הנגישות למידע היא תנאי לקיומה התקין של חברה, אבל שימוש לא נכון בו עלול להביא לאסון. על הקוד האתי לתקשורת המודרנית

מדרשי חז"ל לימדו אותנו שמאחורי המילה "מצורע" מסתתר ביטוי אחר: מוציא–שם–רע. וכך הפכו פרשות שונות בתורה מוקד לדיונים באתיקה של השפה, אתיקה הבאה למנוע  "צרעת" מודרנית אלימה ומסוכנת, צרעת האינפורמציה.

תוך התבססות על קביעותיו של ה"חפץ חיים", ניסיתי לסכם את עיקרי הדברים בעשרת דיברות היוצרים מעין "קוד אתי" המיועד למנוע את טומאת השפה בחברה האנושית, כאשר לא בכל סעיף ניישר קו עם המוסכמות של החברה המודרנית. אנא קבלו קוד אתי הזה כהצעה למחשבה ולדיון בתקופתנו הקשה. אם תוכלו, ראו אותו כמעין "שולחן ערוך" של האינפורמציה בזמן שהאפשרויות הטכניות של התקשורת פרצו כל גבול והיא משפיעה באופן קריטי אף על החיים המשפחתיים והחברתיים.

אמת שתוצאתה נזק

הקבוצה הראשונה של הדיברות מתייחסת ישירות לפשעי האינפורמציה. המעניין בגישתו של ה"חפץ חיים" הוא הדגש על הכיוונים השונים שפשעים אלה יכולים להתפתח אליהם, כמו למשל ההבחנה בין הוצאת שם רע לבין לשון הרע.

[א] איסור הוצאת שם רע, כלומר איסור פרסום אינפורמציה שקרית על אדם, בייחוד כשהיא עלולה להזיק.

[ב] איסור לשון הרע, המגביל פרסום מידע מזיק ופוגע ללא סיבה ראויה, אף אם המידע אמיתי.

[ג] איסור רכילות – האיסור לפגוע באינטימיות של האדם. זו הגנה על הזכות לאלמוניות ולצנעת הפרט, ההגנה על תחום שיש לאדם רשות לשומרו נעול בפני הזולת.

[ד] האיסור על עדות עד אחד. איסור זה בנוי ספציפית עבור המשפט התלמודי, אך מאחוריו עיקרון כוללני יותר והוא החובה להגן על האדם מלהפוך לקרבן לינץ' ציבורי בעקבות הפצת אינפורמציה חלקית ובלתי בדוקה.

לפנינו דבר תמוה! הדיבר השני קובע שניתן לגרום רע אף באמירת אמת. קביעה זאת לא תהיה לרוחם של אמצעי התקשורת ההמונית, החושבים שכל אמת ראויה לפרסום. ולמרות זאת – פרסום כזה הוא פסול! רוצים דוגמה אמיתית? מעשה במנות דם של חיילים מסוימים שנקראו לתרום במסגרת יחידותיהם. המנות נלקחו מכולם ללא יוצא מן הכלל, אך במקרים מסוימים נזרקו בגלל חשד רפואי. מהלך מפותל זה היה מחויב כדי להימנע מחטא "הלבנת פנים" בהתאם לדיבר השישי שיובא להלן. אכן, תפקידו של עיתונאי הוא לספר את האמת, אך קודם כול, כמו רופא, חובתו הראשונית היא לא להזיק. עם זאת, להגנתי אוסיף ואומר שעקרונות אלו הם מאוד כלליים, בעוד הסעיפים הקטנים שבהם אינם פשוטים כלל.

חיצי לשון מורעלים

נעבור עתה לרמה השנייה, זו המתייחסת לנפגעים מצרעת האינפורמציה.

[ה] אונאת דברים: כמעט כל נזק כלכלי ניתן לכימות ובמידה כלשהי לתיקון. אולם יש נזק אחר, שאותו כינו חז"ל "אונאת דברים" – גרימת צער פסיכולוגי לאדם אחר. זו המקבילה הנפשית של "צער" הנגרם למשל על ידי החיצים המורעלים של הלשון, העט והמחשב. האם חטא זה הוא פריבילגיה של העיתונאים? האם לא כולנו חוטאים בכך, בפרהסיא או בפרטי פרטיות?

[ו] איסור הלבנת פנים, המתייחס לפגיעה בדמותו של האדם בעיני החברה וגם בעיני עצמו. הכבוד הוא זכותו של כל מי שנברא בצלם. מכאן החובה להבדיל בין ביקורת לגיטימית לבין גסות הרוח של ה"מלעיג ומתלוצץ על חבירו", כלשונו של ה"חפץ חיים". איסור זה הוא בעצם כנגד פשעי ההומור והסאטירה המנוצלים להרע לאחר.

[ז] איסור החנופה. פלא! גם זה חטא. תשליל מופלא של איסור הלבנת הפנים, אך הוא מהווה סכנה בפני עצמה. על איסור זה עוברים, למשל, מבקרים שנונים ומורעלים ההופכים חנפנים כשזה נוגע לאדמו"ריהם, הדתיים והחילוניים, לפוליטיקאים הקרובים להם, או לאלילים שהם מטפחים עד יום נפילתם הרועשת. בסעיף זה כלול לדעתי המאבק נגד הפרסומת השקרית או המגזימה, ואף נגד התעמולה. השילוב של הלבנת פנים וחנופה הופך את התעמולה הפוליטית לשקר מוחלט ואיום.

בין מידע לפרשנות

במרחב הציבורי יותר, השימוש לרעה הנעשה באינפורמציה מונע מהרצון לקדם אינטרסים כאלו ואחרים. ועל כך כמה "דיברות" כלליים יותר, הנוגעים במוטיבציה המביאה את האדם לחטוא.

[ח] איסור השחיתות. איסור לכאורה טריוויאלי, אלא שבלבוש זה או אחר הוא מאיים על כולנו, כולל על חושפי שחיתויות! הוא אוסר שיתוף פעולה עם עושי עוולה, ומצווה אותנו שלא לשרת את האינטרסים של ארגוני הפשע, של פוליטיקאים מושחתים, וגם לא, להבדיל, את האינטרסים של בעלי ההון והעוצמה.

[ט] איסור הצביעות, שפירושו החובה להגן על האמת, עד כמה שהאדם מודע לה, אף כנגד הקונצנזוס הציבורי: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת". חובה שהיא כמעט בלתי אפשרית, שהרי היא כוללת גם את הציווי להתעלם מהרייטינג, חנופת ההמונים!

הנגישות לאינפורמציה נאמנה הינה תנאי לקיומה התקין של חברה, שהרי "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", מוות וחיים, מלחמה ושלום. "נאמנה" –  פירושה שמירת הגבולות בין המידע עצמו לבין ההערכות והפרשנויות הנלוות אליו. ואנו, צרכני המידע, כיצד עלינו לנהוג? על פי קביעת ה"חפץ חיים" יש איסור נוסף המוטל על הקורא ו/או הצופה, הדיבר העשירי:

[י] "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְאַ". אסור לשמוע ולקבל את צרעת הלשון על גווניה. הקורא והצופה הפסיביים אחראים גם הם מצידם לשמור על טוהר האינפורמציה. אסור להם להיכנע. הם חייבים לשמור על עמדה ביקורתית, להרים את קולם, ואף להפוך ללוחמי חירות, דהיינו להיות סרבני קריאה וצפייה של אינפורמציה שזוהמה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ב באב תשע"ז