישירות יותר מכל אחד אחר, קשה לראות כיצד התלמידים אמורים לקנות את הסחורה הזו. בדרך שבה הוא מציע, אפילו את הספקנות הבריאה ואת יכולת ההפרכה, שאותה בהחלט ניתן למצוא בלימוד גמרא בצורה המתאימה, הוא מאבד. אז עם מה נשארנו?

בסופו של דבר, למרבה הצער לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות נמצא בשפל נוראי, והתלמיד הממוצע מסיים את המסלול כעם הארץ גמור. אינני מתיימר לדעת מהו הפתרון, והאם בכלל ישנו כזה. אבל הפנטזיות שהוצעו בשני המאמרים הנ"ל בוודאי אינן חלק ממנו.

עוזיה קרונמן

עוזיה קרונמן הוא סטודנט לרפואה בטכניון ובוגר ישיבת הר עציון

 —————-

נטיעת התלמוד בהקשר העכשווי | הרב ראובן הכהן אוריה משיב:

לא הצעתי לבטל את לימוד התלמוד לנוער הציוני דתי ואיני אחראי לכותרת המאמר. הצעתי להעביר את מקצוע התלמוד ממסגרת לימודית בפני עצמה אל מסגרת בעלת רצף. להעבירו ממצב שהוא נטול הקשר ברצף המקורות הקנוני ונטול הקשר לקימום הזהות הציונית דתית בתוך מדינת ישראל המתחדשת והמודרנית למצב שהוא מענה חלקי לאלה. צריך כיסוי להצהרה "תורת חיים".

לימוד התלמוד שהפך להיות המוני (כלל תלמידי החמ"ד) בארץ ציון אינו יכול להמשיך את זוהרו ואת האתוס שלו בדיוק כפי שהיה באלפיים שנות גלות עבור קומץ חבורות עילית שאין להן אלא ד' אמות של תלמוד. קמה מדינת ישראל, ולצערי לא בידי נושאי האתוס התלמודי. ולכן לימוד המוני זה מחייב נטיעה שלו בהקשר החיים הטוטלי והעכשווי. בדיוק כפי שהיו המשנה והתלמוד בזמן יצירתם.

ד"ר טל מלין על המורים. אכן, המורים של היום הם התלמידים של פעם. הגדרת הבעיה כפי שהצעתיה מפלחת את עולמם הדתי כמו גם את זה של תלמידיהם. מכאן נגזרות ה"האשמות" שמבקשים לתלות בהם, ומכאן הגעגוע לר"מים החרדיים (ולעולם החרדי) הנשמע לפרקים, כפי שתיאר הרב עמיחי גורדין. "האשמת" התלמידים ומוריהם לא תועיל אם הגדרת הבעיה נכונה, ועדיף לא לחפש את פתרונה במקום המואר והנינוח של אלה שצלחו את הקושי. היזהרו מעלות להר הפסגה כשהרוב נוגע אך בקצהו.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 באוגוסט 2017,ב-גיליון שופטים תשע"ז - 1046, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: