מאיר קליינר וחי אפיק, יוצרי סדרת הרשת "כבר מאוחר" העתידה לעלות לאחר החגים, נוגעים בחוויית הבדידות היום–יומית של רווקים דתיים–לאומיים המחפשים את הרומנטיקה, אבל מבקשים לשמור על הדברים בקדושה. על סימני השאלה והקהילה הדתית, חווית הכישלון והציפייה הקשה

"לקח לי הרבה זמן להגיד לעצמי: וואלה, חנניה, נכשלת".

המשפט הנוקב הזה חותם את אחד הפרקים בסדרת הרשת "כבר מאוחר", העוסקת בעולמם של רווקים מבוגרים. הסדרה – שעתידה לעלות לרשת אחרי החגים – מצליחה לגעת בעצב החשוף מבלי ליפול אל הקלישאות המוכרות, אולי מפני שהיא נוצרה כשיחה פנימית בין רווקים. השוטים הארוכים לוכדים את זרם התודעה שלהם בסיטואציות שונות: תפילה, ריקוד, המתנה על המדרגות הנעות בקניון.

"אני לא יכול לקרוא מילה ממה שנכתב על הרווקות", מספר יוצר הסדרה מאיר קליינר. "רוב השיח הוא של רבנים ופסיכולוגים שמדברים על 'בעיית הרווקות'. מנסים לנתח אותה ולהציע הסברים או פתרונות. למרות שאני הראשון שהיה שמח לפתור את 'הבעיה' אני רוצה לומר היי, יש פה עולם קיים, גם אם הוא זמני או על תנאי. בואו תפגשו אותו באופן בלתי אמצעי בהבעה ובחוויה של האנשים שחיים בתוכו".

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הבדידות משתנה 

קליינר (36), מוסיקאי במקצועו, גדל בפתח תקווה והשקיע שנים ארוכות במסגרות תורניות שונות: המכינה בעצמונה, מכון מאיר, בית המדרש בגולן של הרב משה אגוזי. הוא סיים תואר בלימודי ארץ ישראל ולאחר שמיצה את תקופת נחלאות עבר לתקוע לפני כשש שנים. לצד הוראת היסטוריה בישיבת נתיב מאיר עוסק קליינר בשימור ניגוני חצרות החסידים. לצורך הפרויקט הנוכחי הוא חבר אל יוצר הקולנוע חי אפיק (34), בוגר בית הספר לקולנוע מעלה ויוצר שני הסרטים "נירו ופליקה" ו"המהפכה הצרפתית". אפיק נשוי ואב לארבעה ילדים ומתגורר אף הוא בתקוע.

הפרק על התפילה נפתח במונולוג מצמרר של קליינר: "כמו לעמוד מחוץ לבית ולרצות להיכנס אליו, ולדפוק על הדלת ולשמוע שיש אנשים בבית, ושהם לא מכניסים אותך, ואחרי זה לחזור לבית הזה עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ולהישאר בחוץ". "13 שנה וחצי להתפלל על משהו ולא קורה שום דבר – זה כישלון", מסכם חנניה שוורץ במונולוג אחר.

האווירה בפרק על התפילה מאוד פטאלית. האנרגיה שמשדרים המצולמים היא של חיים תחת מה שמכונה במרוקאית "מכתוב" – גזרת גורל, מציאות דטרמיניסטית קבועה מראש. הם נואשו מהאתוס הציוני–אקטיביסטי של "גורלנו בידנו" ו"אנחנו ניצור את עצמנו בעצמנו".

קליינר: "המקום הזה בהחלט קיים. פעם הייתי בתודעה שבה היה ברור לי שאם רק אעשה כמה פעולות – אקרא שיר השירים כמה פעמים, אצעק בתפילות ואתכוון באמת – זה יקרה. בעל כורחי הוּבלתי לנקודה שבה אני כבר לא יכול להחזיק את זה. זה מרגיש לי פתטי, אני יכול להמשיך לדפוק על הדלת של הבית אבל זה כבר מעליב, מבזה, מרגיש אוטיסטי. זה קשור גם לתהליכים שקורים בתוך הרווקות: הדייטים לא נראים אותו דבר בגיל 20, 25, 30 ו–35. גם התפילות אינן אותן תפילות וגם חוויית הבדידות משתנה".

"זה לא שכל החיים קמים בבוקר באווירה פטאלית, אבל כן, יש משהו ברווקות המאוחרת שמהדהד את החוויה הזו", מוסיף אפיק. "זה כמו לפגוש אדם זקן ושבע ימים שמדבר אחרת כי הוא עבר את מה שעבר. אתה פוגש פה את האנשים שקראו כבר את כל הפסוקים ועברו את כל החוויות של החיפוש והאכזבה, ואני רואה בהם לא רק השלמה אלא גם בקשת מנוחה".

נקודה מעניינת נוספת היא ההבדל בין החוויה של רווקים לחוויה של רווקות.

"כשאנחנו יוצאים לצלם אין לנו מושג מה יגידו המרואיינים ואיך תיראה התוצאה", אומר קליינר, "אנחנו באים להקשיב. בשלב מסוים נפגשתי עם אחת המשתתפות כדי לברר אם היא תהיה מוכנה להצטלם לפרק שעוסק במיניות ובגוף. ניסיתי לברר בעדינות כי מדובר בנושא טעון ורגיש. היא הפתיעה אותי מאוד: 'לא תהיה לי בעיה להצטלם אבל אני לא חושבת שזה יהיה לך מעניין', היא אמרה. שאלתי למה, והיא ענתה: 'הנושא הזה ממש לא מעסיק אותי. מה שבעיקר מעסיק אותי זה שאני חוזרת הביתה בסוף היום ואין מי ששואל אותי איך עבר עלייך היום'. אותי זה נורא הפתיע. מה שעבור גברים נחווה כמצוקה קיומית קשה בכלל לא נמצא בראש מעייניה. מה שמטריד אותה זה הבדידות ברמת השיח. אני מאמין שעם התהליך נגלה עוד הבדלים בחוויות".

מחוץ לסיפור

אתה עוסק בעבודת ה' ברווקות, שזה נושא מורכב: המתח הרוחני יכול להיות חריף יותר דווקא בגלל הבור הגדול, ומצד שני השחיקה מובילה לפעמים אנשים לוויתור על הדיאלוג מול א–לוהים.

קליינר: "בחווייה האישית שלי הרווקות לא פוגמת במתח הרוחני, אבל לפעמים אני שואל את עצמי מהי 'יהדות' ואיפה נמצא המוקד שלה בחיים. התשובה שלי היום היא שהיהדות היא בראש ובראשונה התא המשפחתי. רוב השיעורים בחברה שבה אני חי עוסקים בשלום בית ובחינוך ילדים ובמובן הזה אני מרגיש מחוץ לסיפור. למזלי אני חי בתקוע שבה גם רווקים הם לגמרי חלק מהקהילה. בעיר לעומת זאת אתה לא חלק מקהילה ולכן הרבה יותר קשה להרגיש קשור.

"זה מורכב, כי אני מרגיש שבפנימיות יש דבר כזה 'רווקות', אך התורה לא יכולה לתת לה מקום ממשי. העולם הדתי תמיד יתייחס לרווקות כאל בעיה. אני לא רואה אפשרות אחרת מבחינת היהדות האורתודוקסית ואני לא אומר את זה בביקורת אלא בפיכחון. יש הרבה עבודות רוחניות שיכולות להיות שוות לכולם, כמו תרגול נשימה לפני תפילה או תהליכי עבודת מידות והתפתחות אישית, אבל כשאתה פורט את היהדות לחיים – הבסיס הוא משפחה שבונה קהילה שבונה חברה. יש לי חבר נשוי שמכהן כגבאי בבית כנסת בתל אביב. אני מת על הרווקים, הוא אומר לי, אבל אי אפשר לבנות עליכם. מגיעים החגים ואתם בורחים, דמי חבר אתם לא משלמים. לכן זוהי לא סדרת מחאה. אין בי מחאה ואני לא מונע מהאנרגיה הזו".

ולמה באמת, בגלל תחושת הארעיות?

"לגמרי. אלו חיים על תנאי. אנשים יכולים לממש את עצמם בהמון תחומים, ובו בזמן להסתובב בתחושה של סימן שאלה גדול שמוטל על הכול. זה יכול להיות מבעיות הכי קטנות שיש. כך למשל אני גר בתקוע שש שנים וזהו הבית שלי. אבל ברקע אני יודע שייתכן שהיהודייה שתבוא לא תאהב את הרעיון ותרצה לגור במקום אחר, אז אני לא יכול לקנות מגרש בתקוע ולבנות עליו בית".

איך מתנהל הדיאלוג ביניכם, כותב רווק ובימאי נשוי?

אפיק: "החלוקה מאוד ברורה, מאיר מביא את התוכן ואני את השפה הקולנועית. אבל כן, המתח הזה נמצא. באחד מימי הצילום הגענו לדירת רווקים בירושלים. הדלת נפתחה וברגע שנכנסנו פנימה הרגשתי חוויה חזקה של בדידות בחלל. אני רגיל להיכנס הביתה ולהיתקל בגלגל ים של ילד או בבימבה הפוכה ליד הדלת, ולא מכיר את החוויה הזו של בדידות שנוכחת בקירות. זו גם תחושה של ארעיות. כנשוי אני לפעמים מקנא ברווקים, בחופש שלהם, ביכולת שלהם לנהל את הלו"ז כרצונם, בתחושה שיש להם חיים מחוץ לעבודה, אבל כשאני פותח את הדלת אני חווה המון עצבות.

לבד על הגג שבתות וחגים

הסדרה עוסקת בנושאים כמו "לבד על הגג שבתות וחגים", יחסי הרווק עם הוריו ואחיו, וכמובן סצנת הדייטים. "ביקשתי לחקור את התחושות והרגשות שמתעוררים מהרגע שפונים אליך בהצעה", מסביר קליינר. "אילו מערכות מתחילות לפעול, אילו פילטרים. איך אני מגיע לפגישה? שחוק, או עם רצון ואמונה שיקרה משהו? הפגישה עצמה היא התרחשות עצובה ומשעשעת כאחד. מדברים אצלנו על שישה סוגים של שתיקות בדייטים: שתיקה של 'מתי זה ייגמר', שתיקה של משחק במלחייה, שתיקה של רגשות שעוברים בלי מילים, השלב שאחרי הדייט, ההמתנה לטלפון, החשש מדחייה. איך נראה סיום של קשר ארוך? אני רוצה ללכוד את מה שקורה בפנים, לא את הסיטואציה החיצונית. לכן לא אלווה את הרווק לדייט כמו ב'מחוברים'".

ובכל זאת אתה בעל ניסיון, אז תרשה לי לשאול אותך את השאלה המעצבנת: ממרומי הניסיון שלך, יש סיבה לרווקות? אתה מסוגל לזהות מכנה משותף כלשהו בין אלו שמתמודדים עם המצוקה הזו?

"לדעתי זה אקראי לחלוטין".

אני מספר לקליינר על הדיון שרחש ברשת סביב נישואים של אלמן מוכר שהתקיימו בסמוך ליום השנה לפטירת אשתו. איך הוא יכול, רטנו המגיבות, ואני חשבתי לעצמי – אני מכיר אותו הרבה שנים והוא נולד נשוי. הארכיטקטורה של הנפש שלו מוכוונת לדיאלוג של איש ואישה. כשהוא קם בבוקר הוא חייב לראות אותה לידו, והנישואים הם שיקוף וביטוי של המקום הפנימי הזה.

אולי יש הבדל בין להשתוקק לקשר לבין לחיות תודעתית בתוך קשר?

קליינר: "אני מזדהה עם קו החשיבה הזה למרות שיש בו משהו פרדוקסלי. כשלמדתי בבית המדרש בגולן חבר שלי התארס. הרב משה אגוזי אמר לו – ייקח לך 6–7 שנים להיות באמת נשוי, אבל לך – הוא פנה אליי – ייקח יום אחד. שנינו הבנו בדיוק למה הוא מתכוון ובכל זאת הוא נשוי ואני רווק בן 36. יש הרבה נשואים נרקסיסטים שלא חיים בתודעה של נישואים, ורווקים שכל עולמם קשב ודיאלוג. לכן הנישואים עצמם הם אירוע אקראי, וטרם נמצא הסבר גורף שמצליח להסביר מתי זה קורה ומתי לא. אין חוקיות ואין מסקנה הגיונית".

"בסוף זוהי שאלת הגורל", מוסיף אפיק, "כמו שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו".

באופן פרדוקסלי רווקים עוסקים בזוגיות הרבה יותר מנשואים. הם חווים שוב ושוב את שלבי ההתהוות של הקשר: ההיכרות, הגישוש, החיזור.

קליינר: "אני משתמש בדימוי של סימן שאלה וסימן קריאה. הרווק חווה הרבה קשרים זוגיים אינטנסיביים אבל כשהקשר מגיע למקומות קשים האדמה רועדת. גם זוג נשוי מתמודד עם משברים, אבל יש סימן קריאה יציב בבסיס והאתגרים לרוב לא מערערים אותו. הרווק לא נפטר מסימן השאלה, אין לו ודאות של קרקע מוצקה. אתה מגיע למקומות קשים בלי סימן קריאה, בלי קרקע, והניסיון ליצור הדמיה של קרקע לא תמיד עובד. יש לי תהיות על שיטת הנישואים בחברה הדתית לאומית שבנויה על הכלאה בין עולמות: מחפשים את הרומנטיקה והקשר אבל רוצים לשמור על הדברים בקדושה. בחברה החרדית הדברים פשוטים יותר, לפעמים נראה לי שאם היו מחתנים אותנו והמפגש הנפשי הפנימי היה מתחיל להתפתח רק אחרי, הבעיות שלנו היו נראות אחרת לגמרי".

הומור באפור

הסדרה הופקה כסדרת רשת במימון מפעל הפיס. אני שואל את אפיק האם היה לו קל לקבל מימון מבלי להתקשר מראש עם גוף משדר.

"מפעל הפיס הוא גוף תומך ולא גוף משדר, ומה שקרה פה בהחלט משקף הבנה של השינוי העמוק בהרגלי הצריכה. קח למשל את תאגיד השידור הציבורי: אחוזי הצפייה שלהם בטלוויזיה מאוד נמוכים אבל הסרטונים שלהם מקבלים המון צפיות ברשת. אם פעם רשתות הטלוויזיה הובילו את הצרכנים, היום הם נמצאים במשך היום בפייסבוק ובערב הם צופים בסדרה באחד מערוצי הצפייה הישירה.

"מאיר חשב בהתחלה להפיק סרט דוקו מושקע אבל הפורמט הזה פחות מתאים לרשתות החברתיות, לכן אני צופה עדנה לסדרות רשת מהסוג הזה. התקווה שלי היא שהנושא לא ייגרר לוויכוח אקטואלי אלא לפגישה עמוקה יותר ורגשית יותר. אין לנו כוונה להתמקד בחיטוט בפצע אלא להביא את מה שהמציאות הזו מאפשרת. יש הומור, שחור או בגוונים של אפור, וגם בזה ננסה לגעת".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ב באב תשע"ז