המזרח התיכון המודרני על שליטיו וגבולותיו והתככים שסביבו הוא גיבורו של הספר, שמצליב את סיפוריהם של מייצגי אינטרסים בריטיים, אמריקניים, גרמניים וגם ארץ–ישראליים – בדמות אהרן אהרנסון

לורנס בחצי האי ערב

מלחמה, הונאה, טירוף אימפריאלי ויצירתו של המזרח התיכון המודרני

סקוט אנדרסון

מאנגלית, כרמית גיא

עם עובד, תשע"ז, 648 עמ'

לוטננט–קולונל תומאס אדוארד לורנס, הארכאולוג וההרפתקן, שהיה קצין קישור בצבא הבריטי בתקופת המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית, זכה בביוגרפיות למכביר ובלא מעט סרטים שנעשו על אודותיו, ביניהם הסרט הקלאסי "לורנס איש ערב" משנת 1962, בכיכובם של פיטר או'טול, עומר שריף, אנתוני קווין ואלק גינס. הסרט זכה בשבעה פרסי אוסקר, וקיבע את תדמיתו של לורנס בתודעה העולמית עד ימינו. מה אם כן מקומו של ספר נוסף על חייו?

אנדרסון, עיתונאי וכתב מלחמה, לקח על עצמו משימה שונה: לא עוד ביוגרפיה על לורנס, אלא סיפור היסטורי רחב על כל היבטיו: הזמן, המדינות המעורבות, האנשים והאירועים. כותרת המשנה הארוכה והמורכבת של הספר, ובמיוחד סיומה: "יצירתו של המזרח התיכון המודרני", מציגים את מטרותיו בצורה המלאה והמפורטת ביותר.

למרות שמטעמי שיווק הספר נקרא על שמו של לורנס, אנדרסון אינו מסתפק בגיבור אחד אלא מפנה את הזרקור אל ארבעה גיבורים, שכל אחד מהם מייצג אינטרס מרכזי וזווית חשובה אחרת של האירועים. הם כוללים, כמובן, את לורנס, שאישיותו ומעלליו עשויים מן החומר שממנו נוצרים מיתוסים; אך גם שלושת האחרים הם אנשים לא–שגרתיים ומיוחדים, והשלכות פועלם בזמן ההוא ניכרות בשטח עד ימינו.

לורנס מייצג זו לצד זו וזו כנגד זו את האימפריה הבריטית ואת תפיסותיו האישיות והמגלומניה העצמית שלו. הוא "טיפוס חריג מאוד", כדברי אחד מנותני החסות שלו. בן למשפחה דלת אמצעים ממוצא מפוקפק שנדדה ממקום למקום מאימת הבריות. "אדם נחבא אל הכלים ומקפיד על פרטיותו", שלא נרתע מלספר בדיות על עצמו ועל הישגיו. צעיר קטן קומה שנדחה ממועמדות לטייס צבאי, בעל פנים ילדותיות אבל אדם שניחן בכריזמה סוחפת, בסבילות פיזית עצומה ובעקשנות ללא גבול. הדעות חלוקות באשר לנטיותיו המיניות, אבל ידוע בוודאות שקשר ידידויות קרובות מאוד עם צעירים ערבים.

הוא מתחיל את דרכו כארכיאולוג וכתייר, והופך למנהיג צבאי של שבטים ויוצר מדינות. דמותו המרדנית ושונאת המרות של לורנס מתגלה במהלך המלחמה, כשהוא משטה בשולחיו ומנהל מדיניות עצמאית למחצה של שיחוד והנהגה של שבטי עבר הירדן במאבקם לשחרור מעול הזרים – לא רק התורכים אלא גם הבריטים – באמצעות זהב שנשלח אליו מממשלת לונדון.

דמות מרדנית ושונאת
מרות. מתוך הסרט
"לורנס איש ערב"
צילום: יח"צ

אחותו של וייצמן

ויליאם ייל (Yale) מייצג את האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, בתקופה שבה מתגבשת ההכרה בחשיבות הנפט כמשאב מרכזי להתנעת הכלכלה והתעשייה המודרנית. ייל ניחן ב"כתפי שור, ידיים מיובלות ושפם משתפל". הוא נצר לאחת המשפחות העשירות והידועות בארה"ב (אוניברסיטת ייל השתייכה לה). משפחתו ירדה מנכסיה במשבר הבורסה בארה"ב ב–1907, ובמקום תפנוקים של צעיר עשיר הוא נאלץ לעבוד כדי לממן את לימודיו. הוא עבד בפרך בכריית תעלת פנמה, אחר כך הצטרף לחברת הנפט "סטנדרט אויל" ובמסגרתה הגיע למזרח התיכון, והפעם הועסק כמהנדס, למרות שלא היה בעל הכשרה הנדסית.

גרמניה מיוצגת על ידי קורט פרופר (Pruefer), איש השגרירות הגרמנית בקהיר. מראהו של פרופר אינו מרשים: קומתו בינונית, "כתפיו צרות ושמוטות" וקווצות שער מדובללות מעטרות פנים כחושים וחסרי ייחוד, "מהסוג שיכולים להיטמע בלי קושי בהמון". מראהו התמים וקולו החלש מסתירים את אישיותו האמיתית: הוא תככן וערמומי, ותפקידו כמרגל ואוסף–מידע בחוגים החברתיים במצרים תואם אותו בשלמות.

הוא מתואר כ"איש רב–קסם", בעל "מוניטין של מפתה נשים חסר תקנה", מקיים יחסים עם שורה ארוכה של פילגשים בכל מקום וייתכן שניצל אותן גם להשגת מידע. אחת מהמאהבות שלו הייתה יהודייה צעירה ויפיפייה – מינה (פאני) וייצמן, רופאה תושבת ירושלים, אחותו המושכחת של ד"ר חיים וייצמן, שכבר אז היה מנהיג ציוני מרכזי. פאני הולכת בעקבות פרופר למצרים, שהייתה מדינת חסות בריטית, נאשמת בריגול וכמעט מאבדת את חייה.

פרופר, נאצי בכיר לעתיד, פועל לקידום מדיניותה הסודית של גרמניה: לעורר תנועת ג'יהאד בקרב המוסלמים באימפריה העות'מאנית ובאסיה בכלל. לפי התוכנית, בראש התנועה יעמוד הסולטן התורכי, בן–בריתה של גרמניה, והג'יהאד יופנה נגד הקולוניאליסטים הבריטים בהודו, בעיראק, במצרים וכו'. כך קיוותה גרמניה לזכות בדומיננטיות באזור על חשבון הבריטים, הצרפתים, הרוסים והאמריקאים.

כישלונות צבאיים

הגיבור הרביעי הוא אהרן אהרונסון: חוקר טבע בעל קריירה משגשגת שצוברת הישגים, פרסום ויוקרה בעולם; מייסד חוות–הניסיונות בעתלית ומחתרת ניל"י. הוא מייצג את הזווית היהודית ואת השאיפות הציוניות, ויש לו תפיסות רציונליות–מעשיות, ולאו דווקא חזוניות, לגבי הדרך שבה יש לממש שאיפות אלו.

ארבעת הגיבורים פועלים במקביל וזה כנגד זה באותם מקומות במזרח התיכון ובמסדרונות האפלים בוושינגטון, בלונדון, בפריז ובברלין. הם חומקים זה מזה, נפגשים ומתעמתים. הבחירה של אנדרסון בארבעה גיבורים אלה מדויקת ומבריקה: כולם צעירים מאוד ובני אותו דור (בגיל 20 ומעלה, פרט לאהרונסון שהוא בן 38–37). אנשים שמכירים את השטח ממגע ישיר ולא באמצעות דו"חות ושליחים, כדרך הדיפלומטים והגנרלים בממסדים ובבירות המרוחקות. אנו רואים דרך עיניהם את המקומות, האנשים והאירועים בזירות הפעולה: ברחבי האימפריה העות'מאנית הגוועת, במצרים, במסופוטמיה – היא עיראק של ימינו – בסוריה ובמדבריות ערב. אליהם מצטרפים בסיום מלחמת העולם הראשונה עוד שניים, נציגי המנצחים: מרק סייקס הבריטי ופרנסואה ז'ורז'–פיקו, הצרפתי; הם מבתרים את גווייתה של מי שהייתה האימפריה העות'מאנית, ומחלקים אותה ביניהם.

לצד שישה אלה יש עוד גיבורי–משנה רבים מספור, נציגי כל הגורמים המעורבים בזירה, כולל התורכים, מושלי האימפריה העות'מאנית המכונה "האיש החולה של אירופה". אלה מופיעים ונעלמים בכמות ובמהירות עצומה, באים והולכים בהתאם להתרחשויות ולמקומות. לאורך הספר נוקט אנדרסון עמדה מאוזנת, אינו מוותר לשום צד וכולם סופגים התייחסות ביקורתית שווה. הוא מצביע על כישלונות ואי–סדרים, על אדישות הגנרלים לחיי החיילים והאוכלוסייה, על העדפת אמביציות אישיות על חשבון הביצועים בכל החילות הלוחמים. כך למשל המפלה הבריטית המפורסמת בגליפולי, שמקורה בזלזול נפשע של הפיקוד הצבאי הבריטי ביכולות ובתכנון של הצבא התורכי; ולעומתה המוטיבציה הירודה וחוסר היעילות של הצבא העות'מאני, ואי הסדר התמידי באספקת המזון והתחמושת ללוחמים שלו.

חשיבותה של ישראל

מבחינתי כישראלית, מעניינים במיוחד בספר החלקים העוסקים באהרן אהרונסון ובמחתרת ניל"י, בכיבוש ארץ ישראל על–ידי הבריטים ובמה שקרה בעקבות המלחמה – כולל הפעילות הציונית, הצהרת בלפור וקביעת הגבולות. באשר להתוויית הגבולות (הסכם סייקס–פיקו) – נראה לי שהספר "קו בחול" (ג'יימס באר, אופוס 2015) מספק מידע רחב ומעמיק יותר, ועדיף לפנות אליו בהקשר זה.

אנדרסון, לעומת זאת, עוסק במהלכי המלחמה של האנגלים בראשות גנרל אלנבי עד לכיבוש ארץ ישראל, ובמה שהתרחש מאחורי הקלעים בדרך ל"הצהרת בלפור" ובעקבותיה. הוא נוקט עמדה חיובית ברורה באשר לתרומה של אהרונסון וניל"י למאמץ המלחמה הבריטי, ועוסק באריכות בפעילות המדינית של אהרן אהרונסון ובחילוקי הדעות בינו לבין ההנהגה הציונית ו"ועד הצירים". הוא מתאר את אהדתם של לורנס ושל האנגלים לערבים, ואת חוסר הסימפתיה ליהודים ולשאיפות הציוניות – למרות הגישה הפשרנית והדיפלומטיה הפייסנית של חיים וייצמן וחבריו. נראה שמבחינה צבאית–אסטרטגית, כיבוש ארץ ישראל היה אירוע כמעט שולי, אך לא כן מבחינה מדינית. קטעים רבים בספר, ובייחוד בחלקו השלישי, עוסקים בהרחבה בסוגיות המדיניות והפוליטיות ובמשולש היחסים יהודים–ערבים–בריטים, וכוללים מידע מעמיק ובחלקו בלתי מוכר.

הספר בכללותו עמוס ומפורט מאוד, ומי שרוצה לעקוב כראוי אחר המתרחש מאחורי הקלעים ולפניהם בשטחים העצומים של המזרח התיכון ובפסיפס האישים, העמים והאינטרסים המעורבים – טוב יעשה אם יקרא את הספר לפחות פעמיים. גם ידע מוקדם יועיל, כי קוצר היריעה מחייב את אנדרסון לדחוס מידע כמעט אין סופי לתוך כל קטע ופרק. קושי נוסף מתבטא בכך שהמחבר לא החליט מיהו קהל היעד שלו: היסטוריונים מקצועיים או חובבים, כלומר: הקהל הרחב. מבחינת האחרונים, לצד תיאורים מעניינים של הדמויות ושל האירועים הפוליטיים והצבאיים המרכזיים, יש המון פרטים שניתן לדלג עליהם מבלי לאבד את התמונה הכוללת. עוד בעיה נובעת מהמבנה ה"ספרותי" של הספר: קטעים קצרים שמדלגים מדמות לדמות, ממקום למקום ומעניין לעניין. הכוונה הייתה לצייר תמונה מפורטת, מורכבת ובו–זמנית של אירועים מקבילים, אך התוצאה היא שהקורא מאבד לא פעם את החוט המקשר בין הדברים ומסתחרר מגודש הפרטים.

עם זאת, הספר מעניין ומעמיק וחושף הרבה דמויות ועובדות לא ידועות. ותרומתו העיקרית לקורא הישראלי היא העיסוק הנרחב בדמותו, בתפיסותיו ובפועלו של אהרונסון – שזמן רב מדי נדחק לשוליים וכמעט הושכח בשיח ההיסטורי–ציוני המקובל אצלנו.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז