ההלכה מכירה בדמוקרטיה | ניל הנדל

בנימוקי החלטת בג"ץ לפסול את חוק מיסוי הדירה השלישית הוקדש מקום נרחב לגישת המשפט העברי ביחס לרעיון הדמוקרטי. השופט ניל הנדל סקר את חוות דעתם של גדולי ישראל בסוגיה. ציטוט מפסק הדין

"

חובתו של נבחר ציבור לכלל הציבור זכתה למקום מיוחד במקורות המשפט העברי. אנשי ההלכה נדרשו לעניין בצורה מאומצת במאה העשרים. לראשונה מזה אלפיים שנה עמד לפני רבני ארץ ישראל אתגר הלכתי מהפכני: מה מעמדה המשפטי של המדינה החדשה? הרבנים לא נסוגו מפני הקושי והביעו עמדה ברורה – חכם חכם על פי דרכו, ויפה כי יש יותר מדרך אחת. התייחסות זו למעמד המדינה דווקא כמדינה דמוקרטית כרוכה בהגדרת מעמדם וחובותיהם של נבחרי הציבור העומדים בראשה.

ההלכה מעצימה את החובה המוטלת על כל נבחר ציבור. קלפי בירושלים, הבחירות לכנסת, 2015
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בין ישראל לעמו

תחילה נביא מדברי רבנים שהתייחסו לסוגיה קודם ובסמוך להקמת המדינה. הרב משה אביגדור עמיאל, שכיהן כרבה הראשי של תל אביב, סבר כי לצד הקטגוריות המוכרות של מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, יש קטגוריה הלכתית נוספת: "חלק שלישי, והחלק הזה הוא אולי בבחינת אחרון אחרון חביב, והוא מצוות שבין ישראל לעמו, בין ישראל היחיד לאומה הישראלית" (לנבכי התקופה, 277, תש"ג). קביעה זו מבטאת את ההכרה בצורך שנוצר לדון ב"הלכות מדינה".

הלכות אלה לא נכללו בשולחן ערוך, שנכתב על ידי רבי יוסף קארו במאה ה–16, ובפירוש שנכתב לשולחן ערוך על ידי רבי משה איסרליש (הרמ"א), שהתייחס למנהגי קהילות האשכנזים. השולחן ערוך ופירושו האמור נועדו לקבוע הלכה עבור בני אותו הדור, על תנאי חייו באותה העת והסוגיות המעשיות שהתעוררו בתקופת החיבורים. לעומת זאת, "משנה תורה" – ספר ההלכה הגדול של הרמב"ם שנכתב במאה ה–12 – נועד לכלול את כל הדינים, אלה הישימים בספרד ובמצרים של אותה תקופה ואלה שלא היו ישימים בדור זה. לכן ספר זה כולל גם דיני קורבנות ואף דיני מלכים, לרבות דיני מלחמה. כן מתייחס הרמב"ם בספר זה למצב בימות המשיח. לכן, אך טבעי הוא שרבני דור התקומה ביססו את עמדתם בשאלות השעה על דברי הרמב"ם במשנה תורה באופן נרחב.

הראי"ה קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל שנפטר כשלוש עשרה שנים לפני קום המדינה, התייחס בשו"ת "משפט כהן" לענייני ארץ ישראל. הוא דן במשפטי המלוכה, תוך קביעה שהסמכות שהוענקה למלך ישראל בימי התנ"ך נתונה גם למנהיגי ציבור שאינם מלכים. הטעם לכך הוא שמקור סמכות המלך מצוי בעם, ולא במעמדו הפוליטי של המלך (ראו שו"ת משפט כהן, ענייני ארץ ישראל קמד, טו).

תלמידו, הרב שאול ישראלי, שנפטר בשנת 1995 ושימש ראש ישיבת מרכז הרב, דן בסמכות הנשיא ומוסדות ממשל נבחרים בישראל. בשנת 1949 המדינה הייתה עובדה קיימת. הרב ישראלי נדרש לנושא, אימץ את גישת הרב קוק שהובאה לעיל והרחיבה. לסברתו, כשם שהמלך אינו חייב להיות גדול הדור או ראש הסנהדרין, כך גם נבחרי הציבור. הוא הוסיף וקבע למסקנה כי כל המינויים הממלכתיים שנעשו בישראל בדרך של בחירות שבהן הכריע רוב העם – הם בעלי תוקף וסמכות. ממשלת המדינה שנבחרה בשיטת הבחירות הדמוקרטית אף זוכה לסמכויות רחבות יותר מאלה המוענקות למלך. לאמור, השיטה הדמוקרטית המבוססת על בחירת העם היא השיטה המועדפת לבחירת ראשי העם (הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני סימן ז, נח–סה. וכן ראו: בני פורת, "חמישה מושגים יהודיים של דמוקרטיה ישראלית: מסת פתיחה", מחשבות על דמוקרטיה, עמודים 47-37).

שותפים באותו מיזם

ראינו כי לדעת חלק מן הרבנים, מקור הסמכות של נבחרי הציבור נובע מהסכמת העם. אולם מהו המבנה המשפטי שבגדרו הסכמת העם מסמיכה את נציגיו לפעול? ניכר כי יש גישות שונות ביחס לסוגיה זו. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבה הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, סבר כי הדמוקרטיה מחליפה את שלטון המלוכה על ידי מודל של הסכמה. לשיטתו, תוקפם המחייב של חוקי המדינה עשוי להיות נעוץ או בצו המלך או בהסכמת כל האזרחים. תוך התייחסות לדיני מיסים ולדינים אחרים כתב:

אנשי העיר שנבחרים על ידי כל איש ואישה מהציבור להנהלת המדינה, הרי כאילו פירשו שנותנים להם סמכות מפורשת לעצם החוק שיתקבל על ידי הנבחרים וברוב דעות, וכיוון שנבחרים אלה לפי תנאי בחירתם הם שלוחי הציבור, החלטתם היא כאילו נעשתה בהסכמת הכול (שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ט, חושן משפט א).

הרב עוזיאל מצא, אפוא, במוסד השליחות את האגד המשפטי המחבר בין הציבור לנציגיו. לעומתו, הרב שלמה גורן, שכיהן כרב הראשי הצבאי מקום המדינה ועד לשנת 1971, ולאחר מכן שימש במשך כעשור רב ראשי לישראל, השתמש במודל של “שותפות" כדי לתאר את השלטון הדמוקרטי ולהצדיק את תוקף החלטותיו:

המסקנה העולה היא שגם במלוך מלך בישראל ואף מבית דוד, בנוי השלטון על יסוד שותפות של כל האזרחים, וממילא כל משפטי שותפות תקפיםמעמד של שותף פירושו שכל שאר השותפים ערבים לו, וכמובן גם הוא ערב להם (תורת המדינה, עמ' 53–67).

נציגי הציבור שותפים לציבור כולו ב"מיזם" המשותף – מדינת ישראל. דיני השותפויות חלים על מבנה משפטי זה. הרב גורן מוסיף שם כי "החקיקה בבית הנבחרים נעשית על ידי העם, כי הנבחרים המייצגים את רוב העם, דינם כשליחם של הבוחרים, על פי הכלל הגדול בתורה 'שלוחו של אדם כמותו' כנ"ל, ונמצא כאילו כל חקיקה של בית הנבחרים מבוצעת על ידי העם שבידו סמכות זו על פי דין תורה". עמדה זו הורחבה על ידי הרב נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים. הרב רבינוביץ' מדגיש גם הוא את יסוד השותפות של כל האזרחים. הוא מתייחס לכך שבמקורות עתיקים מזמן המשנה והתלמוד יש עדויות לניהול ערים מעורבות של יהודים וגויים. כיום, במדינת ישראל שבה יש מיעוט ערבי, "ברור שלפי ההלכה מגיע גם ל[ערביי ישראל] ייצוג הולם בהנהלת המדינה, כי גם הם שותפים מלאים עד המידה המרבית שהשותפות יכולה להגיע" (דרכה של תורה: פרקים במחשבת ההלכה ובאקטואליה, 62–83).

אחרון נציג את הרב חיים דוד הלוי, שהיה הרב הראשי של תל אביב כעשרים וחמש שנים, עד לפטירתו בשנת 1998. הרב הלוי הפנה למודל שהציג הרשב"א (רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, מגדולי חכמי ספרד במאה ה–13) ביחס לשלטון קדום. וכך כתב הרשב"א:

שבעה טובי העיר אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד, אלא שבעה אנשים שהעמידום הציבור פרנסים על ענייני העיר, והרי הם כאפוטרופסין עליהם (תשובות הרשב"א, חלק א, תריז).

הרח"ד הלוי הוסיף כי ניתן ללמוד שחברי הגוף הנבחר רשאים לפעול על פי הבנתם, אך זאת באופן "שנראה בעיניהם כטוב ורצוי לציבור". דהיינו, מעמדם המשפטי של מי שנבחרו על ידי הציבור כדי לדאוג לענייניו הוא כשל אפוטרופוס, החב חובת נאמנות כלפי הציבור וחייב לפעול באופן הרצוי והטוב לציבור.

העולה מהדעות השונות הוא כי ההלכה מכירה ואף רואה בעין יפה את שיטת הבחירות על ידי העם. יש שהתייחסו לכך מכוח דיני השותפות. יש שהדגישו את דיני השליחות, ואף את דיני האפוטרופסות והנאמנות. אין בכך לומר בהכרח כי יש להחיל דינים אלה על כל פרטיהם ודקדוקיהם גם על המסגרת המיוחדת של ציבור ונבחרי ציבור. העיקר לענייננו הוא נקודת המבט המשותפת, שלפיה ההלכה מכירה בדמוקרטיה כשיטה יאה למדינת ישראל. היא מעצימה את החובה המוטלת על כל נבחר ציבור. זהו המשותף לכל אחת מהשיטות ולכל אחת מהגישות של הרבנים שהוזכרו.

חשוב להדגיש: יהיה המודל לחיוב נבחרי הציבור לפעול לטובת הציבור אשר יהיה, המשפט העברי דרש מחויבות גבוהה מנבחרי הציבור. תפיסת נציג הציבור כשליח, שותף או נאמן אינה מאפשרת תוצאה אחרת. כך או כך, עליהם להפעיל את מיטב שיקול הדעת, החכמה, הרגש והמצפון. זוהי מצוות השעה, במובן המלא של המונח הדתי. כך במקומות שונים ובזמנים שונים.

רבי מנחם בן שלמה המאירי, מגדולי מפרשי התלמוד בין המאות ה–12 וה–13 בפרובנס שבצרפת, עמד בחיבורו ההלכתי "בית הבחירה" על חובת מנהיגי הציבור לפעול לטובת הציבור:

ואם הוא ממונה במנהיג, ראוי לולהשתדל בכל מיני תיקון הצריכים בה, הן תיקון מדיני הן תיקון נפשי, הן במניעת היזק הן בהשתדלות תועלת (בית הבחירה, תענית יט, ע"ב).

העובדה שמדובר במצווה דתית לא הפכה את אחריות המנהיג לעניין מופשט ורחוק מארץ. ההפך הוא הנכון. הראי"ה קוק הדגיש את הפן המעשי והארצי של החובה לפעול לטובת הציבור: "כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל, ושואף רק אל השלמות הרוחנית, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי – ממנו תוצאות למצב הרוחני" (עין איה, ברכות א, לח). חובה זו המוטלת על מנהיגי הציבור התגבשה לכדי קריטריון מובהק לבחירת פרנסי הקהילה.

ר' ירוחם הלוי ליבוביץ ממיר, משגיח ישיבת מיר בבלארוס בראשית המאה הקודמת, הנחה את תלמידיו להתחשב בתכונות אלו בעת בחירת נציגי הציבור, עד כדי תחושת אמפתיה והזדהות אצל נבחר הציבור: "בכדי להתמנות פרנס על הציבור, צריך שתהיה לו מידת ההרגשה בכל צערו ויסוריו של הציבור, שלא יעלם מהפרנס שום צער וכאב כל דהו של הציבור" (דעת חכמה ומוסר, חלק א, כה).

גישה זו שימשה אמת מידה למינוי מנהיגי ציבור בתקנות של קהילות שונות. כך למשל נקבע בתקנות קהילת קראקא כי יש "לבחור אנשים שנחשבים כראויים, הגונים, שיפעלו לטובת הכלל ולשם שמים" (תקנות קרקא, יהודי פולין וליטא עד שנת ת"ח, 1648).

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 באוגוסט 2017,ב-גיליון ראה תשע"ז - 1045. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. תודה על הפוסט המענין , תחילה , ספק מסוים אם אפשר לזהות , את מוסד המלוכה דאז , עם מוסדות נבחרי הציבור היום . שהרי , מראשיתם של דברים , הזהיר שמואל הנביא , שהוא עצמו שליח האלוהים , מפני שיעבוד וגבהות לב של מלך , הנה תשובתו ודבריו לעם הדורשים מלך ומלוכה ( שמואל א' , פרק ח' ) :

    יא וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא.

    עיננו הקוראות , שמואל הנביא מתרה בהם , אוליגרכים מונרכים , לא בשבילכם , יקרע לכם הצורה , יעשוק אותכם , תהיו לו לעבדים , מה לכם ולמלכים !! האם כך נבחרי ציבור מודרניים ? ודאי שלאיו !! והרי גם דוד , מזרעו יקום משיח , האם הוא כמלך , אדם ככל אדם ? נבחר ציבור ככל נבחר ? קשה להלום הדבר !! והרי טקס המשיחה של מלך , מדבר בעד עצמו , עסקינן בהשראה אלוהית ישירה ממש . הנה , שמואל א' פרק י' :

    א וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ–וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיֹּאמֶר–הֲלוֹא כִּי-מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל-נַחֲלָתוֹ, לְנָגִיד.

    לגבי הפסק דין עצמו , עסקינן לא רק במתח שבין הציבור גופא ,בין ההמונים לבין נבחרי הציבור , אלא , בעיקר , במתח שבין נבחרי הציבור עצמם . זוהי הסוגיה המרכזית בפסק הדין כמובן . שהרי , תהליך החקיקה של החוק , לא לובן כדבעי בועדת הכספים של הכנסת , ואם כך , עיקרון שלטון החוק נפגע בכך . עסקינן במתח בין הממשלה , לבין הכנסת וועדותיה , הנה מצטט את הנדל אכן :

    " הדרישה המוטלת על ראשי הוועדות טומנת בחובה את הדרישה המוטלת על חברי הכנסת כולם. לא מדובר ב"מבחן התייצבות" גרידא. הדרישות נעוצות, כאמור, בערכי הדמוקרטיה הייצוגית, לפיה נבחר הציבור הוא שופר לקולו של הציבור ובאמצעותו יכול הציבור לממש את זכות ההשתתפות. מעמד חובת האמון של חבר הכנסת לציבור איתן ככל שמדובר בנורמה שיש לשאוף אליה, אך מבחינה משפטית מדובר במושג שגדריו המדויקים טרם עוצבו בחקיקה או בפסיקה. נראה כי המרחק בין החיוב המשפטי לחיוב הציבורי נשמר במודע. בעניין מגדלי העופות עמדה הנשיאה ביניש על כך שחובת ההשתתפות היא בגדר "חובה ציבורית", להבדיל מ"חובה משפטית":

    "עקרון ההשתתפות בא להגן על האפשרות שיש לחבר-הכנסת ועל זכותו למלא את תפקידו, בעוד שגישת 'הליך החקיקה הנאות' מטילה עליו חובה למלא את תפקידו. לשיטתנו, נוכח מעמדה המיוחד של הכנסת ונוכח אופיו המיוחד של הליך החקיקה, ועל-פי המשקל הראוי שצריך להינתן לעקרון הפרדת הרשויות במשפטנו, תפקידו וחובתו של בית-המשפט מוגבלים להגנה על זכותם של חברי-הכנסת להשתתף בהליך החקיקה, בעוד שהחובה הציבורית (להבדיל מהמשפטית) לממש זכות זו ולקיים הליך חקיקה נאות הינה על הכנסת וחבריה" (שם, פסקה 29. ההדגשה אינה במקור). "

    לפסק הדין בבג"ץ , לכל המעונין , כאן :

    http://elyon1.court.gov.il/files/16/420/100/o23/16100420.o23.pdf

    תודה

  2. ושאלה לכב' השופט

    בס"ד ח' באלול ע"ז

    ההלכה מכירה בתוקפו של חוק המדינה, אם מצד 'דינא דמלכותא' ואם מצד 'תקנות הקהל', במקום שאין ניגוד לדין התורה. דומה שהגיע הזמן שגם שופטי בית המשפט העליון, שהצהירו אמונים 'למדינת ישראל ולחוקיה', יראו דוגמה אישית, יקבלו על עצמם ללא סייג את ריבונות חוקי מדינת ישראל ומוסדותיה הנבחרים!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לגבי הטעם שנתנו השופטים לפסילת החוק, שנתקבל במהירות ובאישון לילה, יש לשאול: הרי כל חוקי התקציב מתקבלים כך. והלא לא ניתן לאשר תקציב המאשר הוצאות ללא איזון בצד ההכנסות. כיצד ניתן לפסול את סעיף ההכנסות בלי לערער את כל התקציב?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • נימוקים בעד מיסוי הדירה השלישית – בכתבתו של שאול כהנא, 'שופטי בג"ץ: 13 נימוקים בעד מיסוי הדירה השלישית/, באתר 'ביזנעס – אתר הכלכלה של הציבור החרדי'. בסעיף 1 טוען הכותב שה'שינויים של הרגע האחרון' שבגללם עתרו מתנגדי החוק, נעשו מתוך התחשבות בהשגותיהם! והדברים טעונים בירור.

      כדאי מאידך לבדוק אם אין כאן 'כפל-מס', שהרי גם בלי החוק יש מס על הכנסה משכירות הגדולה מ-5,000 ש"ח, ואם כן מי שיש לו שתים, שלוש דירות, ולפעמים גם בעל דירה אחת משלם גם כיום מס, וצ"ב.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      על כל פנים, שמעתי חשש שהטלת המס על 'בית שלישי' תביא לעיכוב בבניין הבית השלישי 🙂 וזה בוודאי שיקול רב עוצמה!

    • לגבי מעמדם ההלכתי של חוקי המדינה – יעויין בדבריהם של הגר"א שפירא והגר"מ אליהו זצ"ל ויבלט"א הגר"ד ליאור שליט"א, ב'תחומין' כרך ד', עמ' 238 ואילך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: