סוחר בגדאדי מרכיב דמות אדם מחלקי גוויות בימי מלחמה וטרור מדממים, וזו קמה לתחייה ויוצאת למסע נקם. ספר קשה לקריאה על חברה שמוסריותה נעכרה

פרנקנשטיין בבגדאד

אחמד סעדאווי

מערבית: ברוריה הורביץ

כנרת, זמורה–ביתן, 2017, 320 עמ'

אין למרבה הצער ספרים רבים שנכתבו בארצות ערביות, תורגמו לעברית ויצאו לאור בישראל. יש בארצות סביבנו חיי יצירה תוססים ועשירים, אך הציבור הישראלי הרחב זוכה רק לחשיפה צרה ולהיכרות מצומצמת עם התרבות שמעבר לגבול.

"פרנקנשטיין בבגדאד" נכתב בבגדאד בשנים 2008 עד 2012, יצא לאור שנה לאחר מכן, וב–2014 זכה באבו דאבי בפרס הבינלאומי לספרות ערבית (פרס שזכה לכינוי "הבוקר הערבי"). הספר יצא לאור בארץ בהוצאת כנרת זמורה–ביתן, ששמה לה למטרה להביא לקהל קוראי העברית גם ספרים שנכתבו בארצות ערב. "אנו רואים חשיבות עליונה בחשיפת הקהל דובר העברית לספרות שנכתבת בארצות ערב", אומר זיו לואיס, מנהל הרכש הבינלאומי של ההוצאה.

הספר "עזאזל" מאת יוסף זידאן, שזכה בפרס הבינלאומי לספרות ערבית שנה לפני שזכה בו "פרנקנשטיין בבגדאד", יצא לאור באותה הוצאה, בסדרה "מחברות לספרות". הרומן המצרי רב המכר, "בית יעקוביאן", מאת עלאא אל–אסוואני, יצא לאור בעברית בהוצאת "טובי", האמריקאית לכאורה, כששמה של ההוצאה הישראלית מוזכר רק כמי שנתנה "שירותי הוצאה לאור". יש בכך רמז למורכבות הקשרים בין עולם המו"לות הישראלי לבין היוצרים הערבים. כך, למשל, הוצאתו לאור של "פרנקנשטיין בבגדאד" טופלה אך ורק מול סוכנו הבריטי של הסופר, ללא כל קשר עם הסופר עצמו.

קוראי הספרות העברית מכירים את בגדאד מספריהם של סמי מיכאל ושל אלי עמיר. אהבתם של סופרים נפלאים אלה לעיר הולדתם ניכרת, גם אם על אהבה זו מעיבות הפּרעות והרדיפות האכזריות נגד יהודי עיראק שהזדהו עם התנועה הציונית ועם מדינת ישראל שקמה בסערת מלחמת השחרור. דברי ימי יהדות בבל ארוכים ומפוארים, ויחסי היהודים עם סביבתם המוסלמית ידעו גם קבלה ושילוב ושכנות טובה, ולא רק שנאה ופוגרומים. נפגשתי פעם עם סמי מיכאל בדירתו המשקיפה אל מפרץ חיפה, ושוחחתי איתו על ילדותו בבגדאד. דיברנו על ה"מסגוף", דג השיבוטה ממי החידקל שנצלה באופן ייחודי על שיפוד עומד, כנגד פח לוהט, ולנגד עיניי ראיתי את הסופר הגדול הופך שוב לילד, כשריחות ילדותו אופפים אותו בגעגוע וערגה.

כבוד להרוגים

אבל בגדאד המתוארת בספרו של אחמד סעדאווי היא גיהנום עלי אדמות. הספר מתרחש בשנת 2005, כשעיראק נקרעת במלחמת אזרחים אכזרית במיוחד, וכשכוחות אמריקאיים עוד נמצאים בשטחה במספרים גדולים. הרס וחורבן המיט הרודן סדאם חוסיין על ארצו, ושתי מלחמות המפרץ שהובילה ארצות הברית, ב–1991 וב–2003, עוררו כוחות פרועים ואלימים שקרעו את עיראק לגזרים.

בגדאד, כמו ערים אחרות בעיראק, סבלה, ועדיין סובלת, מטרור נורא, הגובה מחירים מבעיתים. המספרים אינם ידועים במדויק, אבל 170,000 עד 190,000 אזרחים עיראקים נהרגו בשנים 2003 עד 2017, רובם בפיגועי תופת שביצעו בני עמם. המספר הכולל של ההרוגים, חיילים ואזרחים, מאז פרצה מלחמת המפרץ הראשונה מגיע למאות רבות של אלפים. יש הנוקבים במספר מיליון.

מכוניות התופת המתפוצצות ברחובות ההומים של בגדאד הן התפאורה הנוראית, המקאברית, של הספר "פרנקנשטיין בבגדאד". כבדרך אגב המחבר מספר על מכונית תופת שהתפוצצה מול אחד ממטות המפלגות הדתיות בשכונת כראדה בעיר. "בפיצוץ נהרגו כמה עוברים ושבים מתושבי השכונה, וביניהם נאהם וסוסו [הסוס שלו], שבשרם התמזג והיה לעיסה אחת" (עמ' 29). וכך, פיצוץ אחר פיצוץ, לכל אורכו של הספר. בגדאד אכן ידעה ימים נוראים של טרור. קרה יותר מפעם אחת שביום בודד נהרגו בעיר יותר ממאתיים אנשים בסדרה של התפוצצויות קטלניות.

באווירה זו, של רצח עיוור ואכזרי, של הרס וחורבן, טווה סעדאווי את סיפורו. האדי אל–עתאג, מספר סיפורים וסוחר בכל מה שמגיע לידיו, המתגורר בבית יהודי נטוש בשכונת בתאווין, מבקש לחלוק כבוד אחרון להרוגי הפיגועים ומרכיב מאבריהם השונים יצור אנושי למראה הזוכה בתרגום לכינוי "מה–שמו".

גופה חבולה גדולה של גבר עירום, שמקצת חלקיה נטפו נוזלים צמיגיים ובהירים. מעט מאוד דם נראה עליה, רק כתמים קטנים של דם יבש על הידיים והרגליים וחבורות כחולות ושפשופים סביב הכתפיים והצוואר. צבעה לא היה ברור, ומכל מקום לא היה בגוון אחיד… במקומו של האף היה שקע מעוות לגמרי, כאילו נגסה בו חיית טרף. האדי פתח את שק היוטה המקופל והוציא… מהשק אף טרי שעדיין דבק בו דם ארגמני קרוש, וביד רועדת הניחו בשקע השחור שבפני הגופה. הוא נראה בדיוק במקומו, כמו היה שייך לגופה זו ועתה שב אליה (עמ' 31).

יוצא לנקום באחראים למותם של הקורבנות החפים מפשע. מיצג חול של פרנקנשטיין

דיסטופיה ריאליסטית

אלא שהגופה הזו, מעשה פסיפס של אברי נרצחים רבים, קמה לתחייה. אם תרצו, זה "הגולם" בגלגולו העיראקי. או כמו שבחר סעדאווי לקרוא לו, "פרנקנשטיין", גלגול מודרני של ויקטור פרנקנשטיין, גיבור ספר האימה הגותי "פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני", מאת מרי שלי, שראה אור לפני מאתיים שנה.

פרנקנשטיין הבגדאדי יוצא לנקום באחראים למותם של הקורבנות החפים מפשע. אך אחרי כל מעשה נקם נושרים אבריו של פרנקנשטיין בזה אחר זה, וכדי להמשיך במסע הענישה הוא זקוק ל"חלקי חילוף". לשם כך הוא רוצח אנשים תמימים במעגל הרג בלתי פוסק. הגולם הנוקם הופך בעצמו לדמות מחרידה המטילה טרור על העיר המרוסקת ממילא.

רחוב מותנבי מקבל מקום של כבוד בספר. זה רחוב הנמצא במרכז ההיסטורי של בגדאד, והוא מתאפיין בחנויות הספרים ובדוכני הספרים הרבים שבו. הרחוב נקרא על שמו של המשורר העיראקי הנודע אל–מותנבי מהמאה העשירית. פסל מפורסם של המשורר ניצב בקצה הרחוב, ליד הנהר הגדול, ידו מונפת באצילות אל על. הרחוב הקרוי על שמו נחשב ללב של הקהילה הספרותית והאינטלקטואלית של העיר.

בגדאד היא עיר ענקית, מתגוררים בה יותר משמונה מיליון אנשים. היא עיר מגוונת ומרתקת, שהפכה למרבה הצער לאחת הערים הקשות והמסוכנות בעולם. ועדיין, יש בעיר מיליוני אנשים שמנסים לחיות חיים נורמליים ככל האפשר. "פרנקנשטיין בבגדאד" נקרא כמו דיסטופיה, אבל למרבה הזוועה הוא ספר ריאליסטי מאוד. ברור שסיפורו של "הגולם" הרצחני הוא פנטזיה, אבל לנוכח מה שעובר על העיר בחמש עשרה השנים האחרונות גם הוא מתקבל, באופן פרדוקסלי, כמרכיב אמין של המציאות.

חולי חברתי עמוק

"פרנקנשטיין בבגדאד" הוא מעשה רקמה סבוך וצבעוני. בתוך כל האימה שוזר המחבר דמויות רבות ומגוונות ומעשיות פתלתלות. נגעה ללבי הזקנה הנוצרייה אלישווה, המחכה ומחכה לבנה דניאל שיצא למלחמה ולא חזר.

"אין חפים מפשע מושלמים, ואין פושעים מושלמים". זו מעין מנטרה המהדהדת בראשו של "מה–שמו", בעודו נוקם ורוצח, מצפה לרגע שבו יתפרק וישוב למרכיביו הראשונים – חלקי גופות שקובצו וחוברו יחדיו. בעיניי זה משפט נורא, המצביע על החולי העמוק שאליו התדרדרה, אולי בלית ברֵרה, חברה הנמצאת הרבה יותר מדי שנים במעגל הרג ואלימות אינסופי. זה משפט המצביע על עמימות מוסרית או אם תרצו עכירות מוסרית, החודרת למארג החיים האנושי ומאכלת אותו ללא רחמים. כי יש חפים מפשע, זכים ותמימים, ויש פושעים שהפכו למפלצות. גם בעולם המסובך והפוסט מודרני שלנו עדיין יש טובים ויש רעים.

קראתי את הספר ברגשות מעורבים. הוא מיטיב לתאר את הזוועה, ומייבא באופן מזהיר את דמותו הגוֹתית של פרנקנשטיין אל המזרח התיכון הלוהט והמדמם. הוא גם מצליח לתאר באהבה ובחסד דמויות צבעוניות, קשות יום, ערמומיות, תמימות, מכל גוני הקשת, המהוות חלק מהמסה האנושית האדירה של עיר ענקית כמו בגדאד. יחד עם זאת, וזה הצד השני של אותו מטבע, הזוועה קשה לקריאה. העלילה סבוכה ולפעמים קשה לעקוב אחריה. לא קל לקרוא את "פרנקנשטיין בבגדאד", אך אוכל לומר בבטחה שהמאמץ משתלם.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ב באב תשע"ז