תמונות בודפשטאיות | יואב שורק  

 

היא עיר של פאר והדר וגאווה לאומית עולה על גדותיהשחייליה "הגיבורים" מעולם לא ניצחו בקרב. הרהורים על שפה, לאומיות וזהות ועל הנקודה היהודית

עיר מתעתעת, בודפשט. בלילות הקיץ היא שוקקת: רחובות שלמים במרכז העיר נראים כרצף אינסופי של בָּרים הומי צעירים, החוגגים אל תוך הלילה. חצרות פנימיות של בניינים ישנים הפכו למתחמי בילוי, כל חנות שנייה היא מסעדה, בית קפה, פאב או מזללה, וריחות הצלייה ממלאים את האוויר הלח והחם של העיר האמיתית היחידה של הונגריה. דומה שכל צעירי הארץ, ועוד המון אחרים מאירופה ומעבר לה, עושים את לילותיהם כאן, והם לבושים יפה, מחייכים ונהנים מהחיים. והעיר, העיר מרשימה ללא ספק. שורה ארוכה של מבנים מונומנטליים, מקושטים לעייפה, מלווה את השדרות רחבות הידיים. העיר מרושתת תחבורה ציבורית יעילה וזולה, והטיילת שלאורך הדנובה מציעה נופים קסומים של ארמונות נוצצים מעבר לנהר, רובצים כאריה מלכותי על הגבעה המתנשאת ממול. עיר יפה, עיר עם נוכחות, עיר מלאת חיים.

אבל אז רואים גם אותם: את דרי הרחוב, המתפרקדים על ספסל אבן או למרגלות בניין מפואר, לבושים בלואי סחבות כמו יצאו מסיפורי עבר. היוצא לרחוב בשעת בוקר מוקדמת ימצא את השיכורים המתעוררים מלינת–רחוב, את מחפשי המזון בפחי האשפה, את האנשים שמבטם כבוי והם מהלכים כצל. והם רבים. והם הצל המורגש של העיר הזו, שכמו כל הערים המודרניות מציעה לצרוך ולצרוך, ומאירה פניה לבעלי–הבית, לאלה שמצאו את מקומם במשק המודרני.

בודפשט היא הצגה, היא חלון ראווה, אומר לי היסטוריון וסוציולוג מקומי חשוב. היא המקום העשיר של הונגריה. מחוץ לעיר, במחוזות הכפריים שלנו, אומר הפרופסור, תמצא את התמונה האמיתית של אנשים בעוני מחפיר, חיים מהיד אל הפה ונתונים על סף רעב, כעת במאה ה–21.

בודפשט היא הצגה, חלון ראווה. גשר סצ'ני על הדנובה, בודפשט.
צילום: יואב שורק

גאווה ללא גבולות

התעתוע עמוק עוד יותר כאשר מדברים בלאומיות ההונגרית. ואי אפשר שלא לדבר בה. היא זועקת מן הכיכרות ומן האנדרטאות, מן הדגלים והסמלים, ממזכרות התיירים עד למפות: הדגל הירוק–אדום–לבן, הסמל עטוי–הצלב של בית המלוכה והשמות של הגיבורים הלאומיים ההופכים לשמות רחובות וכיכרות ובתי אולפנה ומוזיאונים. אינך יכול לחמוק מפֶרֶנץ ראקוצי ואישטואן סצ'ני ולאיוש קושוט המודרניים, או מארפאד ואישטואן הקדוש העתיקים. והמוזיאונים, הלאומי לזה והלאומי לזה, כולם אומרים תפארתה של המולדת ההונגרית ושל העם המאדיארי הגאה.

גאה מאוד. אף שמדובר באומה קטנה, שנחלה ערבה מהבילה בקיץ וקרה בחורף, שאין לה שפה משותפת עם חברותיה באירופה, שאין לה מוצא אל הים, שלעולם לא תתפוס הנהגה של ממש בעולם ולא תביא בשורה לאנושות. עם עִם פלפל, עם שנינות ותחכום של קבוצה קטנה ובטוחה בעצמה, שאולי לא הייתה מעולם אמיצה דיה כדי לומר "לא" ברור להיטלר או לסטלין, אבל תמיד רחשה וגעשה, ולא שקטה ולא השלימה.

ובעומדך נוכח האריות החגיגיים כל כך של גשר סצ'ניי המרהיב שעל הדנובה, שכולו אומר תפארה ובמרכזו סמלו של בית המלוכה ההונגרי, אתה שואל את עצמך על מה ולמה. מה העניין. מה פשר פארה של המולדת ההונגרית, מה אמת גדולה יש בה מאחורי הגאווה הקולקטיבית הזו. ואתה הולך אל מעגל–הגיבורים העצום שנוכח בין המרחצאות והפארק, או עומד מול פסל כזה או אחר של גיבור מלחמת–עבר רכוב על סוס, או צופה בתערוכת התלבושות הססגוניות של ההוסארים, הלא הם חיל הפרשים המסורתי שנתגאתה בה הונגריה, ותוהה מה תועלת לה לרפובליקה הקטנה בכל גיבוריה – שמעולם לא ניצחו קרב משמעותי ובוודאי שלא הביאו להונגריה תהילה או נחלה. וכמו שאומרת בדיחה מרושעת אחת: איך בולמים פרש הונגרי מסתער? לוחצים על הכפתור שעוצר את הקרוסלה.

הרי מאז המלחמה ההיא, מלחמת העולם הראשונה, נגדעה קרן המאדיארים (כפי שההונגרים מכנים את עצמם). חמישים שנה, מ–1867 ועד למלחמה ההיא, היה כתרו של אישטואן הקדוש, כתרה של הונגריה, מולך מפיומה שלחופי האדריאטי בדרום ועד להרי הטטרה בצפון, מפוז'וני היא פרשבורג שבמערב ועד לברשוב שבמזרח. תור הזהב הזה – שגם הוא לא הושג כתוצאה מאיזה ניצחון לאומי–צבאי מפואר – יצר את בודפשט כעיר גדולה אחת, מרכזה של אימפריה קצרת ימים, כונן את שדרותיה והניח את התשתית לתרבות גבוהה בשפה ההונגרית. מלאכת המאדיאריזציה – כלומר הפצת השפה ההונגרית, התרבות ההונגרית וההזדהות עם המלכות ההונגרית – נעשתה במרץ רב, בידי מאדיארים ובני בריתם היהודים, וביקשה להכניס אל תחת כנפי האומה הגאה את שלל המיעוטים הלאומיים והלשוניים: הסלובקים והרומנים, הרותנים והסרבים, הצוענים והגרמאנים. בהצלחה חלקית.

אלא שכל זה, מפואר ככל שהיה, קרס אל תוך עצמו כאשר הובסו ההונגרים, האוסטרים, העות'מאנים והגרמנים במלחמת העולם הראשונה, וממלכת הונגריה קוצצה באכזריות לכדי שליש משטחה המקורי. נותר ממנה רק הלב המאדיארי בפרשנותו המצמצמת. מאימפריה הפכה הונגריה למדינה קטנה, סגורה בין יריבות, נטולת כל אופק של גדוּלה. קשה לדמיין השפלה גדולה מזו. ואכן, ההשלמה עם המצב החדש בוששה לבוא: עשרות שנים נשמעה הקריאה "לא, לא, לעולם לא!" כמעין תגובת–סיסמא לאומנית לשאלת קיצוצה של המולדת המאדיארית; גם היום לא פסה התחושה הזו מקרב הארץ. "סלובקיה?", הגיב פקיד אחד בחברת השכרת רכב הונגרית לחבר ששאל על מעבר עם הרכב למדינות אחרות, "אין מדינה כזו. יש צפון הונגריה". כשנזקקתי לצורך המחקר ההיסטורי למפת–קיר של הונגריה "הגדולה", זו שכבר אינה קיימת מאה שנה, לא הייתי צריך לחפש הרבה: שלל גרסאות יפות המתינו לכל דורש בחנות המפות הראשונה שאליה נכנסתי.

זהות כערך עצמי

נשוב אל הגיבורים. אנו הרי עדיין ניצבים מול אחד המונומנטים הבודפשטאיים המנציחים אותם, ותוהים על מה ולמה. הנה כי כן, ימי מרד ותהילה ומאבק עצמאות ומאמץ מאדיאריזציה לא מנעו מהונגריה למצוא עצמה, בסופו של דבר, כמדינה קטנה ומובסת. מה אפוא הטעם בכל הגאווה הזו, בכל הפיאור העצמי. מה טעם בגבירה העומדת על גבעת גלרט הירוקה, פסל החירות המרשים המציין את שחרורה של הונגריה מציפורני הנאצים – כאשר "שחרור" זה לא נעשה אלא על ידי הרוסים, וכאשר הונגריה היא שנכנסה מרצון לשיתוף פעולה עם הפיהרר הגרמני, מתוך רצונם הנואש של מנהיגיה באתנן טריטוריאלי, שיפצה חלקית על התבוסה של מלחמת העולם הראשונה. מה טעם בכל ההדר הזה, שאין לו כיסוי?

ובכן, אולי זו שאלה לא נכונה, "יהודית" מדי, שמושתתת על ציניות, ביקורתיות ומודעות עצמית חריפה. שאלת ה"כיסוי" הרי אינה תמיד השאלה החשובה ביותר. ההדר שמשרים המונומנטים הבודפשטאיים, הרצינות שבה מתייחסים ההונגרים לעצמם, הכבוד שהם מעניקים לדמויות שמייצגות בעיניהם את הלאומיות ההונגרית ואת התרבות ההונגרית – לכל אלה, גם בלי הצדקה חיצונית אוניברסלית, יש עוצמה וערך. מי שרואה עצמו אציל, גם אם תעודת היוחסין שלו מומצאת, מתהלך על האדמה בצעדים מכובדים יותר, איטיים יותר, רכים יותר. האצילות מחייבת, והיא גם צובעת את השמיים באור בהיר יותר וטוענת את החיים במשמעות ובאחריות – ברצון לעשות יותר ולהצליח יותר.

אבל אם נתעקש בכל זאת לשאול מה הניבה הלאומיות ההונגרית, כלומר מה מרוויחים ההונגרים מקיומה של מדינת הלאום המוגבלת שלהם, אני חושב שיש לכך לפחות שתי תשובות: הראשונה היא קיומה של השפה ההונגרית, והשנייה הוא בודפשט. ההונגרית היא שפה שאינה שייכת לאף אחת ממשפחות השפות הסובבות אותה: לא לשפות הגרמאניות ששולטות ממערב לה, לא לשפות הסלאביות שרווחות ממזרח ומצפון לה, ולא לשפות הלטיניות שהרומנית והאיטלקית השכנות נמנות עליהן. אלמלא מרדו ההונגרים באוסטרים ותבעו חלוקה שווה של הסמכויות, השפה הרשמית בפאנוניה הייתה נותרת הגרמנית; ואלמלא התעקשו ההונגרים על קיומה של מולדת עצמאית, שפתם הייתה נעלמת במהירות במדינות מודרניות הדוברות רומנית, גרמנית או סלובקית–פולנית. ושפה, כידוע, היא נמל הבית של תרבות, של ציוויליזציה. אלמלא הונגריה כמדינת לאום לא הייתה הונגרית ולא היו הונגרים. אינני יודע לבחון מה העולם היה מפסיד מכך, אך ברור מה ההונגרים היו מפסידים מכך: את זהותם.

ובודפשט. העיר הזו הוקמה כחלק ממפעל לאומי, כחלק מתנופת כינונה של הממלכה ההונגרית אחרי 1867. בודה, פשט ואובודה אוחדו, גשרים נאים נמתחו על הנהר, שדרות ניטעו, רכבת תחתית (ראשונה באירופה היבשתית!) נחפרה, ותרבות משגשגת של אופרה, עיתונות, בתי קפה וספרות לבלבה בלב הפועם של מרכז אירופה – כמובן מתוך תרומה נכבדה של היהודים, שהיוו בראשית המאה העשרים רבע מאוכלוסיית הבירה, וחלק הארי של האינטליגנציה. בניין הפרלמנט הוא ככל הנראה אחד המבנים היפים והמרשימים ביותר שנוצרו מתוך תודעה לאומית–אזרחית, באירופה המורגלת כל כך באדריכלות כנסייתית. הוא פועל גם כיום – וגם כיום בודפשט היא מטרופולין עֵרני ומוצלח. היא נחשבת אחת הערים היפות בעולם ואחת הערים הנעימות למגורים באירופה, מהווה בית לעשרות מוסדות אקדמיים ומרכז כלכלי ותרבותי תוסס במרכז אירופה. כרבע מן ההונגרים חיים במרחב המטרופוליני של עיר הבירה שלהם, האחראית גם לכמחצית מהתל"ג הלאומי.

ואולי שני ההישגים כרוכים זה בזה: ההישג רב הערך של התנועה הלאומית ההונגרית הוא קיומה של מטרופולין מודרנית כזו, המפטפטת בשפה המאדיארית הבלתי–אפשרית בלב המאה ה–21, ובמקביל, כיאה לעיר בינלאומית, יודעת לדבר אנגלית לא רע בכלל.

ואפשר, אגב, שקריסת האימפריה היטיבה עם ההונגרים. עניין של אופי. יש משהו מאוד אנושי, ידידותי, לא–פורמלי ונטול יומרה בהתנהלות היומיומית של ההונגרים. במקביל, הם ידועים בנטייתם הרומנטית ובחיבתם לפומפוזיות, והשפה המאדיארית משרתת את החיבה הזו היטב; אבל הכול נעשה מתוך סוג של פיכחון היודע שהפומפוזי הוא פומפוזי. אולי מכאן חוש ההומור המפורסם, שהישראלים מכירים מאפרים קישון ועד דוש: הפער בין היומרה למציאות, הקריצה האנושית והעממיות הלבבית.

שער בניין מגורים ברובע היהודי
צילום: יואב שורק

נוכחות יהודית טבעית

50 שנה חשו היהודים בהונגריה בבית, ממש בבית. הם אימצו את השפה במהירות, אפילו החרדים הקנאים ביותר. רבים התבוללו, אימצו שמות הונגריים, לעיתים המירו את דתם; רבים לא פחות שמרו על המסורת בהקפדה רבה, הקימו עולם ישיבות משגשג, יצרו את "האורתודוקסיה" כהתארגנות חזקה, ומתחו גשרים בין מורשת החת"ם סופר ובין החסידות, בין ה"אובערלאנד" המודרני, היונק מתרבות ייקית, ל"אונטערלנד" שבמזרח, הגאליציאני והעממי. חמישים שנה שבהן הסימביוזה הייתה מושלמת, ולציונות – ולגילויים אחרים של לאומיות יהודית – לא הייתה דריסת רגל.

אחרי זה באו ימים אחרים. חצי יובל של מדרון ארוך, מתון בתחילתו ותלול מאוד בסופו, שבו הרומן היהודי–מאדיארי קרס. הנומרוס קלאוזוס המפורסם של שנות העשרים, האנטישמיות המתגברת של שנות השלושים, החבירה להיטלר במלחמת העולם השנייה ובסופו של דבר השמדתה המהירה – אמנם אחרי הכיבוש הגרמני – של כל יהדות הונגריה שמחוץ לבודפשט במשלוחים לאושוויץ. הנעליים שעל גדות הדנובה באות להזכיר את פשעי הנאצים ההונגרים, אנשי צלב החץ, שטבחו בשכניהם היהודים בבודפשט. מונומנטים אחרים ברחבי הבירה מזכירים את צדדיו האחרים של הסיפור: בכיכר ה–15 במרץ טבועה, על קיר הגשר של הדנובה, טבלה גדולה ובה מונצחים הגויים שעשו רבות להצלת יהודים – מראול ולנברג הנודע ועד שרה שאלקאהאזי המוכרת פחות, ומעברו השני מוצב פסל המונה את מחנות ההשמדה כולם.

כך או אחרת, כמו בכל עיר אירופית אחרי השואה, היהודים הם נוכחים–נפקדים. אינך יכול ללכת ברחובות ולא לחשוב על הגטו, על הסבל, על העלבון הנורא של הבגידה. מסתבר שההונגרים, אחרי כל כך הרבה שנים של השתלבות יהודית, מילאו את תפקיד "הגויים" בדיוק כמו שאר עמי אירופה. אבל למרות הצל הארוך של השואה, למרות העובדה החזקה כל כך שהנה רחובות אלה היו שוקקים חיים יהודיים וכעת הכול נגוז – למרות כל אלה יש בבודפשט משהו שהופך אותה למקום שטבעי ליהודי לפסוע בו. השותפות הישנה והארוכה הטביעה משהו ברחובות. אולי זה עניין היסטורי פשוט: רחובותיה של פשט אינם סמטאות עקלקלות רוויות עבר קתולי, אלא שדרות שעוצבו סביב חזון אזרחי שכלל את היהודים מתחילה, בימים יפים של דו–קיום.

אז כבר אין כאן שדרות של חנויות של יהודים המפטפטים בהונגרית עסיסית, והעיתונות המקומית כבר אינה מחביאה קליינים וגרוסים תחת שמות העט או השמות המהונגרים, ואינך יכול למצוא המוני יהודים שממהרים לבתי הכנסת למנחה–מעריב וכמה משניות, ואפילו איזה "מאקוש" – עוגת פרג – כשרה וראויה לשמה קשה להשיג כאן; אבל חותם כלשהו נשאר. בודפשט היהודית ההיא, החיה, עברה מן העולם, אבל הותירה שרידים והותירה חותם. לא הכול נעלם. כמובן – בית הכנסת הניאולוגי המפואר, עשיר הפיתוחים, של רחוב דוהאני, שהוא אחד מאתרי התיירות המובהקים של העיר, ניצב בטבורה, ולצידו מוזיאון יהודי ואנדרטה מרשימה לשואה; אבל מעבר לו קיימים מוסדות יהודיים ושלל בתי כנסת אחרים, גדולים וקטנים, וגם קהילה יהודית לא קטנה, מפוצלת לחלקים רבים (ובתוכה גם כאלה השבים אל יהדות מודחקת), שאף פותחת בשנים האחרונות לשימוש חלק מבתי הכנסת הנשכחים. בפאתי גבעת בודה אף מצאתי שלט נאה, בהונגרית ובעברית, המספר כי במקום זה עמד בימי הביניים בית הכנסת הראשון של יהודי בודה.

בתי הכנסת של חב"ד

ישראלים – אלה מציפים את העיר בשנים האחרונות כיעד אטרקטיבי לחופשות קצרות – מכירים אולי את המרכז החב"די "קרן אור", הניצב בשדרות קארוי שבלב העיר ומציע תפילות וסעודות שבת באווירת מטיילים ישראלית עולצת ובמבנה מודרני, ממוזג ונוצץ. אבל חב"ד מפעילים גם בית כנסת ישן בלב הרובע היהודי, ברחוב ואשווארי פאל, שהוקם על ידי "חברה ש"ס" מקומית, כלומר מעין קבוצה וולונטרית של יהודים שומרי תורה, בשנת תרמ"ו (1886), כפי שמעידה כתובת חגיגית החקוקה על קיר המזרח. הרב ברוך אבערלאנדער, המשמש הרב הראשי של חב"ד בעיר, מנהל שם את התפילות עבור קהל נטול–תיירים במתחם ששופץ רק חלקית – ושאוצר בתוכו לא רק שלטים ולוחות הנצחה מראשית המאה העשרים אלא גם ניחוח של יידישקייט בודפשטאי של פעם. בית הכנסת הוא חלק ממתחם הכולל גם דירת מגורים לרב ובית מדרש, וכאן גדל – בין השאר – הפרופסור המנוח יהודה אליצור, שאביו הרב יחיאל הרשקוביץ שימש כאן רב בית הכנסת.

אבערלאנדער הוא גם היסטוריון, שעשה דוקטורט באוניברסיטה בבודפשט. כבר עשרים שנה שהוא חי בעיר, דובר את שפתה ונובר בעברה. הוא יודע לספר שבית הכנסת הזה, שמייסדיו העדיפו לא לסנף אותו רשמית לארגון האורתודוקסי, היה למעשה אורתודוקסי למהדרין; ושבית הכנסת המצוי שני רחובות מערבה, ברחוב רומבך, התנהל כקהילת "סטטוס קוו", אף שהבניין היה שייך לקהילה הניאולוגית. זו האחרונה הקימה אותו כאלטרנטיבה לאלה מבין חבריה שהעדיפו את הסגנון המסורתי. אכן, הפילוג המפורסם של יהדות הונגריה, בין קהילות ה"קונגרס" הנוטות לרפורמה (ניאולוגיות) ובין קהילות האורתודוקסיה לגווניה, עיצב את החיים היהודיים בבודפשט באופן שאין לו אח ורע בעולם היהודי; אבל מסתבר שגם כאן היו חיים שחרגו אל מעבר לארגונים ולמפלגות, לאידיאולוגיות ולפוליטיקה.

בשעת בין ערביים ארוכה של שבת, בהמתנה למנחה, אני מנהל שיחה עם ויקי, אישה צעירה שמבקרת בבית הכנסת בדבקות ומדברת עברית של ממש במבטא הונגרי כבד. את העברית היא למדה כאן, ממורים ישראלים שונים; בישראל עוד לא זכתה לבקר. חב"דניק נחמד וצעיר מעביר שיעור בפרקי אבות לצד הסעודה השלישית, בהונגרית בסיסית שרכש כאן מאז הגיע מאמריקה. השיעור, מסתבר, הוא גם שיעור לשיפור ההונגרית שלו: הקהל המצומצם שמח להציע לו את הניסוח הנכון בכל פעם שהוא נתקע. הונגרים, כבר הבחנתי, שמחים מאוד לגלות שמישהו טורח ללמוד את שפתם המיוחדת.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ט באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוגוסט 2017, ב-גיליון עקב תשע"ז - 1044 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. ….התעתוע עמוק עוד יותר כאשר מדברים באוכל הונגרי. ומוטב שלא לדבר בו…

  2. כבן למשפה של יוצאי הונגריה [אם כי לא בודפשט] נהניתי מאוד לקרוא את המאמר

    יואב כתב כאן על ההונגרית שדוברה בפי היהודים גם החרדים שבהם אז אכן סבי וסבי זכרונם לברכה ששניהם הגיעו מהונגריה ובאו ממשפחות דתיות בעלות רקע חסידי אומנם ידעו יידיש אך דיברו ביניהם הונגרית ונאמר לי שהרבה מיהודי הונגריה גם בעלי רקע מאוד מסורתי דיברו בהונגרית -קראתי מתי שהוא שאדמו"ר הונגרי ידוע ר' יואליש טייטלבוים זצ"ל האדמו"ר מסטמאר כאשר הוא בנה את חצרו מחדש בניו יורק הוא איחד אותה במכוון בשפת היידיש והוא עודד וכיוון את חסידיו ניצולי השואה מהונגריה לדבר ביידיש במקום בהונגרית

  3. געגועים לאירופא גם לאחר השואה??? אני אומר את זה מתוך כאב …
    צריך לחשוב על ארץ ישראל ולאוהבה ולהגיד שלום ולא להתראות לאירופא ולגלות…

  4. לא לזלזל בגבורה ההונגרית

    בס"ד עש"ק רק חזק ואמץ תשע"ז

    דברי הלגלוג שמביא יואב שורק על 'החיילים הגיבורים שמעולם לא ניצחו בקרב' אינם במקום. כשמדובר על עם קטן הנאבק על חירותו מול אימפריות חזקות, העות'מנים, ההבסבורגים ובעת החדשה הסובייטים – לא קובע רק 'מבחן הניצחון', אלא גם 'מבחן התעוזה'.

    אבל לא חסרו גם ניצחונות. בימי המלך ארפאד כובשים המדיארים את 'הונגריה הגדולה' (896), ולא רק מקימים ממלכה המחזיקה מעמד במשך 640 שנה (עד נפילתה בידי האימפריה העות'מנית ב-1526) – ב-50 השנים הראשונות היוותה הממלכה ההונגרית איום על הקיסרות הגרמנית עד ניצחונו של הקיסר אוטו הראשון ב-955.

    תקופת זוהר של הונגריה היתה במאה ה-15, בימי שלטונם של יאנוש הוניאדי ובנו המלך מתיאש, שהדפו את האימפריה העות'מנית, והרחיבו את השלטון ההונגרי אל תוכה של אוסטריה, ובשיא מלכותו של מתיאש קבע את וינה לבירתו. רק אחר מותו ב-1490 (אחרי 32 שנות שלטון) ללא יורש – החלה תקופת הירידה של ממלכת הונגריה. מלכים חלשים שיובאו מבחוץ, וסכסוכים פנימיים – הביאו לנפילת הונגריה ב-1526.

    חלקה של הונגריה המשיך להתקיים כנסיכות האוטונומית של טרנסילבניה בחסות העות'מנים, חלק נשלט ישירות ע"י התורכים, וחלק נמסר לשלטונה של הקיסרות ההבסבורגית. אך שאיפת החירות של ההונגרים התפרצה כמה וכמה פעמים, ולא בקלות הצליחו ההבסבורגים לדכא את מרידות ההונגרים.

    כך מנצל ב-1613 נסיך טרנסילבניה גאבור בתלן את 'מלחמת שלושים השנה' נלחם כנגד האוסטרים ואף מטיל מצור על וינה. רק ב1620, עם נצחונם של האוסטרים על בעלי בריתו הצ'כים, מתהפך הגלגל, ובתלן מגיע להסכם שלום שבו מובטחת עצמאות נסיכות טרנסילבניה ושטחה גדל, וכן חופש דת להונגרים פרוטסטנטים באיזורים שבשליטת בית הבסורג.

    שוב מתקוממים ההונגרים בהנהגת פרנץ ראקוצי ב-1704, והמרד החזיק מעמד עד 1711, כאשר חלק מאנשיו של ראקוצי מגיעים להסכם עם האוסטרים. שוב תתפרץ שאיפת החירות ההונגרית ב'אביב העמים' ב-1848 בהנהגת לאיוש קושוט. ואף שהמרד דוכא ביד קשה בסיוע הצבא של הצאר הרוסי – לא עובר זמן רב, וב-1867 מבינים האוסטרים שעדיף לרתום את ההונגרים כשותפים. במלחמת העולם הראשונה כבש הצבא האוסטרי-הונגרי את רומניה וחלקים גדולים של סרביה והחזיק בהם מעמד. נפילת הקיסרות באה עקב תבוסות בחזית המערב וקריסת בעלי הברית הפרוסים.

    אף בימי השלטון הסובייטי ניסו ההונגרים להתמרד נגד המעצמה השלטת אך דוכאו ביד קשה. בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 עם היחלשות ברית-המועצות, היתה הונגריה מן הראשונות שהפכו לדמוקרטיה והשתחררו מההגמוניה הסובייטית.

    בקיצור:
    גבורה לא נמדדת רק בניצחון תמידי, אלא בתעוזתו של עם קטן להיאבק נגד אימפריות גדולות וחזקות ממנו, וביכולת לא להתייאש אחרי מפלות, אלא לשמור על תקוות החירות ולנצל כל שעת כושר לנסיון 'להחזיר עטרה ליושנה'.

    בברכה, לאווינגר שאמשון

  5. המשיכו לפרנס ולהתרפס בגעגועים על דוחפי יונקי שדיים לשקשוקי גלגלי המוות, בושה!!!

    לא אדרוך לעולם על אדמת אירופה הארורה, אלהים יעזור לפעילי דעא"ש לרוצץ את גולגלות עולליהם אל הסלע!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: