הגמרא לא מתאימה לנוער | ראובן הכהן אוריה

 

יש להודות שאין בכוחו של לימוד התלמוד לפתור את הניגודים המאפיינים את עולמו של המתבגר הציוני–דתי. יש לעסוק במקומו בסוגיות היסוד שיבנו אצל הנער זהות חזקה ומגובשת. גם לימוד הגמרא יצא נשכר מכך

ייתכן שיש להפסיק את הוראת מקצוע התלמוד, כפי שהוא נלמד היום, בחינוך התיכוני דתי. את לימוד התלמוד המסורתי לגווניו השונים יש להותיר למסגרות הבחירה וההמשך העל–תיכוניות: ישיבות גבוהות, "הסדר", כוללים, מכינות ומדרשות. במקומו של לימוד התלמוד המקצועי יבוא לימוד אחר. לימוד העונה לשאלה: מהי התורה שצריך תלמיד בגיל ההתבגרות לדעת ולהפנים, כדי שזו תהיה חיים עבורו. לשון אחר, מהי התורה שתוצע לו על מנת להגדיל אצלו את סיכויו לבחור בה כדרך חייו, גם לאחר התבגרותו?

מקצוע התלמוד, כפי שהוא נלמד במערכת התיכונית, נתון במשבר מתמשך מראשית ימיו של החמ"ד. כללו של המשבר הוא ההגיונות הסותרים שבין שני חלקי המצרף הדתי והמודרני. אם תרצו, הסתירה שבין ה"ישיבתי" ל"תיכוני" ובין ה"קודש" ל"חול", כשלימוד הגמרא הוא המייצג המובהק והעיקרי של החלק הראשון במצרף. הצהרות "אחדות" אפולוגטיות לא יועילו, שעה שדור אחר דור מצביע בהוויית החיים שלו שאין שני חלקי המצרף עולים אצלו בקנה אחד. עוד גדל הדיסוננס ביותר שעה שהתלמוד כפניה העיקריים של המחויבות הדתית זר ורחוק מהוויית החיים הסוערת וההפכפכה של המתבגר.

כמדומה, שלא יועילו אף כל פתרונות הביניים המוצעים חדשים לבקרים לרפא את השבר. לא בקיאות במקום עיון, ולא שיטת הסוגיות (הפיקנטריות) במקום לימוד ברצף; לא שיטת "רבדים" ו/או "סימנים", לא הקטנת השעות ולא הקבצות; לא סדרים מונחים ולא החלפת מחנכים במורים מקצועיים; לא מסלולי בחירה, לא לימוד לשמה ולא לימוד "אליבא דהלכתא"; לא תוספת למידה מחקרית ו/או קיומית ומשמעותית, לא למידה רלוונטית ואקטואלית ולא הצעות דומות אחרות. פשוט צריך לחשוב מחוץ ל"מקצוע התלמוד" כשדנים בעולם התורה לנער המתבגר בציונות הדתית.

איור: נעמה להב

סתירה לנפש המתבגר

הציונות הדתית היא תנועה דתית–רוחנית חדשה בתולדות היהדות. בין השאר, היא ניסיון לחיות את החולי–ארצי–ריבוני– מדעי–היסטורי כקודש. שומה עליה להביא לידי ביטוי תודעה זו גם באופן הקניית התורה ליציר הדואליסטי שעליו היא שוקדת בחינוכה. שומה עליה להכיר בסתירה המובנית בעולמו ובנפשו של המתבגר ולחשב את תלמודה בהתאם לכלל סערות הנפש, המתחים והצרכים הנכונים לו בשעת מעבר הרת גורל זו.

תלמיד חטיבת ביניים–תיכון הבא בשערי בתי החינוך שלנו – ניתן לומר עליו (אחר הסקרים המתעקשים על יציאת אחד משניים בחצי–שאלה) שהוא נכנס וצורתו "סימן שאלה". ארכה בת שש שנים הוא מעניק לנו כדי להופכו לסימן קריאה, בצד הנכון של המתרס והמגזר. ואנו, כמערכת, קבענו כי מקצוע התלמוד (על פי ממדי הנפח, החשיבות והחינוך שהוא תופס) הוא הזירה העיקרית והפריזמה הראשית שדרכן ניתנת תשובתנו. למרות חשיבותו הרבה, הניסיון המצטבר מלמד שאין למקצוע התלמוד את הכוח הסגולי להקנות תשובה זו לרוב נערינו המתבגרים. זאת מעבר לקלישאה הידועה בדבר היותו מקצוע לא אהוד במיוחד. שלל מקצועות ופעילויות מעטפת כמו מחשבת ישראל, חלמי"ש, סמינריונים, סופ"שים, שחנ"שים, טיולים והתנסויות חווייתיות באים למלא מחסור זה.

כולנו חכמים ונבונים בדרשנות החינוכית בהגדה: אין מגידין לבן אלא אם כן שואל הוא תחילה, ולפי שאלתו ודעתו של בן אביו מלמדו. והנה, לימוד מקצוע התלמוד שהוא עיקר מסירת התורה אינו אך רגע בערב חגיגי, ואינו בא כתשובה לאיזו שאלה של הדור העכשווי המתבגר. רק "חבריא, נא לפתוח את הגמרא במקום שהפסקנו בשיעור הקודם, בבא בתרא דף כט ע"א שורה עשירית מלמעלה. יהודה, תקרא בבקשה".

מהן, אם כן, הזרויות והסתירות המבנות והמזינות את הדיסוננס המקצועי–תלמודי בקרב תלמידי החמ"ד התיכוני (לא תלמידי החינוך החרדי–ישיבתי שעל פניו אינו נתון ב"פיצול קשב")?

התלמוד הוא מעין סטנוגרמה ואסופה ערוכה של הנלמד במשא ומתן בית מדרשי, לפני כאלף וחמש מאות שנה. מעבר לקשיים הטכניים של שפה זרה, דינמיקת שיח פנימית, סימני פיסוק, קיטוע וכדומה, הוא אינו ערוך באופן דידקטי. אין מסכת השואלת מה ילד–נער בן 12–18 צריך לדעת בהתאם לגילו, התפתחותו, סביבתו והתמודדויותיו. אין שאלה ודיון בדבר הרצף ההתפתחותי המותאם לשאלות הללו. כמובן, אין התלמוד מכיר את הנער הדתי–ציוני–מדעי–רציונלי–מודרני–דמוקרטי–ליברלי–הומאני של המאה העשרים ואחת הניצב עתה בפניו. התלמוד, כרישום הרצף הלמדני, הלכאורה אסוציאטיבי, שהיה ועדיין טוב למבוגרים שבינינו, אינו בנוי באופן מתודי למתבגר הציוני–דתי המורגל במתודות מקצועות החול. אלה מחושבות עבורו על ידי משרד החינוך מהחל עד כלה בהתאם לגילו, לרמתו ולהקשרו התרבותי–היסטורי.

השיח התלמודי – ההנחות הפרשניות והטיעונים, מקורות הסמכות וכללי ההיסק, יישובי הסתירות, מילויי הפערים, אופן ההנבעה ההלכתית, סבך הבעיות והנושאים המטרידים, דקדוקי הדברים, ההעמדות השונות, ידע העולם וכדומה – כל אלה זרים מאוד לעולמו של המתבגר הציוני–דתי. הם אף עומדים בניכור ובסתירה למקצועות החול שהוא לומד באותה מסגרת ושמא אף על ידי אותם מורים.

יסודות מתנגשים

לשם המחשה, אחטא באפיונים מכלילים של היסודות המתנגדים הללו:

א. בעוד מרכז הכובד התלמודי מעוגן סביב עמדה תיאוצנטרית, שבה הא–ל הוא היוצר והמקיים, הוא המרכז הממשמע ומקור הסמכות לתכנים ההתגלותיים, הרי שהחול המודרני–מדעי נשען על העמדה האנתרופוצנטרית, שבה האדם במרכז. וכנגד תפיסת ה"יש" (האונטולוגיה) הדתית המטפיזית–טרנסצנדנטית המתבססת על סיפורי בריאה והשגחה, תפיסת ה"יש" המודרנית נבנית על הבסיס המדעי בעל היומרה לאובייקטיביות ולתיאור רציונלי ואימננטי של התהליכים הנצפים והמדידים. כך הדעת האנושית אוטונומית, מספיקה וריבונית לעצמה בבחירותיה.

ב. בעוד ההידרשות הנורמטיבית התלמודית על שלל תחומיה נתפסת במושגי חובה, מחויבות, כניעה וציות, הרי שהמודרניות מקיימת הבחנה בין דת, מוסר, ערכים ונהגים פרטיקולריים. במקרה הטוב, רק המוסר ההומניסטי זוכה למעמד בעל תוקף אוניברסלי, הכפוי לכאורה על התודעה האנושית. בגישות פוסט מודרניות מתערער גם מעמדו של המוסר והיקפו.

ג. בעוד התלמוד כמסורת מונחלת מאופיין בשמרנות, בקידוש העבר, בזיכרון היסטורי קולקטיבי מחייב ומדריך בהווה, הרי שבמקצועות הליבה המודרניים מודגשים החידוש, הקדמה, הגילוי והפנייה אל העתיד כצופנים בחובם "טוב" שהוא יותר מזה שהתקיים בעבר. התלמוד מציג לכאורה תפיסת ידע סגורה וממוסדת, הנשענת על תודעת מוחלטות נצחית, טקסטים דוגמטיים ועקרונות מקודשים המביאים לידי מעשה. ברם, לחשיבה המודרנית תפיסת ידע פתוחה, הנתונה לביקורת ולתנאי הפרכה. בתחומים רבים מבחנם של תוצרי התרבות המודרנית הוא היצירתיות, המקוריות והאותנטיות.

ד. התלמוד מניח חברת דת יהודית המתארגנת סביב תודעת זהות קולקטיבית בעלת תודעת נבחרות. ברגיל הגדרת היחיד וזהותו נגזרות משיוכו הקולקטיבי ומהיותו נתון לתפיסת ה"טוב" של הכלל ונתבע להגשמתו. לעומת זאת במודרניות הליברלית היחיד הוא התכלית להתארגנות המדינית והחברתית סביבו. הטוב מסור לבחירתו כמימושו העצמי, כשהוא המכונן את זהותו בעצמו ומתוך עצמו.

ה. ממילא התלמוד מאורגן תחת דפוס של משטר שהוא בעיקרו תאוקרטי–מונרכי, שחכמיו, נציגי הא–ל ושליחיו, אחראים לתבנית מימושו. לעומת זאת, הדמוקרטיה היא משטר המודרניות הליברלית, המושתת על עקרון הצדק והשוויון ועל יומרה לניטרליות ערכית או להעדפה מתקנת לקבוצות מיעוט. שיח הזכויות הוא מאבני היסוד של משטר זה. המדינה הדמוקרטית מאופיינת בסובלנות כלפי תפיסות הטוב של הקבוצות השונות בה והיא אף מסייעת בשימורן ובפיתוחן.

ו. קשה להתעלם מאופיו האינדוקטרינטיבי–הטפתי של החינוך התלמודי. הוא מבקש להביא לקונפורמיות חברתית במעשה ובאידיאולוגיה. הגם שהאמצעים להצלחה במשימת החינוך התלמודי–הלכתי רבים ומגוונים, עדיין התלמוד שמרני ביסודו ונוקט סנקציות (ישירות ועקיפות) כלפי הסוטים ממנו. לעומתו, השפה החינוכית שפוגש תלמיד ה"חול" הינה בעלת מגמה פרוגרסיבית, בין אם היא מכוונת לחברות, לתרבות או למימוש עצמי של התלמיד. משום כך היא נראית פתוחה יותר, מאפשרת יותר ולכאורה סובלנית יותר.

על האפיונים הללו של המודרניות יש להוסיף את הלכי הרוח והמצבים הפוסט מודרניים הנושבים בעידן העכשווי: פלורליזם ורב תרבותיות, העדר פרוצדורת שיפוט והכרעה, העדר זהות ומהות קבועה, יחסיות ערכית ומוסרית, אינדיבידואליזם אגוצנטרי ונהנתנות הדוניסטית, מות האידיאולוגיות ושאר מסיחים. עוד יש להוסיף כ"מכה בפטיש" את הצלחת הציונות ומדינת ישראל כתהליכים "חוּליים" דווקא בשל שימושן בכלים ארציים–ממשיים והיסטוריים–עכשוויים הדנים את התסריטים הדתיים למבחן הפרכה מתמשך.

כללו של דבר, הנער הדתי חווה את סביבתו כמעמידה את הדת והאמונה בא–ל כבחירה באופציה, בלא שתועמד למבחן ולמשפט חיצוני אובייקטיבי. כך שהחיים הדתיים הם בחירה קהילתית ואישית ולא מצב הכפוי על התודעה. מה אם כן יסכך בעד תלמיד "מקצוע התלמוד" ויקהה את עוצמת ההתנגשות?

התורה כתורת חיים

בהינתן שתיאור זה נכון בהכללה גסה, ובהינתן שאין אפשרות לתלמיד התיכון הממוצע להקיף יותר מכמה עשרות דפי גמרא, מכמה חלקי מסכתות, הבה נציב אף אנו יעד חלקי ללימוד תורה בשנות העשרה. תחילה נציג את העיקרון, ולאחר מכן את הנגזרות באשר לתכנים הלימודיים–חינוכיים ודרכי הלימוד.

מה הידע המעצב שבוגר החינוך הציוני דתי צריך לדעת ולהפנים? תשובתי היא: ידיעה והפנמה של הרבה מהעמדות, הערכים והידיעות הדתיות–ציוניות המתמודדים עם כלל האתגרים הסובבים אותו כמתבגר בחברה יהודית–ציונית מודרנית ודמוקרטית. צריך הוא להכיר את רוב הסוגיות הללו כיהודי ציוני–דתי ולפעול על פיהן. זאת מתוך כלל המקורות המרכזיים והבולטים שהבנו ומבנים עמדות אלו עד היום.

נבחר ונאסוף את כלל הסוגיות והתחומים, השאלות והאתגרים הרובצים לפתחו כיחיד מתבגר, כחבר, כבן זוג, כבעל משפחה, כבן לעם וכמאמין מחויב, כשותף בתרבות ובחברה, כאזרח במדינה וכאיבר באנושות אוניברסלית. נזקק את העיקריים והחשובים שבהם ונסדיר את לימודנו כתשובה לשאלות הללו. נערוך מהם שישה, שבעה ואף שנים עשר סדרי לימוד. בכל סדר לימוד שכזה יוצבו המקורות כתשובות לשאלות הגדולות. אלה יכללו את החומר המרכזי וההכרחי בכל תחום: החל מהמקרא, עבור במשנה, בתלמוד ובמדרשי ההלכה והאגדה, דרך ספרות הפרשנות של הראשונים והאחרונים, הספרות ההלכתית וספרות השו"ת של ראשונים ואחרונים עד ימינו אלה. לכל אורכו של הדיון יתלוו ספרות האגדה על כל צורותיה וכל צורות ההגות היהודית למן הפילוסופיה והקבלה, הדרשנות וספרות המוסר, החסידות והציונות הדתית ועד יהדות זמננו.

מקורות אלה ייפרשו כמו מפה מדריכה, המתארת את תולדותיו וגלגוליו העיקריים של המושג והעניין ואת היבטיו השונים: את רעיונו, מורכבותו, צידוקו, הלכתו ונהגיו, וסוף דבר ועיקר – את אופן ההחלה והיישום בהקשרו התרבותי–ההיסטורי הנוכחי והדתי–ציוני–מודרני. כך, שנות לימודו של הבוגר יגבשו באמתחתו את הידע ואת הכלים הנחוצים לו להתמודד עם הווריאציות השונות של נושאי ליבת החיים שסביבו, ועם השאלות הטורדות את עיצוב זהותו כיחיד וכבן לעם בארץ.

אם כן, לא התלמוד כמקצוע בפני עצמו יעמוד במרכז הלימוד של המתבגר הציוני–דתי, אלא התורה כתורת חיים. זאת תורת ארץ ישראל. לא קרעים קרעים: מקרא לבד, משנה לבד, הלכה לבד, הגות לבד, מוסר לבד, קבלה לבד, חסידות לבד והרב קוק לבד, אלא תורה הבלולה מכלל המקורות היהודיים והמשמעותיים.

אבהיר: אין בהצעתי פתרון לשני החלקים הסותרים שהוצגו, זה לעומת זה. ברם, הכנסת התלמוד להקשר רחב יותר של השתלשלות המקורות וכחלק ממדרג התשובה לשאלה הגדולה והעכשווית מקהה את הבעיה. מעתה התלמוד יהווה חלק משמעותי בתשובה לשאלה המתבקשת. הצגת לימוד התורה בשלב זה של ההתבגרות כהתמודדות עם החיים העכשוויים ועיצובם מעמידה אותו כגורם משמעותי המתחרה על אורח חייו של התלמיד. התכוונות הלימוד אל המציאות הנוכחת ואתגריה, תוך שהיא מפנימה הכרה במאפייני תודעה של הזמן המודרני, מקטינה את הניכור ומצמצמת את הפערים.

מעתה התלמוד אינו מסביר פנים אך לתלמידים הנוחים, שנוח להם בפירוקים אנליטיים ובהלכות פרטיות השחורות כעורב, שהרי הוא נבלע בהכללה במסכת שיש בה אחור וקדם, כלל ופרט, אגדה והלכה, שאלה ותשובה היודעת מאין היא באה ולאן היא הולכת, ואת הדין והחשבון שהיא נותנת בפני הנער המתבגר שבפנינו. בהינתן למידה שכזו, כלוז המרכזי של לימוד התורה בשנות ההתבגרות, איני מוציא מכלל אפשרות כי בצדה תקוים תוספת מגמת תלמוד 5 יח"ל למיטיבי לכת הבוחרים לילך בשביל התלמודי. אבל אז, הוא לא יהיה שונה מתחומי התמקצעות אחרים. עיקר התורה תילמד כתורת חיים, שהתלמוד נוכח בה אך איננו משתלט על זהותה באופן בלעדי.

הרב ד"ר ראובן הכהן אוריה הוא ר"מ בישיבת מחניים ומנחה בבית–הספר למנהיגות חינוכית ובמכללת תלפיות

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוגוסט 2017, ב-גיליון ראה תשע"ז - 1045 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. מאמר מטופש שכזה לא פורסם כבר שנים ארוכות במוסף זה. שאפו

  2. כחניך החינוך החרדי קראתי את המאמר בכאב רב.
    אני מבין את הבעייתיות שיש בהנחלת לימוד הגמרא בתיכון הדתי. אני מסכים עם הצורה בה הבעייה הוצגה. אני רק לא מבין את המתודולוגיה בה הכותב השתמש כאשר הציע את פתרונו.
    הייתי מצפה מהכותב שיתחיל וישאל – למה אנחנו בעצם רוצים שהתלמיד ילמד בכלל גמרא? למה שלא נסתפק בלימוד הלכה והגות?בשביל מה צריך את לימוד הגמרא, בכלל?
    התשובה שאני עונה לעצמי היא תשובה כזאת, שאני משער שאינה מקובלת על הכותב:
    לדעתי, יש חשיבות רבה לחיבור התלמיד לאוצרות הדורות הקודמים. אם אנו רוצים להמשיך את העבר, אנחנו חייבים לתת לו יכולת ומסוגלות להתמודד עם טקסטים מקוריים, עם מסכתות שנלמדו דורות על גבי דורות.
    אם אנחנו רוצים לתת לציבור שלנו חיבור למסורת, אנחנו חייבים לתת לו בנערותו את הכלים ללימוד גמרא, כדי שכשיתבגר יהיה מסוגל לשבת בשיעור או בחברותא וללמוד את הדף היומי.
    יהודי שאינו מסוגל לשבת בשיעור גמרא בין מנחה לערבית, הוא יהודי מנותק, תלוש. יכול להיות שהוא יודע את ההלכה היומיומית, שאינו נכשל לא בהלכות כשרות ולא בהלכות ברכות, אבל התרבות המכוננת שלנו זרה לו.
    מבין השורות, כאשר אני קורא את הפיתרון, אני רואה כי אין הכותב רואה חשיבות בהקניית המיומנות עליה דיברתי. לימוד שבו לומדים קטעים 'נבחרים' לפי נושאים, לא מקנה את היכולת ללמוד 'דף יומי'.
    ואם לכותב אין רצון ויומרה להנחיל את היכולת ללימוד גמרא עצמי, אז מה החשיבות הגדולה בשילוב קטעי גמרא בסדר הלימוד שהציע?! בוא נכתוב ספרי לימוד מעובדים ומשוכתבים על בסיס המקורות, וילמדו הנערים מספרים חדישים ומאירי עיניים!

    • בס"ד ד' בכסלו ע"ח

      לאוריאל – שלום רב,

      על מעלתו של התלמוד כ'ספר החשוב ביותר של היהדות' כתב ד"ר י"נ רובין בספרו 'מה שאלקים לא יכול', עמ' 84-85. בין השאר עמד שם רובין על העובדה שהכינוי השגור בתלמוד לבורא הוא 'רחמנא', כאות לתפיסה שהחמלה היא תכונה מרכזית בתכונות האלקים (רעיון שחוקרים חשבוהו לחידוש מודרני.).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: בתגובה ל"הגמרא לא מתאימה לנוער" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: