עם עלייתו ארצה התקבלה שירתו של אצ"ג בהתלהבות אצל חברי גדוד העבודה והשומר הצעיר, אך עם התרבות תוכחותיו והתקפותיו הארסיות על תנועת העבודה ועל קיבוצי העמק נטשו אותו הקיבוצניקים בכאב

כבר למן התחלותיה חרתה שירתו של אורי צבי גרינברג את רישומה ועוררה תגובות אמוציונליות עזות. ספרו "מעפיסטא", שראה אור בשתי מהדורות (לבוב, 1921; וורשה 1922), תואר כאחד מספרי היסוד של הליריקה ביידיש, ואצ"ג הוכתר ל"משורר הגדול והמיוחד מכל המשוררים היידיים הצעירים". אצ"ג הפך לדמות נערצת בקרב קוראי היידיש הצעירים, אולם בד בבד שירתו עוררה לא מעט התנגדות. היטלטלות זו בין הערצה לבין התנגדות אפיינה מכאן ואילך את היחס לשירתו.

ועדיין צמא אני

אצ"ג עלה לארץ בשלהי העלייה השלישית. מודע לכך שהגיע "מאוחר מדי", לא חדל מניסיונותיו להשפיע ולעצב עמדות באמצעות פרסום שיריו ומאמריו בעיתונות הפועלים. בכך קבע את ההֶקשר האידיאולוגי של יצירותיו, והפך את ציבור החלוצים לקבוצת הנמענים המרכזית של שירתו ושל מאמריו.

המכתבים הרבים המצויים בארכיון המשורר במחלקה לכתבי יד בבית הספרים הלאומי בירושלים מאפשרים לשחזר את מאפייני הקריאה של הקוראים הממשיים, ולהעיד על יחסם המיוחד לשירתו של אצ"ג ועל המקום שמילאה בחייהם התרבותיים (תודתי לרעיית המשורר, גב' עליזה טור–מלכא גרינברג, על האפשרות לעיין במכתבים, ולירון סחיש ולרפי וויזר על הסיוע באיתורם). מצטייר פרופיל אנושי ותרבותי מרתק של קוראים צעירים, ברובם חברי "גדוד העבודה" ו"השומר הצעיר", שמרדו באורח החיים המסורתי של הוריהם, אך לשונם מסגירה את כמיהתם לעומק רוחני ונפשי ואת שליטתם בקאנון של היצירה העברית לדורותיה. כותב יעקב שוורצמן מעין חרוד: "אתה – אורי צבי, האמת שלך נעשתה לאמת שלי. אלא שאתה מבטא אותה, ואני – אָלַם פי לבטא – ורק לבי פתוח לספוג ולספוג ועדיין צמא אני. הרוֵה אתה את צימאוני. מכל דבר שאתה מדפיס".

האם החלוצים, שרובם לא שלטו עדיין בשפה העברית כשפת דיבור, הבינו את שירתו של אצ"ג? מהמכתבים המצויים בעיזבונו עולה כי הרושם העז שהותירו שיריו התערבב בנוכחות הסוערת והממגנטת של אישיותו, עד כי הקורא התקשה להבחין ביניהם. זיקתם של הקוראים לאורי צבי גרינברג ניכרה בביטוייה הספונטניים והבלתי–אמצעיים. מחוות דומות ביטא גם אצ"ג ביחסו לקוראיו החלוצים. "קָראו לי" או "נקראתי לבוא" היו צירופים לשוניים שיוחדו במילונו הפיוטי לביטוי מחויבותו אליהם: "פְּרוֹלֵיטָרִים בְּיִשְׂרָאֵל קָרְאוּ לִי לִהְיוֹת פַּיְּטָנָם וּלְשַׁלֵּחַ אֶת הָרַךְ וְאֶת/ הֶעָנֹג — לַעֲזָאזֵל!/ וּכְמוֹהֶם לַחְצֹב בִּטּוּי מִנִּי שַׁיִשׁ — לְחַיֵּיהֶם" – כתב בסיומו של השיר "טור מלכא" (ד: 100. כל הציטוטים להלן לקוחים ממהדורת אורי צבי גרינברג – כל כתביו, בעריכת דן מירון, מוסד ביאליק. מספר הכרך סומן בסוגריים).

ד: 99). "נִקְרֵאתִי לִסְעוּדַת עֲנִיִּים — וָאָבוֹא", כמצוטט לעיל, וכן במשפט הפותח את מאמרו בגיליון הייסוד של העיתון "דבר": "נקראתי לבוא, כי זה חג לפועלי ארץ–ישראל שקיבלו עליהם לשאת עוד משא: הוצאת עיתון יומי" (1.6.25).

האם הבינו את שירתו של אצ"ג? חלוצים בדרכם לעבודה בשדה, 1937
צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

 ההתכתבות עם ברל

ההתנתקות ממחנה החלוצים לא התרחשה באבחה אחת. בפרקי "ממגילת הימים ההם", טור שנדפס בקביעות ב"דבר" בין נובמבר 1926 למאי 1927, ניכרת הבחנה שערך אצ"ג בין ציבור החלוצים לבין מנהיגיהם הפוליטיים. בעוד כלפי החלוצים קרבתו התחזקה ומחויבותו העמיקה, יחסו לראשי ההנהגה הפוליטית של תנועת העבודה היה ביקורתי וקשה. הרקע לכך היה כישלונם למנוע את המשבר הכלכלי החמור, שגרם לאבטלה ורעב ולשיתוק המפעל הציוני בסוף שנות העשרים. לכך הצטרפה ביקורתו הנוקבת כלפי אופן ההתנהלות המדינית אל מול הלאומיות הערבית המתגברת, והחשש כי התפרצות המאבק היהודי–ערבי היא רק עניין של זמן.

כשכתב על החלוצים נקט אצ"ג מושגים שמשמעותם הריגושית חיובית, ובאמצעותם ביטא קרבה אנושית פשוטה וטבעית. לעומת זאת, כלפי מנהיגיהם הפוליטיים נקט לשון קשה ומנוכרת. באופן זה ניסה לחצוץ בין החלוצים לבין מנהיגיהם הפוליטיים, ולהעמיק את הנתק ביניהם. עם זאת, בפרקי המגילה האחרונים חש בדידות גדולה: "דומה אני בפנימיותי לעיר שעזבוה גייסות. מכל המגדלים הורדו הדגלים". (טז: 119). הוא ביקש לעורר פולמוס, לצעוק ולעורר אחרים לצעקה, ומשזו לא נשמעה חש נתון בקשר של שתיקה: "איזה שקט מסביב לי! כאילו דממת המתים נצטוותה לעשות עיגול מסביב לסופר הפרא הזה" (טז: 178).

אצ"ג היה מודע לכך שמאמריו מעוררים התנגדות, ושהפך לבן חורג בנוף הלשוני, התרבותי והאידיאולוגי של תנועת העבודה, אך המשיך בשלו. הוא רצה לעורר את ברל כצנלסון לתגובה, ובעיקר לנהל איתו דיאלוג פולמוסי מעל דפי "דבר". בטור האחרון פנה אליו באופן ישיר: "מה אתה אומר, ברל כצנלסון? אנו, הסוֹלְדָטִים הפשוטים, רוצים לדעת, לא מפי סופר צדדי מקולל הפתוס והאש הארצי–ישראליים, אלא מפיך, בשם עבודתך הצבאית הארוכה ובשם תורת הניסיונות בחייך הארצי–ישראליים… התֹאמַר להוסיף תֵת לי להתלבט שם כאוות נפשי בסתר המדרגה שב'דבר' בערבי שבתות? התֹאמַר להוסיף לראות אותי בעיניך ולהראות לעיני אלפי החברים העניים ונשרפים כאן, איך אורי צבי גרינברג זה מתעתע בדמיו ואוכל בשרו בשיניו?" (טז: 190).

בפתק שנמצא בארכיון קָבַל דווקא ברל על שתיקתו של אצ"ג: "אורי צבי, אני מתחיל לצאת ממצב של חולה ואסיר–בוֹר. והיות שאני עודני צולע – בכמה מובנים – הריני מבקשך, לבל תמנע את רגליך מביתי. גם פחד ההכאבה אל יעמוד בפניך. אפשר נריב, נריב בחזקה. אבל אני בוחר במריבה טובה וישרה, מאשר בשתיקה אִלמת" (לא מתוארך, חתום: בארי). בתגובה, למרות שחדל לכתוב את הטור "ממגילת הימים ההם" הדפיס אצ"ג ב"דבר" משיריו החדשים, ובנובמבר 1928 ראה אור אנקראון על קטב העצבון בהוצאת "דבר".

במחצית השנייה של שנת 1928 ראתה אור הפואמה "חזון אחד הלגיונות". בצל המשבר הכלכלי שהגיע לשיאו בשנת 1927, הוקיע אצ"ג את הזיוף והתרמית ביחסם של המנהיגים הפוליטיים אל אחיהם החלוצים. בפואמה זו, כמו גם בספר כלב בית (הדים, תרפ"ט) שראה אור לאחריה, המשיך את הקו הבינארי שהטווה ב"ממגילת הימים ההם", המבקר את המנהיגים הפוליטיים של תנועת העבודה ומגונן על החלוצים עצמם. הדובר הוא "אחד הלגיונות", חייל פשוט בצבא החלוצים. מודוס "החזון" מאפשר כלים רטוריים ודגמי–שיח המחברים בין עובדות המציאות לבין פרשנותן ההיסטורית והחזונית–משיחית. שיר–המוטו לפואמה מביע דווקא תחושות כישלון וייאוש, על רקע אי יכולתו של המשורר לעורר שינוי. השאלה החותמת את השיר – "הה איכה נדמיתי לעיר עזבוה גייסות?" – מתכתבת עם התהיות האישיות הקשות שעלו ב"מגילת הימים ההם".

האלטרנטיבה: הסיקריקין

פרעות תרפ"ט, שפרצו באופן יזום ומאורגן באוגוסט 1929, גרמו לזעזוע עמוק ביישוב היהודי ועוררו דיון נוקב באשר ליכולת ההגנה העצמית של היישוב. במחזורי השירים "אזור מגן" ו"נאום בן הדם" (סדן, 1930) יצא אצ"ג בהתקפות בוטות וחסרות תקדים על ראשי ההנהגה הפוליטית, על אדישותם וחולשתם הרופסת, על רמיסת הכבוד הלאומי ואובדן היכולת להגנה עצמית. הוא כינה אותם: "חֶבֶר בּוֹגְדִים כְּבוּיֵי לֵב – מַנְהִיגַיִךְ–מַתְעַיִךְ/ אוֹכְלֵי הַמָּשִׁיחַ יוֹם יוֹם וְשׁוֹתָיו בִּגְבִיעֵיהֶם" (ב: 140). כאלטרנטיבה, העמיד את מודל ה"סיקריקין", דרכם של הקנאים מימי המרד הגדול ברומאים, אשר דרשו עצמאות לאומית ומדינית בכל מחיר והתנגדו לשיתוף פעולה עם השלטון הזר.

ב–1930 ייסד אצ"ג עם אב"א אחימאיר ויהושע השל ייבין את תנועת "ברית הבריונים" – במטרה למגר את השלטון הבריטי בארץ, ולקרוא תיגר על המדיניות המתונה של המוסדות הציוניים הרשמיים, ובעיקר זו של מנהיגי מפלגות הפועלים. קדמה לכך הצטרפותם של השלושה לשורות התנועה הרביזיוניסטית בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי. אצ"ג חצה אפוא את הקווים, אך האם משורר יכול להחליף את קהל הנמענים הטבעי שלו? האם האקלים התרבותי והספרותי שאפיין את קוראיו הרביזיוניסטים, שהעריצו את שיריו וידעו אותם על פה – היה עבורו קרקע חלופית טבעית ומפרה ליצירה?

"ספר הקטרוג והאמונה" שראה אור בראשית 1937, בעיצומם של המאורעות, חושף את עומק השבר שחווה אצ"ג עם קוראיו החלוצים, אך באותה עת גם את עומק היחסים שלו עִמם. הספר היה למושא הערצתם של נמעניו הפוזיטיביים, הרביזיוניסטים, שקראו בו כבדבר–חוקה, אולם דומה כי אצ"ג כיוון אותו בעיקר לנמענים הנגטיביים, שאותם ייסר והוכיח במילים קשות, מתוך רצון לזעזע את עולמם ולעורר אותם לפולמוס נוקב.

עשרים שנה לאחר הקרע הגדול, ראה אור לנגה עץ רקב – ספרו של דוד כנעני, חבר קיבוץ מרחביה. הכותרת המטפורית נלקחה מהשיר "המנוס האחרון", החותֵם את הגברות העולה: "וְהַמָּוֶת בַּמֹּחַ כְּנֹגַהּ–עֵץ–רָקָב בַּיַּעַר הַמַּפְחִיד" (א: 104). המטפורה מושתתת על הציור הקונקרטי של עץ מרקיב, שבלילה לאור הירח נראה מבריק בחשכה. אימוץ הצירוף האצ"גי ככותרת לספר מסמן כי גם ממרחק השנים, קשה היה לכנעני להשתחרר מהשפעתה ומנוכחותה של שירת אצ"ג.

מההיבט הפרשני, כנעני ממשמע את הצירוף בדרך שמשקפת את הסימביוזה שהוא עצמו חש כלפי שירת אצ"ג: היותה מקסימה, מבריקה ומושכת, אך במבט לאחור – מִקסם שווא שבסיסו ריקבון. לימים ניסה להסביר לשמואל הופרט, איש קול ישראל, את מהות היקסמותו משירת אצ"ג ואת התהליך הנפשי שעבר עם התנתקותו ממנה: "בנעורי הייתי 'משוגע' אחרי אצ"ג. מאות שורות שלו ידעתי על פה… והחלוציות הייתה לי, נער יהודי בוורשה, הערך היהודי והאנושי העליון… ולא הייתי היחיד ב'השומר הצעיר' בהערצתי לאצ"ג. והנה בעלותי ארצה אצ"ג אחר, אצ"ג ארסי, שונא כל מה שאוהב ומעריץ אני. היודע אתה את עוצמתה של אהבה נכזבת, המתקלקלת בהיפוכה?!".

רוקן את הסמל ממשמעות

בדבריו של כנעני ניכר עדיין עלבונם הצורב של קיבוצי "השומר הצעיר" לנוכח הטענות הקשות שהטיח אצ"ג ב"ספר לא א–ל לא מלך לא גִבּוֹר", מחזור שירים קשה וסרקסטי, שנכלל בספר הקטרוג והאמונה. כותרת המחזור נלקחה מהמנון האינטרנציונל, שבתרגומו של שלונסקי נקשר לאווירה האנרכיסטית שמקדשת את ההפקר. אצ"ג השתמש בכותרת ובהקשריה באופן אירוני ומתריס, המצביע על קשר בין אובדן הערכים והאמונה והתפרקותו של משמר העמק ממחויבותו להיות סמל להגנה ולהתיישבות. יש מקום להעיר כי משמר העמק היה מסמליה הבולטים של תנועת "השומר הצעיר" עקב ראשוניותו, חשיבותו האסטרטגית והיותו בית גידול לרבים ממנהיגי מפ"ם, ובראשם יעקב חזן.

הטקסט המלעיג של אצ"ג נכתב בצל מאורעות 1936, על רקע מדיניות ההבלגה של הקיבוץ כלפי הפורעים הערבים וההסתמכות שלהם על סיועם של הבריטים בעת ההצתות וההתקפות על הקיבוץ. הבניית המקום בשיר כסמל ל"הֶפקר העמק" מכוונת בעיקר לאירוע נטישת הקיבוץ בעת מאורעות תרפ"ט, אירוע טראומטי שהשלכותיו היו מרחיקות לכת עבור חברי הקיבוץ.

הקללה הנוראה "הֲיִי יְשִׁימוֹן בְּמַפַּת הַמְּדִינָה,/ אַל טַל בְּהָרַיִךְ, אַל עֵץ וְאַל טַף" מרפררת לקללת הגלבוע בקינתו של דוד, לאחר מותם של שאול ויהונתן (שמ"ב א כא). המאמץ להפר את קללת דוד ולהפוך את הגלבוע למקום של ברכה ושפע היה ממאפייניה המובהקים של שירת העלייה השלישית, כמשתקף באופן בולט בשירי "גלבוע" של שלונסקי, מראשית שנות העשרים, ובפרט במחזור "יזרעאל". אצ"ג, שהיה מודע היטב לסמלים ולמשמעויותיהם, ניסה באופן אנלוגי לשלול את הערך של משמר העמק כסמל, על ידי שימוש מועצם בקללתו של דוד, שלה הוסיף את קללת הֶמשך–החיים. אנשי משמר העמק לא שכחו ולא סלחו. בחגיגות השמונים לקיבוץ עדיין ציטטו ותיקיו בכאב טורי שיר אלה, והדגישו כביטוי של תיקון את קרבות הגבורה שניהל הקיבוץ במלחמת השחרור, כשעצר את פלישת כוחותיו של קאוקג'י בדרכם לחיפה.

ספר הקטרוג והאמונה הוביל להדרתו של אצ"ג מהשיח הספרותי הציבורי ומחנויות הספרים. מן העבר האחר, הוא חיזק וביסס את ההערצה לשירתו אצל חסידיו הרביזיוניסטים, ואת פרשנותה כחוקה מחייבת. שינוי דרמטי בהתקבלות שירתו התחולל למן מחצית שנות הארבעים, עם פרסומו של קורפוס גדול של שירים בתכיפות רבה מעל דפי "הארץ", עד מאי 1948. שירים אלה, שהיוו מסד ל"רחובות הנהר ספר האיליות והכח" זיכו את אצ"ג בפרס ביאליק, ובעיקר השיבו אותו אל לב ההכרה הציבורית.

מה מקומו של אצ"ג בקרב קוראי השירה היום? האם שירתו עדיין מעוררת לשיח ולדיון, ובאילו אופנים מתמודדים הקוראים העכשוויים עם מורכבותה ועומקיה? דיון בנושא "אצ"ג עכשיו" יתקיים במושב מיוחד בשיתוף בית אורי צבי בקונגרס למדעי היהדות בט"ו באב תשע"ז (7 באוגוסט 2017).

פרופ' תמר וולף–מונזון מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן חוקרת את שירת אצ"ג. ספרה "לנגה נקדת הפלא – הפואטיקה והפובליציסטיקה של אצ"ג בשנות העשרים" ראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן

——

מדוע שיריו לא הולחנו?

אחד המאפיינים הבולטים של שירת אצ"ג הוא העובדה ששיריו כמעט לא הולחנו. זה לא עניין מובן מאליו: הזמר העברי, לפחות עד לשני העשורים האחרונים, התאפיין בנטייה מובהקת להלחין שירים של משוררים נחשבים. אלתרמן, לאה גולדברג, שלונסקי, עמיחי, טשרניחובסקי, חיים גורי; אפילו יונה וולך, שצעירה מהם בדור שלם, זכתה ללא מעט הלחנות. בשנות השבעים והשמונים יזמה תחנת גלי צה"ל סדרת ערבים מיוחדים שהוקדשו להלחנת שירי משוררים. ורק אצ"ג, ללא ספק מהגדולים שבמשוררי ישראל (ורבים יאמרו: הגדול שבכולם) – יוק! רק שירים בודדים שלו הולחנו לאורך השנים, וגם אלה אינם מוכרים כלל בציבור הרחב.

פרופ' דן מירון, עורך כתביו של אצ"ג ובעצמו בעל השכלה מוזיקלית בנוסף להשכלתו הספרותית הרחבה, מנסה להתמודד עם החידה: "יש כאן שני גורמים שמצטרפים זה לזה. מצד אחד, ישנו הגורם הפוליטי: במשך שנים אצ"ג לא היה שייך למחנה הפוליטי הנכון. וגם כשהמחנה 'שלו' כבר היה בשלטון, מי שהלחין ושר שירים עדיין היה שייך בעיקר למחנה השמאל.

"אבל האמת היא שז'בוטינסקי, שכמובן היה שייך גם כן למחנה הרוויזיוניסטי, הולחן יותר מאצ"ג. כך שההסבר הפוליטי אינו מספק. וכאן אנחנו מגיעים להסבר העיקרי, הספרותי: אצ"ג כתב שירה לא חרוזה, לא שקולה, מה שהוא קרא 'ריתמוס חתחתים'. זו שירה מודרניסטית שלא מסתדרת עם הלחנה לא אמנותית. אי אפשר להפיק ממנה זמר עממי. זה לא שיר של אלתרמן או לאה גולדברג, שאפשר להפיק ממנו זמר עממי, גם אם הוא שיר מאוד קאנוני וכאילו מורכב. גם השפה שלו הרתיעה: זו תערובת של שפה עברית שורשית, שנשענת על המקורות, עם הרבה לעזים. הכל יוצר תרכובת שרחוקה מאוד מתרבות הזמר הישראלית.

"המלחינים הבולטים שלנו – מזעירא ווילנסקי ועד יוני רכטר והמלחינים הצעירים – לא יודעים לטפל בחומרים כאלה, כי הם מורכבים מדי. הלשון מעורבת משכבות שונות, השורות ארוכות. כל התכונות המיוחדות של הסגנון של אצ"ג לא מתמסרות להלחנה. אפילו השירים הקצרים שלו, ויש גם כאלה, זקוקים להלחנה אימפרסיוניסטית אמנותית. הם לא יתאימו להלחנה מתחנחנת, נעימה. זה פשוט לא מתאים".

יאיר שלג 

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ב באב תשע"ז