לפתוח בחלומות הגדולים | צוריאל רובינס

 

במקום להשקיע את מרב השעות והמאמצים בלימוד הגמרא, ייתכן שכדאי לפתוח את סדר היום בישיבות התיכוניות בלימוד תנ"ך. זהו המענה הראוי לדורנו, שקודם לפרטי ההלכות זקוק בעיקר לחזון ולאמונה

מטרת מאמר זה איננה להשוות בין התנ"ך לבין הגמרא ולבחון מה יותר חשוב ללמוד ובאילו מינונים. קטונתי מלעסוק בנושא זה. יתרה מזו, ברור לי שלימוד התורה שבעל פה בכלל, והתלמוד הבבלי בפרט, חשוב לא פחות מלימוד התורה שבכתב ושמרכזיותו של התלמוד הבבלי אינה מוטלת בספק. עינינו הרואות, כדוגמה, שרוב ארונות הספרים בישיבות מלאים בספרי פרשנות על הגמרא, שהשיעורים היציבים ביותר בדורנו הם שיעורי הדף היומי, ושהתשובות ההלכתיות גם לשאלות שנשאלות בשנת 2017 מתחילות בדרך כלל מהדיון בסוגיה הרלוונטית בגמרא. ודאי שזה לא מקרי.

מטרת מאמר זה היא להעלות שאלה לדיון, והיא האם בגיל הנערות, בתקופת בית הספר התיכון, יש מקום להרחיב את לימוד התנ"ך ולתת לו מקום אולי אף על חשבון שיעורי הגמרא. הדברים מכוונים בעיקר כלפי עולם הישיבות התיכוניות שבהן הנושא הרבה יותר מוקצן, אך הרעיון העומד בבסיס הדברים נכון בעיניי לכל מוסד חינוכי המעוניין לחנך את תלמידיו לאהבת תורה ויראת שמים.

מקים המדינה, שחי ונשם תנ"ך, ראה בה את התגשמות דברי הנביאים.
מיכאל סגן־כהן, נחמו נחמו עמי, 1978

גמרא כחזות הכול

בנוהג שבעולם, עוד מאז הקמת הישיבות התיכוניות לפני עשרות שנים, לימודי הגמרא מהווים את עיקר סדר היום של תלמיד הישיבה התיכונית. שעות רבות מוקדשות למקצוע זה, בלי שום פרופורציה למקצועות אחרים במערכת, וכמובן הגמרא מקבלת גם את השעות הטובות והנוחות ביותר ללמידה – שעות הבוקר, כששאר המקצועות, קודש וחול כאחד, נדחקים להמשך היום ולשעות אחר הצהריים. אמנם בעבר ברוב מוחלט של הישיבות התיכוניות לימודי הגמרא נמשכו כחצי מהיום (מתחילת יום הלימודים ועד ארוחת הצהריים) וכיום כבר קיימות ישיבות שהפחיתו את לימוד הגמרא לשעתיים או שלוש בכל יום, אבל עדיין המקובל הוא שיום הלימודים נפתח בלימוד הגמרא והיא זו שמקבלת מספר שעות גדול יותר מכל מקצוע אחר, בלי קשר למספר השעות הנדרש להגשה לבגרות.

אם החלוקה הזו הייתה בין מקצועות הקודש למקצועות החול כי אז החרשתי, אך הבעיה היא שהחלוקה היא בעצם בין לימודי הגמרא לשאר מקצועות הלימוד, קודש וחול כאחד. כך יוצא שמקצועות חשובים כתנ"ך, מחשבת ישראל, הלכה ועוד מתמודדים על נתח זמן קטן ובדרך כלל מקבלים אפילו פחות מהנדרש על ידי משרד החינוך. המסר שמעבירה בכך מערכת השעות ביחס למרכזיותה של הגמרא וחוסר מרכזיותם של שאר מקצועות הקודש הוא ברור וחד משמעי.

יתרה מכך, בסוף הדרך, בתום כיתה י"ב, כשאנו באים לבחון את התוצרים, הר"מים בישיבות ההסדר ובמכינות יודעים לספר כי הרבה מאוד תלמידים מסיימים את כיתה י"ב ללא כלים ללימוד גמרא באופן עצמאי וללא ידיעות מספיקות בגמרא, ודאי לא ביחס לשאר המקצועות שלמדו. במילים אחרות – ההשקעה גדולה יותר מבכל מקצוע אחר אבל התפוקה דלה עד מאוד.

אבל זו הבעיה הקטנה מבחינתי. הבעיה הגדולה יותר, והיא השאלה שאותה אני מבקש להעלות לדיון, היא האם הלימוד המוגבר של הגמרא מקרב את התלמידים לבניית עולמם האמוני בצורה טובה יותר ונכונה יותר, או אולי דווקא ההיפך. האם תלמידים יוצאים מישיבות תיכוניות כשהם אוהבים ללמוד גמרא או שאולי דווקא ריבוי השעות במקצוע המאתגר הזה גורם להיפך מכך? האם ייתכן שמרכזיותה של הגמרא חוסמת תלמידים מעצם האפשרות של כניסה לשערי הישיבה התיכונית והאם, אולי, יש מקום לחשוב גם על דרכים אחרות שיקרבו את התלמידים לאביהם שבשמים.

השנים מתקדמות והדורות מתחלפים ולא בטוח שמה שהתאים לפני ארבעים וחמישים שנה אכן מתאים גם לתלמידים של דורנו. בדור של פיתויים מסוגים חדשים ושל אתגרים שלא היו בעבר, יש צורך הכרחי בראש ובראשונה לבנות אצל התלמידים עולם אמוני וערכי בצורה קצת אחרת וקצת יותר מותאמת לאתגרי הדור. תחושתי היא שכיום ברבים מהמוסדות ואצל רבים מהתלמידים הגמרא נתפסת כ"חזות הכול" של עולם הקודש ומי שלא מתחבר ללימוד הגמרא בעצם מרגיש שהוא לא מתחבר לעולם הקודש במובנו היותר רחב. כמובן שבמקרה הזה ההפסד הוא גדול מאוד, גם לאותו התלמיד וגם לעולם התורה כולו.

מתוך הדברים הללו (ומבלי להפחית חלילה בחשיבותה של הגמרא) אני רוצה להעלות הצעה להפוך את לימוד התנ"ך ללימוד משמעותי הרבה יותר בעולם הישיבות התיכוניות.

ספר האמונה הטוב ביותר

התנ"ך, מעבר להיותו הספר הבסיסי והיסודי של כולנו, ומעבר להיותו דבר ה' ודבר נביאיו, הוא גם ספר האמונה הטוב ביותר שנוכל להציע לתלמידינו. התנ"ך עוסק בחזון, באידיאות, בחלומות הגדולים, בהתהוות של עם ישראל ובבניית חברה מתוקנת. הוא הבסיס שעל גביו התורה שבעל פה מתרגמת את האידיאות הללו לפרטים מעשיים. מי שעוסק רק בתורה שבעל פה – יש חשש שהעיסוק בפרטים ישכיח או יעמעם אצלו את התמונה הגדולה ואת החלומות הגדולים העומדים בבסיסם.

כך, לדוגמה, קורה לי מדי שנה בשנה, כשאני מעביר שיעור בכיתה י"ב על דברים פרק ט"ו. אני נאלץ "להדוף" כל הזמן שאלות של תלמידים על שמיטת כספים בדורנו, על הפתרונות ההלכתיים ל"עקיפת הבעיה" ועל פרוזבול, בעוד אני מנסה להסביר לתלמידים שאנחנו עכשיו בשיעור תורה ולא בשיעור הלכה, שאנחנו לומדים עכשיו על המשמעות של שמיטת כספים, על החלום הגדול שהיא מייצרת עבורנו ועל התהליך החינוכי שאנחנו אמורים לעבור בעקבות קיום המצווה הזו.

זוהי כמובן רק דוגמה אחת מיני רבות. שיעורי הגמרא וההלכה הם חשובים והכרחיים, והתורה לא שלמה בלעדיהם. אך הסדר הנכון הוא קודם כול להבין את שורשי המצווה או הנבואה, את דבר ה' הניתן אלינו ישירות, ורק מתוך כך לגשת לדברי חז"ל המשמשים צינור להעברת התורה לכל דור ודור.

הסדר הזה של הלימוד נכון לכל אדם באשר הוא, אך על אחת כמה וכמה לבני נוער, תלמידים בגיל ההתבגרות, הבונים את עולמם הזהותי ועולמם האמוני. קשה מאוד לבנות עולם אמוני רק על סמך התורה שבעל פה. הוא יחסר את החלום הברור הנותן את הכיוון לחיים היהודיים, את הכלל שממנו יונקים הפרטים. הוא משול לבנייה של הקומה השנייה ללא הקומה הראשונה ואולי אף ללא היסודות. ממו"ר הרב יאיר יעקובי, ראש ישיבת בלבב שלם בירוחם, שמעתי פעם שאין זה פלא שהקמת המדינה באה דווקא על ידי אדם שחי ונשם תנ"ך ומתוך כך ראה בהקמת המדינה את התגשמות דברי הנביאים. אין זה גם מקרי שההתנגדות לבן גוריון ולהקמת המדינה באה מצד רבנים שעסקו בעיקר בלימוד הגמרא וחששו מההיבטים הריאליים של המהלך הזה.

ייתכן שזו אחת הסיבות המרכזיות לרתיעה של תלמידים רבים מלימוד הגמרא. זו נתפסת אצלם כעיסוק בפרטים קטנים ולא ברורים ובאוקימתות שלא ברור בשביל מה בכלל צריך אותן. אני מאמין שדווקא מתוך עיסוק משמעותי יותר בתנ"ך ייבנה עולם אמוני וזהותי חזק ויציב יותר שיביא בסופו של דבר את תלמידינו גם לרצות להיכנס יותר לעולמה של הגמרא.

נסו לדמיין סדר יום של ישיבה תיכונית שנפתח בכל יום בשעתיים של תנ"ך שמלמד ר"מ הכיתה, ורק לאחר מכן יבואו שיעורי גמרא שיינתנו על ידי מורים שזו הכשרתם. או לחלופין, פתיחת מסלול של תנ"ך מוגבר בצד המסלול הרגיל של הגמרא, לטובת התלמידים שזה מה שיחבר אותם יותר לעולם הקודש. בואו נחשב מסלול מחדש ביחס למינון הנכון של לימודי הקודש אצל תלמידינו ונבחן באמת וביושר מה המטרה שלנו בלימודים הללו ומהי הדרך הטובה ביותר להגיע למטרה הזו. תחושתי היא שעולם הישיבות התיכוניות ממשיך קצת בכוח האינרציה את הסדרים שקבעו מקימי המוסדות הללו לפני עשרות שנים, וכמו שינויים אחרים שנעשו לאורך השנים במוסדות הללו (כדוגמת ביטול הפנימייה בחלק גדול מהישיבות, מה שלא היה עולה על הדעת בעבר), יש מקום לבחון שוב את נושא לימודי הקודש באותן ישיבות.

"מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת שהנקודה המרכזית שבה היא לעשות את האדם טוב וישר", כותב הרב קוק באיגרת מפורסמת. זו המטרה וזה היעד. כל מחנך צריך לשאול את עצמו בכנות מהי הדרך הנכונה להביא את תלמידיו אל המטרה הגדולה הזו.

מאמרים רבים נכתבים וכנסים רבים מתקיימים בנושא הדרכים לחיבור התלמידים שלנו אל הגמרא. בשורה התחתונה, אם נודה בדבר, עדיין לא רואים את ההצלחות הגדולות בנושא. אני מאמין שאם ננסה לחבר את תלמידינו לעולמם הזהותי והאמוני דווקא דרך לימוד התנ"ך נוכל לבנות אצלם בניין אישיותי נכון יותר ומתוכו גם את המוטיבציה להעמיק בתורה שבעל פה שהיא הדרך העיקרית והמשמעותית לחבר את תורת ה' אל המציאות שלנו.

צוריאל רובינס הוא מנהל הישיבה התיכונית "בלבב שלם", ירוחם

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוגוסט 2017, ב-גיליון ראה תשע"ז - 1045 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. אני מזדהה עם התוכן של הכתבה. לדעתי הכותב אכן 'עלה' על הבעיה והפיתרון בדורנו.
    יישר כח
    יהושע

  2. א-מ-י-ת-י !!!!!!!!!11111
    צודק במאה אחוז.
    לייק.

  3. לחלום ולהוציא לפועל

    בס"ד ח' באלול ע"ז

    אכן חשוב ללמוד את המקרא שבו מופיעים האידיאלים הגדולים של היהדות, אך לא פחות חשובים המשנה והתלמוד וספרות ההלכה והאגדה המיוסדים עליהם, שמהם נלמד איך מיישמים את האידיאלים הגדולים בחיי המעשה.

    דרך משל, בתורה למדים אנחנו על איסור 'לא תלך רכיל בעמך' האוסר לדבר רכילות ולה"ר; כן שומעים אנחנו על איסור 'לא תשא שמע שוא' האוסר לקבל לשון הרע. לעומת זאת בספר ירמיהו למדים אנחנו מה קרה לגדליהו בן אחיקם שלא האמין לאלה שהזהירוהו על כוונות הזדון של ישמעאל בן נתניה.

    כאן באים דברי חז"ל, ובעקבותיהם הפוסקים, ראשונים ואחרונים, המבהירים לפרטים ולפרטי פרטים – מתי אסור לדבר ותי מצווה; מתי אסור להאמין ומתי מצוה? ושיש מצב אמצעי של 'למיחש מיבעי'.

    ראוי בכל נושא תלמודי שלומדים, להקדים את הפרקים המתאימים במקרא, שבדרך כלל יעמידו על המורכבות של הגשמת האידיאל בחיי המעשה. ומתוכם לגשת אל סוגיות התלמוד ואל השיטות הבסיסיות שבספרי הפוסקים, ודרכם לראות איך התוו חכמים דרכים מעשיות להגשמת האידיאלים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    חשוב גם לפתח לימוד 'על הסדר' הנותן בקיאות בתלמוד. אם התלמיד ישמע שיעור של כחצי שעה ביום שבו יקבל ללא יגיעה (וללא מבחנים!) הסבר על חצי/שלושת רבעי עמוד, הרי 'קובץ על יד ירבה', וללא עמל רב יזכה לידע ולמושגים,שיעניקו לו בטחון עצמי בלימוד העיוני.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: