כשאנוש קסל החליט לצאת בשנת 2011 עם אחיו חנן, הלוקה בתסמונת דאון, לטיול בנפאל, הוא לא תיאר לעצמו שכמה שנים לאחר מכן יצמח מהרעיון שלו סרט שיזכה בפרסים יוקרתיים ויככב בפסטיבלים ברחבי העולם. "אח שלי גיבור" מתעד את מסעם של אנשים המתמודדים עם תסמונת דאון יחד עם אחיהם בהרי ההימלאיה, וחושף מערכת יחסים מורכבת אשר מגלה מחדש את האהבה המשפחתית שהודחקה עם השנים

 "כשהגענו למעלה, אל ראש ההר, זה היה רגע יוצא דופן: הנוף היה מושלג ועוצר נשימה ואריה התפלל שחרית. בפועל, לא זה היה רגע השיא האישי של אריה ושלי במסע שעברנו, אלא רגע אחר: שנינו הלכנו מהר במיוחד בירידות, הגענו ראשונים וחיכינו כשעתיים שכולם יגיעו. היה שם נחל קטן, הכנסנו רגלים למים, התרעננו, שטפנו פנים, צחקנו יחד. זה היה רגע מאוד מהנה משותף שלנו". כך מספרת אסנת לדרר שהשתתפה עם אחיה אריה בסרט "אח שלי גיבור".

קבוצה של עשרה אנשים החליטה לצאת בשנת 2013 למסע בהרי ההימלאיה ולקחת עמה למסע את האחים או האחיות, בעלי תסמונת דאון. הם נחתו בהודו בעיר סואנת, רכבו על פילים, רחצו בנהר ובעיקר פסעו בהרים ימים שלמים בעליות קשות ובירידות תלולות ומסוכנות. בתחילה היה רק מסע, עד שהוחלט לתעדו מול מצלמה. התוצאה: סרט דוקומנטרי בבימויו של יונתן ניר שמביא רגעים חזקים ושובי לב במרקם היחסים בין האחים. גם המבקרים אהבו את הסרט, והוא גרף את פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר ואת פרס חביב הקהל בפסטיבל הקולנוע של סנטה ברברה.

למרות שעברה כשנה מאז הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים ובטלוויזיה, ממשיך הסרט לפרוש כנפיים עצמאיות במעל מאה הקרנות בארץ ובעולם. צפו בו אנשים בדימונה ובסיאול, בקבוצת יבנה ובלוס אנג'לס, בקרני שומרון ובניו זילנד. וזו רשימה חלקית ביותר, שכן לוח ההקרנות מתמלא חודשים קדימה. לעתים מצטרפים להקרנות חלק מהמשתתפים ובתום הסרט מדברים עם הקהל.

בעוד מרבית המשתתפים הם זוגות של אחים, משתתפת בסרט גם שלישיית אחים – אנוש קסל, יוזם המסע ומיוצרי הסרט, רעואל קסל ואחיהם חנן. "כמעט בכל סוף הקרנה ניגשים אליי אחים שגם להם יש אח או אחות מיוחדים", אומר אנוש, שנודד עם הסרט ברחבי העולם. "הם ניגשים ואומרים: 'לא הייתי בקשר מספיק טוב עם אחי ובעקבות הסרט אני הולך לשנות את זה'. הסרט מעורר השראה אצל האנשים לעשות משהו חדש עם האחים המיוחדים שלהם וזה הדבר הכי מיוחד בו".

"זו הרגשה שעברנו משהו ביחד. הרגשה חזקה מאוד שלא עוזבת מאז", אומר רעואל. "השקט והניתוק של הודו אפשרו לנו להיות ביחד באמת וזה היה עוצמתי במיוחד. מאז המסע, חנן בא אלינו יותר לשבתות ואנחנו מדברים הרבה יותר בטלפון באמצע השבוע. עד עכשיו ראיתי בחנן את מה שהייתי רוצה שהוא יהיה ואת מה שנוח לי שהוא יעשה, אבל במהלך המסע עשיתי מהפך בראש והבנתי שחשוב לא פחות להיות קשוב למה שטוב לחנן ברגע נתון ושזה בסדר לא להכניס אותו לתבניות כל הזמן. כל הנושא הזה של להיות אח לבן משפחה עם תסמונת דאון הוא פחות מדובר ויותר חסר, כי תמיד ההורים בקדמת הבמה, אבל צריך לזכור שבמחיצתם של האחים אנחנו חיים את הזמן הכי ארוך שלנו על כדור הארץ".

"השקט והניתוק של הודו אפשרו לנו להיות ביחד באמת". אנוש, רעואל וחנן קסל
צילום: מרים צחי

מסע נולד

גם במשפחת קסל וגם במשפחת לדרר חמישה אחים. אך בעוד אנוש (35) ורעואל (33) הם האחים הגדולים של חנן (30), אסנת (27) היא אחת מאחיותיו הצעירות של אריה (31). אריה מאוד מתרגש לקראת הריאיון, ממתין בדירתה של אסנת הסמוכה לשוק מחנה יהודה כשהוא לבוש בחולצה מכופתרת חדשה.

חנן פחות מבין מדוע הגענו לראיין ולצלם את משפחתו, אך הוא יושב עם אנוש ורעואל עד תום הריאיון ולקראת סופו אף מפתיע בקטע תיפוף כישרוני במיוחד שממחיש כמה הוא מוסיקלי. צפייה בסרט מראה איך אריה וחנן כאילו שכחו שיש מולם מצלמה. הם היו טבעיים, הוסיפו דינמיקה של שמחה לקבוצה ובלטו בה מאוד.

"אני אח גדול של אסנת ואני תמיד שומר על אחותי", אומר אריה בגאווה. "גם בטיול עזרנו אחד לשני. זה טיול חוויה, לא אשכח אותו אף פעם. אני נזכר בהרים, בגבעות, וגם זוכר את אסנת על הפילים. שחינו שם במים ואנחנו שחיינים במשפחה: כשהייתי קטן, אבא שלי ז"ל לימד אותי לשחות חתירה בריכות שלמות. היה מדהים לראות את ההרים עם השלג בהודו. התפללתי שם שחרית. היה שווה לעלות עד למעלה".

הכול התחיל כשאנוש החליט כבר בשנת 2011 שהוא לוקח את חנן לטרק אחד על אחד בנפאל. אנוש: "לכל אחד מאיתנו יש את המשפחה שלו ואת החיים שלו, וזה יצר מצב שבו כבר פחות ראינו את חנן ופחות הצלחנו לדעת מה קורה איתו ביומיום. אז החלטתי לקחת אותו לטיול המשותף רק לשנינו.

"כבר ביממה הראשונה רציתי להזעיק את רעואל שיצטרף אלינו", הוא נזכר. "נחתנו בקטמנדו בלילה, הגענו לשכונה מבולגנת ורועשת וחנן נלחץ ולא הסכים לצאת מהחדר. זו הייתה נחיתה קשה ואמרתי: 'מה עשיתי? מה אני אעשה איתו שם?' אחר כך נסענו לעיר פוקארה, שהיא מקום יותר כפרי ויש שם אגם, והדברים יותר נרגעו".

אנוש וחנן עשו באותו מסע ראשון בנפאל את הטרק "פונהיל", טרק שאורך כשבוע וככזה נחשב קצר אך לא פשוט בכלל. אנוש: "היו עליות יותר קשות מהטרק שעשינו לימים עם כל הקבוצה, אבל חנן היה מדהים, נהנה מהעליות ולא התלונן בכלל. סבלנו גם מגשם חזק ומעלוקות שנדבקו אלינו. זה היה טיול מאוד קשוח אבל ברגע שיצאנו מקטמנדו ומכל מה שסימל צפיפות ורעש – חנן פשוט נהנה מללכת ולא עניין אותו כלום. הוא צריך מרחבים פתוחים, צריך להיות בתנועה ולהמשיך ללכת".

אנוש חזר לארץ, וחומרים שצילם במסע המשותף עם חנן שודרו במהדורת סוף השבוע של חדשות ערוץ 2. אנוש: "אחים שלהם אח עם תסמונת דאון החלו לפנות אליי בעקבות הסרט וכתבו לי שגם הם רצו לעשות עם האח מסע דומה ולא ידעו איך כדאי לעשות אותו. כך החלה להתהוות קבוצה ויחד עם חברת 'יומן מסע' של איתמר פלג, שמוציאה משלחות לטיולים מיוחדים בעולם, התחלנו לתכנן קדימה. אז גם רעואל הצטרף למסע".

לא לייצר סטריאוטיפ.
מסע האחים.
צילום: יאיר רינגל,

להפוך חוויה לנצחית

בהתחלה דובר רק על מסע, ולא על סרט, ומארגני המסע הצליחו לממן אותו בחלקו על ידי גיוס המונים באתר "מימונה". כשאסנת שמעה על הקבוצה המתארגנת למסע, היא החליטה להצטרף. אסנת: "אנחנו מכירים את משפחת קסל מגיל צעיר. כשאמא שלי סיפרה לי שאנוש לקח את חנן למסע ושהוא מארגן קבוצה, ברור שמיד רצינו להיות חלק מהקבוצה כי מזה זמן רב רציתי לקחת את אריה לטיול ארוך. שאלתי אותו אם הוא רוצה ומסכים לבוא איתי להודו וברור שהוא רצה. זה לא משהו שהחלטתי בשבילו". "מיד הסכמתי", מדגיש גם אריה, "מאוד רציתי לבוא לטיול".

ההכנות למסע ארכו כשנה וחצי. הקבוצה שנוצרה החלה להיפגש לצורכי גיבוש וגם ערכה לא מעט טיולים בארץ כהכנה למסע האמיתי. אסנת: "כבר שם, בהכנות לטיול, התחלתי להבין שאני לא עושה זאת רק בשביל אריה אלא שאנחנו עושים משהו ביחד ושהדבר הזה ייצור עבורנו חוויה משותפת. פתאום הצטברו לנו לא מעט טיולים קטנים ביחד אחרי שנים שהיינו רחוקים, כי כשהוא למד בישיבה תיכונית אני למדתי באולפנה וכשאני הלכתי לשירות לאומי הוא היה בישיבה גבוהה.

"מאוד פחדתי מכל החיסונים שהצטרכנו לעשות לקראת המסע, אבל אז אריה בא כמו אח גדול, הושיב אותי על הכיסא ואמר: 'עכשיו את עושה חיסונים'. פתאום התהפכו היוצרות, כי זה היה הדבר הראשון שאריה לקח אותי לעשות. אם הוא לא היה בא איתי אולי לא הייתי אוזרת אומץ לעשות את החיסונים האלה. הבנתי שזה שהוא צועק עליי שם מול כל החבר'ה זה לא אומר שאני צריכה להגיד לו שיהיה בשקט ושאם הוא עולה לאוטובוס ונותן חיבוק לנהג אני לא צריכה להגיד לו: 'אריה, לא עכשיו'. שייתן חיבוק, מי אני שאעצור אותו? מאז, ההליכה עמו ברחוב הפכה להרבה יותר מהנה עבורי. אני לא אתן לו לעשות משהו לא בסדר, אני אכוון אותו, אבל אני לא מחזיקה אותו בתלם כל הזמן".

הפיכתו של המסע לסרט הגיעה רק בשלב מאוחר יותר. מארגני המסע ובראשם אנוש החלו לפגוש במאים. מי שכבש את ליבם כבר בפגישה הראשונה היה היוצר הדוקומנטרי יונתן ניר, שמאחוריו סרטים כמו "הדולפין" – סרט על נער שעבר טראומה ומנסה להתגבר עליה באמצעות קשר עם דולפין; "לחתוך את הכאב" – סרט על צעיר ישראלי שמחליט לקטוע לעצמו רגל כדי להשתחרר מאירוע קשה בעברו; וכן "ווילפריד ישראל – המציל מברלין" – סרט על איש שהציל יהודים רבים מציפורני הנאצים אך שמו נפקד משום מה מדפי ההיסטוריה. מימון שקיבלו ממקורות רבים, בהם קרן "גשר" לקולנוע רב תרבותי, אפשר לסרט לצאת לפועל. הזמר אהוד בנאי, שהגיע בהזמנת ניר לצפות בסרט המתהווה, התאהב בחומרים וכתב מוסיקה לסרט.

אנוש: "חששנו בתחילה שנוכחותה של המצלמה תשפיע על ההתנהגות של האנשים, אבל הגדולה של יונתן היא שהוא יודע להעביר את האנשים שמאחורי העדשה תהליך. זה יכול היה להיות עוד סרט מאוד בנאלי של חבורה עם תסמונת דאון שהצליחה לטפס בהימלאיה אבל יונתן הצליח לקחת את הסרט לסיפורים האישיים ולתהליכים שכל דמות בסרט עברה במסע".

"אני תמיד מאמין שברגע שיש מצלמה שמתעדת, חוויה הופכת להיות נצחית באיזשהו אופן", אומר לנו ניר. "יש עוד משהו שקורה כשיש מצלמה באזור: הגיבורים נדרשים לחשוב יותר לעומק על הסיפור שלהם, לנסח לעצמם ולעולם את הסיפור שלהם בצורה יותר מדויקת. ככזו, המצלמה היא סוג של מעודד מוטיבציה. יש מי שיגיד שאולי אנשים מסוימים ירגישו לא נוח מול המצלמה ולא יצאו אותנטיים, אבל אל מול הסיכון בא גם הסיכוי: הזכות לתעד אנשים שעוברים תהליכים לא פשוטים עם עצמם באופן מעורר השראה".

אריה ואסנת לדרר
צילום: אורן בן חקון

בין אחריות לשליטה

אחד הרגעים המכוננים בסרט מתרחש כשצליל אוריאל, אחות עם תסמונת דאון, שואלת את חברי הקבוצה ואת מארגני הטיול בשביל מה בכלל צריך לצאת למסע כזה קשה מלכתחילה. בשביל מה צריך את כאבי הגוף המתלווים למסע כזה מפרך.

ניר: "בסרט, איתמר, מארגן המסע, לא עונה לה אלא שואל: אולי יש מישהו אחר שיכול לענות לה? ואז שאר החברים אומרים לה: אנחנו ביחד, כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. עצם העובדה שגם הצופה ישאל את עצמו אם מסע כזה בכלל נחוץ, זו חוויה שגם אני וגם טלי גולדנברג שכתבה וערכה איתי את התסריט ואת הסרט חווינו בעבודה, והחלטנו להשאיר את זה בתוך הסרט.

"הצורך הזה לקבוע עבור האחים מה הם עושים ולפעמים לקבוע עבורם מה שהם לא היו רוצים לעשות בטווח הקצר הוא משהו שלא בא לידי ביטוי רק בהודו אלא בכל יום בחיים שלהם. צריך כל הזמן לחפש איפה עובר הגבול הזה בין אחריות שאתה חייב לקחת עליהם לבין שליטה בחיים שלהם. השתדלתי גם לא לייצר סטריאוטיפ, אלא להבין שלפניי סיפורים שונים. לתת לאחים לבטא את הקושי אבל לא פחות גם את היופי של אח עם צרכים מיוחדים בתא המשפחתי".

הסרט מביא רגעים לא פשוטים: בערבים שבהם ישנה הקבוצה במקומות סגורים ולא באוהל בטבע נכנס חנן למצוקה ואנוש ורעואל חשים לשדל אותו לאכול וללכת לישון בכל זאת. אריה פוחד לחצות כביש הודי הומה מכוניות ותופס לאסנת חזק את היד. אחים אחרים חווים קושי בהליכה בטרק או הרגשה לא טובה שנחשדת כמחלת גבהים ורופאת המסע נחלצת לטפל בהם.

"משברים היו כל הזמן", מספר ניר. "הטיפוס לא קל לכל אדם, אבל במקרה של האחים ה'דאונים' אתה נמצא במצב שעומד מולך אדם בן שלושים ויותר ובוכה שקשה לו, כואב לו ועצוב לו והוא רוצה להפסיק ללכת, כאשר אתה יודע שאי אפשר להפסיק כי אתה באמצע ההימלאיה ותיכף יורד החושך. צריך לעודד אותו, להקים אותו על הרגליים ולמצוא דרך שימשיך הלאה עד האוהלים ומחר בבוקר לעשות את אותו דבר. ואז אתה שואל את עצמך: אולי הגזמתי? אולי היה שווה לוותר על כל הסיפור הזה ולא לעשות את המסע המטורף הזה?".

חנן: "בטרק הלכתי עם מקלות הליכה. היה לי כיף כי אני אוהב ללכת, אני חזק ויש לי כוח ואני אוהב ספורט. חוץ מזה, לקראת הטיול גם בארץ הלכנו במכתש. אבל זה קשה ללכת כל כך הרבה. זה מעייף. בלילה היה מפחיד בחושך. אני לא אוהב חושך והיה קר באוהל, אבל היה נוח כי ישנתי בלילה עם אנוש ורעואל".

אסנת: "לא הייתי צריכה לסחוב את אריה, כי הוא הלך לפניי רוב הטיול. הוא רץ קדימה ואני אמרתי: 'אריה, רגע, רגע'. הירידות היו עבורנו הכי קשות כי הפורטר (הבחור ההודי שסייע לסחוב את הציוד של הקבוצה, מ"פ) כל הזמן רץ עם אריה קדימה. גם אריה וגם אני בכושר טוב וגם לפני הטיול עשינו הליכות, אבל הירידה הייתה מורכבת וחששתי לאריה בגלל בעיות שיווי משקל. אחרי יום הירידה הראשון אריה הלך לישון בשק השינה וזו הייתה השינה הכי טובה והכי עמוקה שלו בהודו".

בצל האח

בשנות ילדותם, הוריהם של אנוש, רעואל וחנן קסל חזרו בתשובה. בבית ההורים בירושלים, שבו מתקיים הריאיון, נמצאים כל כתביה של זלדה המשוררת, שעמה היו הוריהם בקשר אמיץ. אביהם, ראובן קסל, אף היה מעורכי הספר "ציפור אחוזת קסם" שיצא בשנת 2014 והביא מכתביה של זלדה וציוריה. כיום לאנוש חברת סטארט–אפ בתחום הצילום והוא מתגורר ברמת גן. רעואל עובד כמדריך טיולים ואף עובד עם אוכלוסייה שלה צרכים מיוחדים ועם נוער בסיכון וגר בירוחם.

אנוש ורעואל הם בעצמם הורים: אנוש לשני ילדים ורעואל לשלושה. אנוש: "בעוד אני יודע שלרעואל אני לא צריך לדאוג, כי יש לו את המשפחה שלו ואת החיים שלו, חנן הוא עדיין ילד במובנים מסוימים ואני צריך לדאוג לו יותר ויותר. בגלל שאנחנו כבר לא גרים יחד באותו בית אנחנו לא רואים אותו כל יום, ויותר קשה להיות רחוק ממנו מאשר מאח רגיל שדואג לעצמו".

אסנת ואריה גדלו במושב כרמל שבהר חברון, במשפחה שבה מטיילים הרבה בארץ ועוסקים בספורט. אסנת: "בבית שלנו בכל קיץ בנו מהברזלים של הסוכה אוהל ענק בחוץ על הדשא ונהגנו לישון שם. בהתחלה היינו הולכים לישון שם חבורה של ילדים, אבל באיזשהו שלב תמיד חלק נכנסו לישון בבית ואריה ואני נשארנו לישון באוהל". כיום אסנת היא רכזת כושר מרחבית ב"אחריי", מורה לחינוך גופני בסוסיא וצלמת.

בעידוד משפחותיהם, גם חנן ואריה השתלבו עם השנים במגורים ובעבודה מחוץ לבית. חנן מתגורר בגבעות ועובד בגינון. בזמן הפנוי הוא מתופף ומקשיב למוסיקה. חנן: "אני עובד עם החברים בגבעות: שותל ומשקה, צובע גדרות, עובד עם מקדחה. לפני זה עבדתי עם עיזים וסוסים". אריה שירת בהתנדבות שנה וארבעה חודשים בצבא באפסנאות בנח"ל החרדי. הוא מתגורר כיום עם חבריו בדירה במבשרת ציון ועובד עם קשישים בבית אבות בקרית מנחם, משחק כדורגל ולומד תורה בחברותא. אריה: "אני מטפל במבוגרים וזקנים מאוד חולים. אני עובד עם הפיזיותרפיסטית ועוזר להם לזוז. אני מסתדר איתם מצוין, נותן את הלב שלי ומחייך אליהם תמיד. אני נוסע לשם לבד בקו 20 ועולה גם על הרכבת הקלה".

הסיפורים של משפחת קסל ושל משפחת לדרר מאפשרים הסתכלות בזווית שונה: האחת של אחים גדולים שלוקחים חלק בגידולו של אח צעיר מהם שלו תסמונת דאון, והשנייה של אחות שנולדת למציאות כזו. "זה לא שההורים הושיבו אותנו ואמרו: 'זו תסמונת דאון'", מסבירה אסנת. "אתה גדל לתוך מציאות שהיא כזאת ואין שאלות. זה היה תמיד להתנהג לאריה כאילו הוא ילד רגיל, תמיד להיות בנורמה. אם היה משהו שכולם צריכים לעשות אז גם הוא צריך לעשות: כולנו שטפנו כלים, כולנו ניקינו ואריה היה חלק מהסדר הביתי כמו כל בית רגיל.

"רק כיום, כשאני מסתכלת על הכול במבט לאחור, אני יכולה לראות את הקושי בכך: הוא בעצם לא ילד רגיל וזה גרם לנו לפעמים לא לראות את הצדדים הכיפיים של האהבה והשמחה הזו שלו. בכל פעם כשהוא היה עושה דברים לא רגילים מיד דרשנו ממנו להתנהג כמו ילד רגיל במקום לקבל אותו כשלם. בעוד הורים לילדים עם תסמונת דאון מקבלים תמיכה והדרכה, האחים האחרים נשארים פעמים רבות ללא הדרכה וזה חסר. היום זה קצת השתנה, אך עדיין הדרך ארוכה. המסע אפשר לנו לפגוש אחים שהתמודדו עם אותם קשיים ודילמות שהיו לנו כילדים. פתאום היה לנו מקום לדבר על הקשיים שלנו כאחים.

"להיות אחות של אריה זה להיות אחות של מישהו גדול, מישהו מרכזי מאוד, אז את הופכת להיות 'אחות של'. בכל תקופת ה'נוער' במושב הייתי הרבה 'אחות של אריה' במקום שיראו אותי מול עצמי. היה לי קשה עם זה אז התרחקתי מאריה בעיקר כי רציתי לעמוד בזכות עצמי. המסע חידד את התובנות האלה וגרם לי לרצות להתקרב לאריה מחדש".

רעואל: "כילד הרגשתי שהרבה מתשומת הלב הולכת אל חנן למרות שבפועל ההורים כן ניסו לפזר את תשומת הלב בין כולנו. כאחים גדולים, אנוש ואני לקחנו חלק בגידול של חנן וזה היה משמעותי. אני זוכר גם נקודות ספציפיות של ריבים עם חברים פחות קרובים שזורקים מילה לא יפה על חנן וזה חץ ישיר בלב. כיום, כשאני עובד עם אנשים עם צרכים מיוחדים, אני בא עם רגישות חברתית מיוחדת לשונה בגלל הדרך שבה גדלתי".

אנוש : "לא מעט אחים סיפרו בקבוצה שלעגו לאחים שלהם. אני לא זוכר דברים כאלה. חנן בחוויה שלי הוא משהו נעים: גם אם הוא לא תמיד מבין הכול וקשה לנהל איתו שיחה, יש לו חוש הומור מדהים והוא תמיד חיובי. הוא מאוד רגיש והחוויה שלי היא שהחברים אמרו לי בילדות שחנן הוא טיפוס מגניב, שהוא עושה חיקויים וכיף לקחת אותו לטיולים".

להרגיש כמו כוכב

בצד ההשתתפות במסע והצילומים, היה הרגע שבו כולם יושבים וצופים בסרט לראשונה בהקרנת בכורה זה לצד זה. אריה: "נסענו דרך ארוכה לראות את הסרט וראינו אותו על מסך ענק. זה היה מאוד מרגש". רעואל: "ישבתי ליד חנן בפרימיירה וחצי סרט הוא לא ראה. הוא כיסה את העיניים בידיו כי הוא היה מאוד מרוגש". חנן: "היה לי כיף שצילמו אותי, הרגשתי כוכב, אני אוהב את הסרט".

אסנת: "מאז הסרט, אנשים עוצרים ברחוב ומחבקים אותי. קיבלתי גם תגובות רבות מאנשים שלהם אחים עם צרכים מיוחדים שהתחברו לקושי. לי קשה לצפות בסרט כי אני שמה את הקושי שלי כאחות מאוד בקדמת הבמה. כילדה לא דיברתי על זה ופתאום פתחתי את זה בצורה חושפנית. לעתים כשאני באה להקרנה יש קטעים שקשה לי ואני יוצאת החוצה. אני מדברת בסרט על כך שלפעמים לא אהבתי את אריה. אחים רבים לא אוהבים את האחים שלהם באיזשהו שלב, אבל זה משהו שקשה מאוד לדבר עליו. החשיפה בסרט עשתה שירות לאחים רבים אחרים ובכלל לציבור, אבל זה לא פשוט עבורי.

"אחרי שחזרנו מהודו, היה לאריה קשה לעבד את החוויה הגדולה הזו. כשהייתי שואלת אותו איך היה בהודו הוא לא הצליח לתת לי תשובה קונקרטית או לספר חוויות כמו שהוא מספר עכשיו. בפועל, הסרט שודר כשנתיים אחרי שחזרנו מהודו והצפייה בסרט פתחה לו את תהליך העיבוד של החוויות שם. הבנתי שהוא זקוק לזמן עיבוד ארוך יותר ממני ופתאום הוא היה יכול לדבר על הודו בצורה מלאה יותר כי הסרט פתח לו עוד נפח של עיבוד. חוץ מזה, הוא מאוד נהנה לראות את עצמו על המסך".

מאז המסע שעברו, נמצאת כל קבוצת האחים שהשתתפו בו בקשרים חזקים והם מקיימים מפגשים מספר פעמים בשנה. אסנת: "הפכנו לחברי נפש בחברות שאי אפשר להפריד. אנחנו לא סתם מבינים אחד את השני אלא אנחנו כמו אחים, כי אנחנו חיים באותה מציאות וזה הופך אותנו לכאלה שמחוברים מהבסיס. אין דבר שקורה לי היום בחיים שאני לא מספרת להם".

גם הבמאי ניר יצא עם לא מעט תובנות מהשהייה במחיצת האחים המיוחדים. "הדבר הכי מרכזי אצלם שנגע בי זה שהם לא מפחדים לאהוב: לא מפחדים לאהוב את עצמם למרות המורכבות שלהם, לא מפחדים לאהוב אחרים ולא מפחדים להביע את זה. הם לא חוששים להיות עצובים כאילו סוף העולם הגיע וחמש דקות אחרי זה קרה משהו נחמד אז הם הכי שמחים בעולם. הם מאוד חיים ברגע, ואצלם הכול בלי פילטרים אלא מאוד אמיתי, כמו אצל ילדים".

אסנת: "מאז המסע שעברנו יחד, אריה ואני התקרבנו מאוד. הוא נוהג להגיע אליי ואנחנו הולכים יחד למה שאנחנו מכנים 'שישי שוק' – מטיילים בשוק מחנה יהודה וקונים אוכל לשבת. זה משהו שלא היה קיים לפני המסע שלנו. אני מפנה לזה יותר זמן, אני רוצה את זה ואני גם נותנת לאריה להיות הוא עצמו, פחות מנסה 'לנרמל' אותו כל הזמן שיהיה כמו כולם. כי הוא לא כמו כולם, הוא הכי מיוחד, הוא אריה".

פרט לזוגות האחים, ולשלישייה של האחים קסל, השתתפו במסע ובסרט גם זוג נשוי: שגיא וניצן. כששואלים את אריה מה החלום שלו הוא מיד עונה: "אני חולם להתחתן כמו שגיא וניצן. להתארס. למצוא את האישה שלי. מחפש כלה מאוד. רוצה זוגיות. לחוות חוויות איתה ביחד, לבלות, לצאת, לטייל ביחד עם כלה שמתאימה לי. זה החלום הכי גדול שלי".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ט באב תשע"ז