שירה כמו ספר תורה | יאיר שלג

שמוליק קליין, ממייסדי כתב העת משיב הרוח, עוזרם של חנן פורת ורובי ריבלין ובעל משרד יחסי ציבור, מוציא ספר שירה ראשון בגיל 46. שיחה על שירה ובית המדרש, קמפיינים תקשורתיים נגטיביים שחוזרים כבומרנג, ועל שילוב הרגישות הפואטית עם עולם היח"צ הנשכני והכוחני

שמוליק קליין מפרסם שירים כבר 24 שנים. לפני 23 שנים היה בין מייסדי כתב העת לשירה "משיב הרוח", והוא נמנה עד היום בין עורכיו. אבל רק לאחרונה, בגיל 46, הרבה אחרי רוב חבריו במערכת, פִּרסם את ספר שיריו הראשון, "תלתלי האלוהים" (גם הוא בהוצאת משיב הרוח).

זה כמובן מחייב הסבר. קליין: "כמעט הוצאתי ספר ראשון כבר לפני 24 שנים. הגשתי אז קובץ שירים למשורר איתמר יעוז–קסט והתלבטנו ביחד אם להוציא את הספר. עוד הייתי אז בחור ישיבה במעלה אדומים, והוא אמר לי: יש שתי תפיסות – יש שגורסים לחכות שהשירה תבשיל, ויש שגורסים להוציא ספר מוקדם גם אם הוא לא כליל השלמות וזה עצמו נותן לך איזו דחיפה. בסופו של דבר, לא רק שלא פרסמתי אז ספר, אלא שרוב השירים שפרסמתי באותן שנים גם לא נכללו בספר שפרסמתי עכשיו".

אפשרות שנייה להוצאת ספר עמדה על הפרק גם לפני 11 שנים, זמן קצר לאחר ההתנתקות מגוש קטיף, שקליין הקדיש לה שירים רבים. קליין עמד אז בקשר עם לאה שניר מהוצאת הקיבוץ המאוחד, אבל אז נפטרה אמו ממחלת הסרטן באופן פתאומי ומהיר (כחודש וחצי בלבד חלפו בין גילוי המחלה והפטירה), והתוכניות שוב נדחו: "הייתה לי אז תחושה של זמן שעצר מלכת".

אפילו עכשיו, הוא מגלה, עוד היו לו הרבה התלבטויות: "החברים כבר התחילו ללחוץ. במיוחד אליעז כהן, שבסוף גם ערך את הספר, אמר לי: אתה הקמת את כתב העת; כולנו כבר פרסמנו ספרים, ורק אתה נשארת מאחור. בסופו של דבר אליעז הגיש את הקובץ למפעל הפיס לקבלת תמיכה, והפיס אכן העניק תמיכה, ואז נכנסתי למלכוד שאני כבר מחויב להוציא את הספר. אלמלא המחויבות, אולי באמת לא הייתי מוציא עד היום. בערב ההשקה של הספר אליעז סיפר שעוד אחרי שהספר יצא בדקתי את האפשרות לעצור את הפרסום שלו. אמרתי לו: אנחנו מחויבים לפיס, אז ניתן להם את כל הספרים, אבל אפשר לעצור שם".

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כל אות הייתה קדושה

המילה שניות חוזרת שוב ושוב בשיחתנו. קליין מעיד על עצמו כאדם קרוע ומפוצל; בין היתר, גם ביחס לשירתו – בין הרצון לפרסם לבין התחושה שאינו ראוי להחזיק ספר שירים הנושא את שמו: "יש לי יחס לספר הזה. בעיקר העטיפה שלו שובה את לבי בכל פעם מחדש (העטיפה, צילום של ארהל'ה קריצר, מביאה נוף של דיונה שבמבט מעמיק נראית כמו ענק עם תלתליו, מעין מטפורה לכותרת "תלתלי האלוהים"; י"ש). אבל במובן מסוים אני בהחלט מרגיש שלהוציא ספר שירים זה משהו גדול על מידותיי. ספר שירה זה אבות ישורון, זה אצ"ג, לא שמוליק קליין. מי אני? אבות ישורון, בעיניי גדול המשוררים, ישב בבית הדפוס של ידיעות אחרונות כדי לוודא שבטעות לא תישמט איזו נקודה מהשיר. כל אות הייתה קדושה אצל האנשים האלה, וההתייחסות לשירה הייתה כמו לספר תורה, שאם פגמת באות אחת פסלת אותו. זו התחושה שצריכה להיות אצל משוררים אמיתיים".

הספר מחולק לפרקים, המוקדשים לנושאים: שירי אהבה, שירי עמידה מול אלוהים, שירים המבטאים תחושות משיחיות עמוקות, שירי גוש עציון – קליין ומשפחתו גרים ביישוב נווה דניאל – שירים על ההינתקות ושירים המוקדשים לאמו. כמעט כל אחד מהפרקים מעורר שאלות מתבקשות. כך, למשל, קובץ שירי האהבה מעורר כמובן את השאלה הקבועה בדבר יכולתו של משורר דתי לחשוף רגשות ותחושות אינטימיות בחברה שהצניעות היא אחד מערכיה הבולטים. קליין: "כשאני כותב אין לי שום מחסום. כשאני בא לפרסם, גם כמעט שלא. אני כמובן לא מפרסם כל מה שכתבתי, אבל מסיבות אסתטיות ולא דתיות. אין שיר אחד שאני שלם איתו שאמרתי לעצמי שאותו אסור לי לפרסם. אתה שואל על התערטלות נפשית? תסתכל על הספר. אני עירום כביום היוולדי. כשאנשים אומרים לי שקראו את הספר אני לפעמים חושב שהם יודעים עליי דברים שאני כבר שכחתי".

התחשבות ברגשות המשפחה? אשתך, הילדים?

"בספר נכלל שיר אחד שאשתי לא הסכימה לפרסומו; שיר שנקרא 'מרצפות'. זה שיר שעוסק במיניות ואשתי מאוד כעסה שהוא נכנס. היא טוענת שהוא בכלל לא נכתב עליה, אלא על 'האישה המדומיינת מן החלומות'. מכיוון שאשתי פסיכולוגית, אז היא מבינה בדברים האלה. מצד שני, יש שיר שפרסמתי בעבר ב'משיב הרוח', שיש בו שורות של דיאלוג בין שתיים מהבנות שלי, כשהיו ילדות, והחלטתי לא לפרסם אותו בספר. כנראה שבעומק הפריע לי להביך אותן היום עם דברים שאמרו כילדות, אבל האמת היא שגם מישהו מחבריי במערכת חשב שזה לא שיר מוצלח".

פתאום באמצע הקדיש

אבל הקובץ החזק ביותר בספר, לפחות בעיניי, הוא זה שחותם אותו: קובץ השירים המוקדש לאמו של קליין, טובה. זו האם שמותה דחה את פרסום הספר לפני 11 שנים. קליין עצמו אמר בערב ההשקה של הספר ש"במודע ובעיקר לא במודע, אמא שלי היא הספר. היא הכריכה שעוטפת אותו, והיא בעיקר הדבק של כל העלים שיצאו מהדפוס".

הקובץ הזה הוא אכן מפגן עוצמתי של אבל עמוק, כפי שמעיד למשל השיר הבא: "פתאום באמצע הקדיש/ פרצה אמא שלי ממני/ וצעקה/ אמן יהא שמיה רבא/ וצעקה/ בני שמוליק/ שמוליק שלי/ כמה אני אליך/ ובכתה/ על ישראל ועל רבנן/ ועל כל מאן/ וצעקה/ בני בני/ כמה אני".

קליין: "בשנה של הקדיש לא התאבלתי. זו הייתה שנה של מרוץ הלכתי מטורף לא רק להספיק לכל הקדישים, אלא גם להיות חזן בכל התפילות, ברמה שאם איחרתי כדי לקבל את תפקיד החזן חיפשתי בית כנסת אחר. רק כשנגמרה אמירת הקדיש, באמת התחלתי להתאבל".

ולמרות האבל העמוק, קליין מצא את עצמו בתפקיד מי שאחראי לנישואיו השניים של אביו, מנחם: "את המשוררת טניה הדר הכרתי במקרה באוטובוס, עוד כשלמדתי במעלה–אדומים. כשהקמנו את 'משיב הרוח' היא והמשורר יוסף עוזר היו מעין מלווים בוגרים של החבורה שלנו. לימים, כשאמא שלי נפטרה ואבא רצה להתחתן, הוא דיבר איתנו על זה, ואנחנו הצענו לו להכיר את טניה, כי חשבנו שזה יכול להתאים. הם באמת התחתנו וחיו יחד כשבע שנים, עד שגם היא נפטרה מסרטן. אבל הסיטואציה הזו הייתה לנו מאוד קשה. את השירים הכי טובים שלי מבחינה שירית והכי איומים מבחינת התחושה כתבתי בלילה שאחרי החתונה שלהם. ומעשה שטן, השירים האלה אבדו לי. אבדו בתוך המחשב. כנראה שמחקתי בטעות את הקובץ. אבל אני זוכר היטב את הלילה הזה ואת השירים האלה".

אנחנו חבורה

משיב הרוח נולד ב–1994, כאשר קליין וחברו, נחום פצ'ניק, השתתפו בסדנת שירה אצל המשורר יונדב קפלון: "רק התחלנו לפרסם שירים, והיינו צעירים וחצופים. רצינו גם כתב עת שיהיה שלנו. היה אז את 'דימוי', שהיה כתב עת ותיק ואיכותי, אבל לא היה מיוחד דווקא לשירה. אמונה והרב בני אלון יזמו אז כתב עת לשירה בשם 'עלעול', ויצא ממנו רק גיליון אחד. השירים שהוזמנו ל'עלעול' ב' היו הבסיס למשיב הרוח א. העורכים הראשונים היו נחום, יורם ניסינוביץ', איה סומך ואני. את הכסף הראשוני השקעתי מכספי החתונה שלי. בשנים הראשונות זה דישדש. ביקשנו תמיכה ותקציבים, ולא קיבלנו. אבל הרבה בזכות אליעז ואשתו אפרת, שהיא אישה מעשית הרבה יותר מאיתנו, התקדמנו".

היום משיב הרוח הוא מותג מוכר בעולם השירה. בשנה האחרונה פורסמו חמישה גיליונות, הישג עצום לכתב עת מסוג זה. החבורה פרסמה גם אנתולוגיה עבת כרס לשירת יידיש, וכבר הרבה שנים היא מקיימת פסטיבל שירה שנתי תחת הכותרת "ימי אהבה לשירה". תחתיה פועלת גם סדנה לכתיבת שירה המכונה מזמור. "אנחנו חבורה. זה מה שמייחד אותנו. ברוב כתבי העת יש עורך אחד ברור. אנחנו מהווים בית לכל מי שמאמין בחיבור שבין שירה מודרנית לבית מדרש. כמובן שלכל גיליון יש עורך, או עורכים, משלו, אבל אנחנו פועלים כחבורה. האם הצלחנו? היה כאן גל שפרץ בזכות עצמו, לאו דווקא בזכותנו, בישיבות עתניאל ושיח. עלינו על הגל הזה, ואנחנו בוודאי חלק ממנו. היום, כשמדברים על שירה דתית, קודם כול חושבים על משיב הרוח".

בין אנשי החבורה יש אנשים שכבר הפכו למשוררים ידועים, כנראה יותר מן המייסד עצמו, אבל נראה שעיקר פרסומם הוא בכל זאת בחוצות המגזר הדתי, והם פחות נחשבים בתל–אביב כמשוררים בזכות עצמם. קליין: "יש כמה מאיתנו, כמו אליעז, שהפכו לשמות מוכרים, גם בתל אביב. אבל נכון שכנראה לא נהיה עדי קיסר [ממייסדות חבורת 'ערס פואטיקה', של משוררים מזרחיים צעירים. י"ש]. יורם ניסינוביץ' הוא בעיניי משורר הרבה יותר טוב מכל השמות שמוכרים בתל–אביב, והאמת היא שאני לא חי בשביל תל–אביב".

חנן מעל הזמן

משוררים עוסקים בדרך כלל לפרנסתם בעיסוקים הקשורים במילים: עריכה, הוצאה לאור, לעיתים קרובות גם הוראת ספרות. גם קליין עוסק לפרנסתו במילים, אבל מסוג אחר לגמרי: הוא היה עיתונאי, עוזר ויועץ פוליטי, וכיום הוא איש יחסי ציבור. תחומים שהדימוי שלהם הרבה יותר אגרסיבי מהדימוי העדין המיוחס בדרך כלל למשוררים.

הוא התחיל כעיתונאי: "הייתי סטודנט לתקשורת בבר–אילן, ואחרי שהגיליון הראשון של משיב הרוח יצא הלכתי להתראיין עליו ברשת א', אצל מנחם כהן. אחרי הריאיון הוא שאל מה אני עושה, והציע לי לעבוד ברדיו. התחלתי לעבוד ברשת ב'. כעבור זמן, חנן פורת שהיה אז בכנסת קיבל תקן לעוזר שני, ואליעז כהן קישר בינינו. ככה גם עברנו לגור בגוש עציון. עבדתי עם חנן שלוש שנים, ובשבילי זו הייתה התגשמות חלום; לעבוד עם האייקון של הציונות הדתית. הוא נתן לנו, העוזרים שלו, יד מאוד חופשית. יכולתי להראות לו יוזמות או אפילו הצעות חוק שגיבשתי, ואחרי שקיבלתי ממנו אישור עקרוני הוא נתן לי להריץ את כל העבודה בעצמי, כמו חוק להרחקת חנויות לשירותי מין מספריות ובתי ספר.

"חנן היה איש חסד גדול. הוא היה מרצה בהמון מקומות, וכל שקל שקיבל על ההרצאה היה נותן לצדקה. הוא גם היה גאון. היינו יכולים להתרוצץ יום שלם, ואז בסוף היום הוא עוד היה צריך להעביר שיעור. הוא היה יושב בתוך האוטו, מתרענן שנייה, ואז נותן שיעור שפתיים יישק. היו לו כמובן גם חולשות. אחת מהן הייתה שהוא היה מעל הזמן. לא היה אירוע שהוא לא איחר אליו, והוא גם נטה לדבר הרבה מעבר לזמן שהוקצה לו. היינו פעם באיזה אירוע שהוא הוזמן לדבר בו במשך שלוש דקות, והוא דיבר 27 דקות. המפיק של האירוע שלח לנו אחר–כך מכתב מאוד קשה. אז שאלתי את חנן למה האריך כל כך, והוא אמר: אחרי שלוש דקות שאלתי אותם אם הם מעוניינים שאמשיך, ואמרו לי כן. אז המשכתי".

מהעבודה עם פורת חזר קליין לתקשורת, הפעם לערוץ 10, ככתב לענייני ירושלים ואחר–כך ככתב לענייני משפט. חילופי הנהלה בערוץ גרמו לו שוב לפרוש, ולחזור לכנסת – הפעם לעבודה עם רובי ריבלין כיו"ר, שגולת הכותרת שלה מבחינתו הייתה השותפות בהקמת ערוץ הכנסת: "לרובי יש תדמית של סבא טוב, אולי קצת ליצן, אבל בניגוד לתדמית הוא איש מאוד חכם וחד, ומאוד נהניתי לעבוד איתו".

אחרי ריבלין, ותקופת עבודה קצרה גם עם דליה איציק, שוב התלבט אם לחזור לתקשורת והחליט שהספיק לו. הוא פנה לקריירה עצמאית כיחצן, ואותה הוא מקיים מזה עשר שנים. הוא לא תכנן כך, אבל איכשהו יצא שעיקר עבודתו היא עם מוסדות של המגזר: רשת אמי"ת, מכון צומת, איגוד ישיבות ההסדר, מכללת אפרתה, "קרן קהילות" של הגרעינים התורניים, ועוד.

נולדתי עם שניות

איך מתיישב החיפוש אחר האמת הצרופה והקדושה בשירה עם העולם הכוחני של הפוליטיקה, התקשורת והיחצנות? בתשובה, קליין שוב חוזר למושג האהוב עליו – השניות: "אני כנראה נולדתי עם שניות טבועה בי. אני יכול לומר שאני אף פעם לא משקר, לא כיחצן וגם לא בשעתו כעיתונאי. אני כן מציע לאנשים לחשוף פנים מסוימות שלהם, ולפעמים מציע להם גם ליזום ולעשות דברים מסוימים כדי שאוכל לשווק אותם. דילמות אתיות קיימות לא רק בעולם היחצנות. ראית את הסרט 'הערת שוליים'. בעולם האקדמי אין בעיות? בכל העולמות הדברים לא תמיד נעשים כמו שהיו אמורים להיות.

"אגב, גם כיועץ תקשורת אני מתקומם נגד התופעה שנקראת 'קמפיין נגטיבי'. אני לא מאמין בזה. עיין ערך אראל מרגלית [שכשל בקמפיין הנגטיבי שלו בפריימריז האחרונים לראשות מפלגת העבודה. י"ש]. לא ראיתי קמפיין נגטיבי שבאמת הצליח. קח למשל את הקמפיין של 'אם תרצו' נגד הקרן החדשה. זה קמפיין שאמנם הצליח להשחיר את הקרן, אבל בסופו של דבר גם 'אם תרצו' נפגעו ממנו. אין מה לעשות, אתה לא יכול לזרוק בוץ ולא להתלכלך".

אתה יותר יחצן שלפעמים גם כותב שירה, או יותר משורר שלפרנסתו נאלץ לעבוד ביחצנות?

"בוא נאמר כך: אם הייתי מחר זוכה בלוטו, כנראה שהייתי מתמקד בכתיבת שירה".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוגוסט 2017, ב-גיליון ראה תשע"ז - 1045 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: