כפית אצ"ג ליום | צור ארליך

יש צימאון לאצ"ג, ודווקא פלטפורמת פייסבוק, האוהבת את הקיצור, יכולה להרוותו. תחושות בעקבות מיזם הפייסבוק שלי שמטעים את הגולשים רסיסים מהליריקה של אצ"ג ומחזונו המשיחי הלוהב

יש צימאון לאצ"ג. ויש יראה של נסוגים מִגֶּשת. מוזר: שפתו לא תמיד קשה, מסריו לעתים ישירים, והטקסטים, שלא כבעבר, זמינים לכל דורש. אך לרובנו, מתברר, אורי צבי גרינברג הוא מין שמועה, הבטחה, משהו גדול מהחיים שאולי נגיע אליו בפנסיה. ציבור הקוראים הסקרנים בישראל כמו עומד לנוכח הים של הכרכים הכחולים הגדולים של כתבי המשורר הדגול, יודע שיש בו בים הזה קונכיות פלא של ליריקה עדינה ודגי–חרב של חזון משיחי לוהב ודמעות תוססות על יהדות שנשמדה, יודע שארץ מובטחת מעבר לים הזה, ומשתוקק. שמא דווקא כלים קטנים, כלי צמצום, יכילו למענו משהו מהשפע?

מדי בוקר בבוקרו, זה שנה וחצי ויותר, התעמלות הבוקר שלי היא בחירת קטע קצרצר משיר של אחד מגדולי הקלסיקנים שלנו, המתחלף מדי תקופה, הקלדתו וניקודו וכתיבת דברי פרשנות קצרים או קצרים–פחות, ושיגורם לגורלם במרחב הקיברנטי: מרחב אנושי הקורא, והלוֹיֵק לפעמים בטובו, והמגיב לשיעורין, ואף מעיר ומאיר ודן ודש, שואל ודורש ומפרש ומחדש.

מובן: קריאה של שורה או אפילו בית בודד, גם בליווי הסברים, אינה דרך המלך לקריאת שירה. למה הדבר דומה? להתבוננות בפיסת מן המונה ליזה ובה רק פיה המחייך, בלי פנים. החיוך הוא אולי השיא, אבל מהו בלי הפרצוף והגוף והנוף? ובכל זאת, על שורה טובה יש הרבה מה לומר. ויותר מכך, השורה הטובה היא מלכודת דבש. אם השורה דיברה אל הלב, הלב יחפש את השיר. כפית של פיתוי. כַּפִּיתוי.

הכעס הפוליטי היה גם מנוע שהוציא ממנו להט וכנות. אורי צבי גרינברג ואברהם מלניקוב,תל אביב 1930

בין הלירי לפוליטי

רוב הימים שמאז תחילת המבצע הזה הוקדשו לכפיות אלתרמן. כי ענק שבענקים זה, לא רק שנפשי קשורה בנפשו, גם נקל לחלץ משירתו קטעונים בממדי כפית שיעמדו בפני עצמם ויזיבו את עסיסם הססגוני והסַסקוֹלי. לא כן אצ"ג, החולק עם אלתרמן את פסגת השירה העברית. חומרי הבניין שלו גדולים יותר. לא כל מילה וכל מחצית שורה אצלו נמצאת היכן שהיא נמצאת מתוך מוכרחות של צירוף נסיבות מוזיקלי–רעיוני–מטפורי חד–פעמי הניתן להידרש. רק כחצי שנה אחרי תחילת מבצע הכפיות היומיות, והרבה בקשות מהקהל לתת אצ"ג, דווקא אצ"ג מכולם, הרהבתי עוז לנסות.

לפעמים בחרתי קטע ידוע יחסית – כגון "כְּמוֹ אִשָּׁה הַיּוֹדְעָה כִּי רַבּוּ עָלַי קְסָמֶיהָ, / יִלְעַג לִי אֵ–לִי: בְּרַח אִם רַק תּוּכַל! / וְלִבְרֹחַ לֹא אוּכַל". גם את הללו, המוכרות ביותר, יש די קוראי–שירה שאינם מכירים. אבל בדרך כלל אני משוטט במרחבים שכמעט אינם מוכרים לאיש; מרחבים הכוללים אולי 99 אחוז משירי המשורר. המרגליות האבודות מתנוצצות שם בצבעים עין לא שזפתם. אורי צבי, למרות טביעת האצבע האישית שלו שכמעט לעולם אין לטעות בה, למרות ייחודיותו, היה ייחודי במאה דרכים ולמאה טעמים; דומה שכל מי שמחפש בשירה את החריגוּת, כל חריגות שאינה חריגות לשם חריגות אלא תוצאתה האותנטית של דרישת–אמת ללא פשרות, מוצא את עצמו חסיד אצ"ג, צמא–אצ"ג.

להבדיל מאורי צבי הליריקן, אורי צבי הפוליטי מתקשה לקטוף לייקים רבים. האגף הימני–דתי עשוי להתלהב, ואפילו לשתף אצלו, אבל משמאל כמעט איש לא ירים את אצבעו לחיבה על שורות פוליטיות, נהדרות ככל שתהיינה. "כמה חבל שאצ"ג היה מופרע, פנאט, מתלהם", ביטא מישהו בפשטות תפיסה רווחת. "אני סקרן על מה אצ"ג ומוחמד דרוויש משוחחים אי שם במקומם בעולם הבא", הוא כתב ביום אחר, רגוע יותר. "הם עשויים מאותו החומר", חברו למחנה ענה לו אז. "הכעס הפוליטי היה גם מנוע שהוציא מהם להט וכנות – מרכיבים חשובים בשירה טובה".

ומימין – כאשר ביום של פיגוע שיסוף אכזרי יצאתי מעט מגדרי ונתתי את שורותיו של אצ"ג מימי המאורעות "אֵי אֶרֶץ–גָּלוּת, בָּהּ קוֹלֵחַ הַדָּם כֹּה בְּסֵדֶר? / אֵי אֶרֶץ–גָּלוּת וּבָהּ הֶרֶג בְּאֵלֶם כָּזֶה? / אֵי אֶרֶץ–גָּלוּת וּבָהּ שַׁאֲגַת הַדְּוָי כֹּה בִּצְבָת? / הִנְּנִי הַיָּחִיד הַזּוֹעֵק אֶת הַסּוֹד מִן הַחֶדֶר!" – ביטא מישהו את נהמת הלב של אלו שצריכים כפית אוּרִיצְבִין בימים האלה במיוחד: "ביום של פיגוע צריך אינפוזיית אצ"ג לווריד, או מינימום איזה רוּחַקודש מאיפשהו במשוררינו". אבל חברו, שאף הוא  אינו איטר יד ימינו הפוליטית, הגיב לאותה כפית בביקורת על חולשת ההגזמה של אצ"ג: "נבואות הזעם האוטומטיות של אצ"ג, וחוסר היכולת שלו להבחין בין אימה לאימה, בין קטסטרופה לאתגר, בין פוגרום לאבדון, ויותר מכך חוסר היכולת שלו לראות איזה גוון אופטימי במציאות (ולא באיזה אוטופיה מדומיינת), מובנים לאור החזונות הנוראיים שחזה והתממשו, אך טרגיים עבורו ועבורנו בחשיפת חולשתו האנושית הפואטית הפוליטית והרוחנית של גדול משוררינו".

דעות חלוקות, קצת מאכזבות למען האמת, היו גם על בית סאטירי משובב נפש של אורי–צבי, על תאוות הנסיגה של ממשלת המערך אחרי ששת הימים:

שָׂרֵי אֶרֶץכִּגְרוֹגֶרֶת נְבוֹכִים, רוֹצִים לָסֶגֶת / וְאֵינָם יוֹדְעִים לָסֶגֶת, אֵיךְ לָסֶגֶת! / אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: הִסּוֹגוּ! / גַּיְּסוּ חֲמוֹרֶת וְגַמֶּלֶת וְכָל רֶכֶבשֶׁלֶדפֶּלֶד / וְכָל הַמְּכוֹנִיּוֹת שֶׁל אֶגֶד!

"נפלא", כתבה בת חברון ושיתפה.

"בית מחויך למרות המשמעות הפוליטית", התאמצה בת העמק. "אילו היה לו עורך טוב הוא היה מייעץ לו להתמקד בשירי זעם. או עדיף: בשירה לירית. איזו סאטירה ירודה! ולא, לא בגלל המחלוקת האידיאולוגית. אבל מנחם לפעמים לראות שגם למשוררים גדולים יש שירים חלשים", חרץ גולש שהוא משורר ועורך–שירה ידוע, וחתם בסמיילי, נחוש להראות שהוא לאו דווקא נגד שירתו הפוליטית של אצ"ג. לא עזר לי שהצעתי לו לשיר את זה במנגינה ולהתגלגל כמוני מצחוק; הרי זה מתחיל כמו "כשהרבי אלימלך התבדח כמו מלך".

הוויות נתן ואורי

כן, אצ"ג הוא כזה וכזה וכזה. מצחיק יותר ממה שרגילים לחשוב. חורז הרבה יותר ממה שנתקבע בתדמיתו. מדהים בארוטיות בוטה, שמא אנטי–ארוטיות, בשירתו שלפני התקופה הקלאסית שלו – ומזעזע בשירתו הלירית המאוחרת, הלא מוכרת אף היא, חשופת–העצבים. היו כפיות ליריות שעוררו רגשה רבה. למשל: "שֶׁיֵּשׁ קְבָרִים בָּעוֹלָם וְהַקְּבָרִים בַּלַּיְלָה נְטוּשִׁים – / זֶהוּ הָעֶצֶב הַגָּדוֹל. וְאֵין צֹרֶךְ לְכָךְ פֵּרוּשִׁים". אבל קשה לנבא מתי זה יקרה; רק 24 לייקים קטפו שורות הסיום האישיות המרגשות של "אדם במסה ומריבה", משירי זִקנתו של אורי צבי, שורות שלכאורה יש להן פוטנציאל לעורר את אוהבי השגב הזך ואת הנוטים לקיטש משפחתי גם יחד: "אָדָם–בִּקְצֵה–הַדֶּרֶךְ חוֹזֵר לְטֶבַע הַיַּלְדוּת. / יִקְרָא לְאִמּוֹ, כִּי הוּא לְבָדָד בְּקִצּוֹ. / אִמָּא! / וְהִיא בֶעָפָר הַרְחֵק, לֹא לְכַרְעֵי מִטַּת דְּוָיוֹ".

ואילו על השורה "הִנְנוּ מִדָּמוֹ שֶׁל הֶבֶל וּמִבְּשָׂרוֹ שֶׁל קַיִן" הגיב מישהו בהתרגשות בסגנון פייסבוקי: "מדהים! *מעביר את הנצרה לאוטומט ומכוון לפה". "מושך. מהפנט. מרתיע. מפחיד. ושוב מושך. מתעתע. מזמין. מרחיק. מקרב… מפחיד" – כתבה מגיבה–מתמדת על נתח–שיר שהצגתי לקראת יום ירושלים השנה מתוך "ירושלים המנותחת".

קונצנזוס רחב יותר יש כמובן סביב אצ"ג של "רחובות הנהר", אצ"ג המקונן הגדול על השואה. "אֱ–לֹהִים בָּאוּ דָמִים עַד נֶפֶשׁ, כָּל חַי בְּקִרְבֵּנוּ / הֲרוּגָיו מוּטָלִים לוֹ לְמַעְלָה מֵרֹאשׁ, / וְזֶה סִינַי וְזֶה נְבוֹ עַכְשָׁו". "ההרג נורא מכל מה שדמיינו משוררי תהילים", ביארתי, אחר שציטטתי את הפסוקים מתהילים ומשירת דבורה שהשורות משתמשות בהם. "מעשה–א–לוהים לעיני הגויים ולעיני כל איש ישראל הוא עכשיו הר הגופות. זה ההר של עכשיו – זו ההתגלות, זו התורה, זו הפרֵדה, זו ההבטחה". את כפיות תשעת–הימים של תחילת אב תשע"ו בחרתי מהספר הנורא ההוא, ושבתי אליו סמוך ליום השואה השנה.

לפעמים אפילו הצלחתי לגזור ללא פגע מן המארג הגרינברגי הגדול כפית תמציתית ממש. "וְעֵין הָאֵ–ל – יָרֵחַ בְּמַעֲמַקַּי", ציטטתי בעונת–אצ"ג הראשונה, לפני כשנה, מתוך "אנקריאון על קוטב העיצבון". בימים ההם עוד היו לי לעיתים כפיות נטולות הסבר. "מקסים", כתבה מי על אותן ארבע מילים; "עצום ומצמרר" כתב מגיב אחר, משורר ידוע. בעל דבבו ענה, "מה עצום ומצמרר בזה? שמרני ומאכזב". כעבור שבע דקות הודה מגיב נוסף, "וואלכ לא הבנתי".

הסברתי. "עין הא–ל – צופיה באדם. הירח – סובב אותנו וכמו משקיף עלינו מלמעלה. את הדימוי הזה, של ההשגחה הא–לוהית לעין ושל העין הזו לירח, נוטל אצ"ג ומשתיל בתוך היפוכו: זה ירח שנמצא לא בחוץ ובגובה, אלא בפנים ובעומק. ההשגחה, הנוכחות הא–לוהית, מוטמעת בתוך האדם". ומיד הוספתי: "כל זה – מבחינה לוגית. אבל היופי בשירה הוא גם בכך שמתיכים את הרעיון לתוך תמונה אחת; וכאן זה כבר מדבר אליך באופן אינטואיטיבי, לאו דווקא דרך מנגנוני הניתוח והשכל שהדגמתי לעיל".

על כך ענה עוד חבר, אלתרמניסט: "אכן, וזה כל כך מזכיר את תפקודו של הירח בשירת אלתרמן. אלף דרכים יש לו להשתמש במטפורה הזאת, אבל כמעט תמיד, בסופו של דבר, במעמקי תודעת הקורא, שטה לה עין גדולה, חיצונית למראה, הלבנה המכונה גם… ירח".

וכך הוספנו להפליג בהוויות נתן ואורי, בירחים שלמעלה ושבעומק, בכוכבים שבחוץ ושבפנים. חברה נוספת פסקה את פסוקה: "אצלי דווקא 'הנפש האלתרמנית' קצת מתקוממת למול כפית כזאת, שיש בה לכאורה כל רשימת המצרכים לכפית אלתרמנית קלאסית – ירח, ועין, וא–לוהים, ומעמקים ששולחים להשתקפות מרומזת ולמים, וכל זה ביחד, ו… זה לא קורה. כפית שכמו משאירה גרגירי–חול בפה וכאילו שולחת אותי לומר לו, אורי צבי ידידי החכם, שלח את כל המרכיבים לנתן, הוא כבר יאפה אותם יחד עם המגע הא–לוהי שלו ויגיש לנו כפית של מעדן. אבל אולי זה רק הגעגוע לכפיות אלתרמן". וכן הלאה וכן הלאה, עוד בית מדרש שלם של שאלות ותהיות ושקלא וטריא, שיודעי אצ"ג והמתוודעים אליו לראשונה, אליו וגם אל חריגותו וחספוסו–שלפעמים, משוחחים בו בלב אחד.

יש צימאון לאצ"ג, ופלטפורמת פייסבוק, האוהבת את הקיצור ואת הדינמיות ואת המזדמן והחולף, ועל כן מושמצת היא ומושמץ דור צרכניה, דווקא היא יכולה להרוותו. לא רק כנחמה פורתא לדור שאם לא משקים אותו קלאסיקה בכפיות אין הוא שותה בכלל, אלא גם משום שדווקא המעט, הממוקד, הוא המכיל את המרובה ואת פוטנציאל ההתעמקות, ההתבוננות והשיח שפלטפורמת הדיונים בפייסבוק מספקת לו כלי למימוש.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ב באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באוגוסט 2017, ב-גיליון ואתחנן תשע"ז - 1043 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מה דעתך לומר משהו אודות נבואותיו של אצ"ג.
    עזריאל נתיב. ניר דוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: