כמו שבת בראשית | אליהו בירנבוים

 

לראשונה במסעותיי נתקעתי באי מבודד בשבת, ללא קהילה יהודית, ללא יין וללא חלות. 
ואף על פי כן, השבת שהצלחתי לשמור שם הייתה מהמופלאות בחיי

למרות מסעותיי המרובים בעולם, תמיד זכיתי להגיע למקום יישוב יהודי בשבת. רק לאחרונה, בשבת פרשת מטות–מסעי, מצאתי את עצמי ב"סוף העולם" לבד שעות בודדות לפני כניסת שבת קודש. זו הפעם הראשונה שבאמת "נתקעתי" בשבת. בשונה מפעמים אחרות שבהן החמצתי טיסה, כאן לא יכולתי לרוץ לבית הרב או לקהילה לפני שבת.

במהלך ביקורי בפפואה ניו–גינאה (פרטים על הביקור במאמרים הבאים), הייתי בדרכי חזרה מבאלימו, באזור של ג'ונגלים ונהרות במרכז המדינה, לעיר הבירה, פורט–מורסבי. ביום חמישי הודיעו לי מארחיי שבוטלה הטיסה השבועית היחידה שבה הייתי אמור לחזור לשבת לעיר הבירה ועליי להמתין שבוע ביערות הגשם לטיסה הבאה. הדרך היחידה להגיע לעיר הבירה לשבת הייתה להפליג לאי בשם דארו הנמצא במרחק של מאות קילומטרים מהמקום שבו שהייתי. למרות שהדבר כרוך בהפלגה של למעלה מ–15 שעות בנהרות ובים הפתוח בסירה קטנה, החלטתי שהמאמץ שווה כדי שבשבת אהיה במקום מסודר, שבו נמצאים גם מוצרי המזון, החלות והיין שהבאתי מהארץ.

לאחר 24 שעות לאורך נהרות ובאוקיינוס הפתוח, ועם לא מעט הרפתקאות וסכנות, הגענו לאי דארו, כפר דייגים קטן שיוצאת ממנו טיסה פעם ביום לעיר הבירה. תחילה הודיעו שהטיסה מתאחרת מעט, אבל אחר כך הודיעו שהמטוס כלל לא יצא מעיר הבירה והוא עומד לצאת בכל רגע. משמעות הדבר הייתה שלא אוכל להגיע לעיר הבירה לפני שבת.

התחלתי לעשות חישובים מתמטיים והלכתיים: האם אספיק לעלות על הטיסה ולהגיע ליעדי לפני השבת? ומה יקרה אם אגיע בין השמשות או אחרי שקיעה? כיצד אגיע למלון וכיצד אקח את הציוד למלון? בסופו של דבר הודיעו שהטיסה תגיע כחצי שעה לפני השבת לאי דארו. התחלתי לדון ביני לבין עצמי האם לעלות על הטיסה לפני השקיעה למרות שהיא מגיעה ליעד כשעתיים מאוחר יותר, בליל שבת. יש פוסקים שהתירו להמשיך לנסוע בשעת צורך גדול ברכב או ברכבת או במטוס הנהוגים בידי נוכרי עד מקום היעד, כיוון שהנוכרי אינו עושה את המלאכה עבור היהודי (פסקי עוזיאל סימן יג, בין השמשות; ספר חשוקי חמד, שבת דף קנג ע"א; מראה הבזק חלק ה, סימן ל, צידה לדרך עמ' 159). אבל בין כה ובין כה, הייתי אמור לצעוד משדה התעופה למלון ללא חפציי האישיים.

בסופו של דבר התברר לי שהדיון שערכתי ביני לבין עצמי מיותר, שכן אנשי התחנה הודיעו שהטיסה ביום שישי בוטלה ושהטיסה הבאה תהיה רק בשבת. וכך, שעתיים לפני שבת מצאתי את עצמי בכפר דייגים כאשר בתיק הגב שלי אין מאומה לשבת, לא יין ולא חלות, לא אוכל ולא בגדים, לא סידור ולא חומש, פשוט עמדתי בפני שבת קודש כערום ביום היוולדו.

הפעם הראשונה שבה הם רואים אדם לבן, ועוד מארץ הקודש, מירושלים. בירנבוים עם ילדי האי דארו

קידוש בלי יין

כדרכי בכל שינוי בטיסות, תגובתי הראשונה הייתה "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (כפי שנפסק בשולחן ערוך: "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד"; אורח חיים, סימן רל, סעיף ה), "וכל עכבה לטובה" (ביטוי המיוחס לחיד"א). לאחר מכן חיפשתי בזריזות את המלון הטוב ביותר באי כדי שלפחות בכך יהיה לי עונג שבת.

רצתי למכולת מקומית לקנות מעט מצרכים לשבת אבל המבחר של המוצרים בכלל והכשרים בפרט לא היה מרשים. לשמחתי מצאתי קופסאות סרדינים ואף דג מקרל. פפואה גינאה נמצאת צפונית לאוסטרליה ולכן חיפשתי מוצרים עם סימני כשרות מאוסטרליה. בדרך נס מצאתי קופסאות תירס ואפונה וסלט פירות. קניתי גם תריסר ביצים ובישלתי אותן בסיר קטן שקניתי לצורך זה בחנות. כיוון שהייתי באי ליד הים אף הספקתי להטביל את הכלי לפני שבת.

אלא שלמרות כל ניסיונותיי, לא הצלחתי למצוא "פת פלטר" שנאפתה באופן שמותר לאכול ממנה. למרות שאינני בקיא כלל בבישול ואפייה, אשתי היקרה לימדה אותי כיצד להכין פיתות עם קמח ומים בלבד על מחבת. ניסיתי את מזלי וב"ה אחרי 20 דקות הצלחתי להכין 5 פיתות קטנות לצורך לחם משנה וקידוש בליל שבת, וכמובן לאכול מהן לשובע יחד עם שאר המעדנים שהצלחתי לרכוש לכבוד שבת קודש.

ובכן, על מה מקדשים בליל שבת במקרה כזה? בליל שבת עדיף לקדש על יין, אבל אם אין יין כותב המחבר בשולחן ערוך: "סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום" (אורח חיים רעב, ב). אולם באי דארו ובפפואה ניו–גינאה בכלל אין ענבים וכמעט אין פירות וירקות. יש רק בננות, מנגו ואגוזי קוקוס, כך שפתרון זה לא היה רלוונטי עבורי.

במקרה שאין יין או מיץ ענבים, רבו הדעות בפוסקים האם מקדשים על פת, על משקה משכר אחר, על חמר מדינה או שאין מקדשים כלל. לדעת הר"י, "במקום שאין יין מצוי יש אומרים שמקדשים על שכר ושאר משקין חוץ מן המים". לדעת הרא"ש, בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת. אם מקדשים על הפת (חלות, לחם או פיתות) – יש לאחוז את הפת לאורך כל זמן הקידוש ולברך "המוציא לחם מן הארץ" במקום בורא פרי הגפן (משנה ברורה שם ס"ק כח). אפשרות אחרת, אם אין לחם לקידוש, היא לקדש עם ברכת "המוציא" על קרקר, עוגה או פת הבאה בכיסנין. ואם אין גם אפשרות כזו, ניתן לקדש על בירה או על מיץ טבעי (שמירת שבת כהלכתה נה, ז, יח). מעניין להזכיר גם את דעת המשנה ברורה שלפיה אם אין לו יין לקדש ולא פת – "אוכל בלא קידוש ואין לו לבטל מצות עונג שבת בשביל זה ויאכל מה שיש לו בלא קידוש ויסמוך על מה שהזכיר קדושת היום בתפלה" (רפט, י).

כמו אבותינו במדבר

בשבת בבוקר, לאחר תפילת שחרית מול נוף הים, האוניות והשוק המקומי, חשבתי לקדש על בירה כדברי השולחן ערוך: "במקום שאין יין מצוי, הוי שכר ושאר משקין, חוץ מן המים, חמר מדינה ומקדשין עליו" (אורח חיים רפט, ב). אולם כאשר ביקשתי בירה במלון, נודע לי שמדינת פפואה גינאה נתונה בתקופת בחירות, ונאסרה מכירת אלכוהול למשך שלושה חודשים. במקרה כזה אפשר לקדש על סוגים אחרים של חמר מדינה, כגון מיץ פירות, חלב, קפה או תה עם סוכר (שמירת שבת כהלכתה, נג, יא).

אחרי סעודת שחרית, ביקשתי לצאת לטיול באי. בגלל האזהרות הרבות שקיבלתי בקשר למצב הביטחוני במדינה, שאלתי את בעל המלון האם יש חשש סכנה אם ארד לבד לרחוב. בעל המלון השיב לי כך: "אין לך מה לדאוג, כבר יצא קול באי שהגיע אדם לבן מירושלים ובני האי מתרגשים לקראת בואך. יש הטוענים שאפילו ראו מלאכים שבאו לאי יחד איתך ולכן כולם יכבדו אותך וישמרו עליך". ואכן, כאשר ביקרתי בכפר וצעדתי בין בתי הקש והשווקים, אנשים פנו אליי ואמרו שזו הפעם הראשונה שהם רואים אדם לבן ובמיוחד אדם שהגיע מארץ הקודש ומירושלים. כל בני המקום הם נוצרים אדוקים וכך מצאתי את עצמי במשך השבת נותן ברכות למאות ואלפים של בני האי המבקשים את ברכת היהודי הלבן שהגיע יחד עם המלאכים מירושלים.

כיוון שלא היו עמי ספרים ללימוד בשבת, היה לי הרבה זמן לחשוב ואף לדבר עם בני המקום. חשבתי רבות על ההבדל בין שבת מערבית לבין שבת במדבר, במקום בלי כל הכנה לשמירת שבת. ללא ספק, אבותינו שמרו את השבת באופן דומה יותר לשבת שאני שמרתי באי דארו מאשר לשבת שאנו שומרים בביתנו. למעשה, אין כמעט משמעות כיום לל"ט המלאכות בשבת המערבית. אין לנו בעיה עם בישול שכן יש מקררים והכול מוכן מערב שבת; אין לנו בעיה עם שימוש בחשמל שכן יש לנו שעון שבת; ואין לנו בעיה עם העברה מרשות לרשות שכן יש לנו עירוב. אבל דווקא בשבת באי חשבתי על ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם שפתאום חזרו והפכו לרלוונטיים במשך השבת.

לצורך ההבדלה לא הייתי צריך להתאמץ יתר על המידה, שכן באמתחתי תמיד קיימת המקטרת שלי, עם טבק בעל ריח טוב וגפרורים. במקום יין, הכנתי לעצמי כוס קפה: "ואין מבדילין על הפת, אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה, והוא הדין לשאר משקין, חוץ מן המים" (שולחן ערוך אורח חיים רצו, ב).

אני לא בטוח שאחזור בקרוב לאי דארו, אבל השבת באי הייתה אחת השבתות היפות שהיו לי בחיי. אמנם הייתי בשבת בלי יהודים, בלי מניין ובלי בית כנסת, אבל אולי בגלל זה הצלחתי לפגוש את עצמי ואת השבת ולחוות מעין שבת בראשית ומעין עולם הבא.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 באוגוסט 2017,ב-גיליון ראה תשע"ז - 1045, רב עולמי / אליהו בירנבוים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: