מועצת צבא השמים | משה פינצ'וק

כנגד כינוס שרי צבא טיטוס שבו הוכרע גורל המקדש, יוצרים חז"ל מדרש המתאר מועצה מקבילה שכונסה בבית דין של מעלה, ובה לקח תיאולוגי וגם זרע של נחמה

אחת הפרשיות המפורסמות ביותר בתולדות המצור הרומי על ירושלים היא הדיון שכינס טיטוס עם מצביאיו בנוגע לגורלו של בית המקדש. יוספוס מתאר אירוע זה:

ביום המחרת ציווה טיטוס […] ואחר כך כינס את מפקדיו. [סביבו] נאספו ששת בכירי המפקדים, והם: טיבריוס אלכנסדר, מפקד כל הצבא; סקסטוס קריאליס, מפקד הלגיון החמישי; לרקיוס לפידוס, מפקד הלגיון העשירי; טיטוס פרוגיוס, מפקד הלגיון החמישה–עשר; וכמו כן פרונטו הטריוס, מפקד המחנה של שני הלגיונות מאלכסנדריה, ומרקוס אנטוניוס יוליאנוס, הפרוקורטור של ארץ יהודה; לאחר שהצטרפו אליהם עוד פרוקורטורים וטריבונים העלה טיטוס לדיון את שאלת המקדש.

חלק מהנוכחים היו בדעה שיש לנקוט את נוהג המלחמה, כי הרי היהודים לא יחדלו ממרים כל עוד יעמוד על תלו המקדש אשר אליו הם מתכנסים מכל העולם. אחדים יעצו להצילו אם יעזבו היהודים את המקום ולא יציבו בו נשק; אך אם יעלו היהודים [למקדש] ויילחמו [ממנו] – יש להעלותו באש; כי במקרה זה הוא לא יהיה עוד מקדש כי אם מבצר, ומרגע זה ייפול [האשם ב]חילול הקודש לא על [הרומאים] כי אם על מי שאילצם [לחללו].

טיטוס הודיע כי אף אם יעלו היהודים [למקדש] ויילחמו משם, לא ינקום בדברים שאין בהם רוח חיים על [עוול] שעשו בני אדם, ולעולם לא יעלה באש בניין כה [מפואר]: ההפסד יהיה של הרומאים, ו[אילו] אם יעמוד על תלו יהיה שכיית חמדה שתפאר את שלטונו. מעודדים [מדבריו] הצטרפו פרונטו, אלכסנדר וקריאליס לדעת טיטוס (מלחמות היהודים, ספר 6, פרק 4, סעיפים 236‑242).

כרוניקאים נוכרים מאוחרים יותר גם כן תיעדו מועצה זו, אולם לפי דבריהם טיטוס היה בעד שרפת המקדש. חלוקות הדעות בין החוקרים מי מביניהם סיפר אמת: יוספוס, הטוען שטיטוס התנגד לשרפת המקדש, או סוורוס (בשם טקיטוס?) ואורוסיוס, הטוענים שטיטוס תמך בשרפת המקדש. הצד השווה לכל העדויות אלו הוא שאכן הייתה מועצה ואכן התקיים דיון על גורלו של המקדש. מעצם קיומו של הדיון יש להסיק כי גורלו של המקדש לא הוכרע עד הרגע האחרון.

גם בספרות חז"ל נשתמרו הדים למועצה גורלית זו. חז"ל פירשו ועיצבו את האירוע בזיכרון הקיבוצי של עם ישראל והעניקו לו משמעות על פי הבנתם התיאולוגית את אירועי החורבן. לאחרונה מצאתי מדרש נוסף ובו הדים למועצת טיטוס, וממנו עולים מסרים שאותם אבקש להציע להלן.

איור: נעמה להב

חורבן ברצון ה'

כל רעיה בגדו בה. זה מיכאל וגברייל שהיו מלמדין עליה זכות. אמר להם הקב"ה: מי חביב עליכם? אמרו לפניו ישראל. ואחר ישראל מי חביב עליכם? אמרו לו בית המקדש. אמר להם, נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמיכם מציתין בו את האור. מיד נטלו מיכאל וגבריאל לפידי אש והציתו אש והציתו בהיכל ה', והיה המקדש קורא קינה על עצמו, שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה (איכה זוטא, בובר, נוסח א, פיס' ז).

באגדה זו, בדומה לדיון במועצת טיטוס, מוקד הדיון הוא גורל המקדש, ובדומה לדיון במועצת טיטוס כל השותפים כאן לדיון הם בעלי אינטרס דומה, אלא שהפעם האינטרס הוא קיומו של עם ישראל ולא השמדתו. אגדה זו מעתיקה את הדיון ממועצת טיטוס הארצית לבית דין של מעלה. ניתן לראות במדרש זה שני מסרים: אחד הנוגע לרעיון תיאולוגי ואחד הנוגע לנחמה.

אחד החששות התיאולוגיים בעקבות החורבן הוא שעם ישראל והעמים כולם יחשבו כי טיטוס גבר, כביכול, על ה'. זהו חשש עתיק שכבר הביע משה רבנו כאשר ה' ביקש לכלות את עם ישראל בעקבות חטא המרגלים, "וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (במדבר יד, טו–טז). יש כמה וכמה מדרשים המבקשים לתקן רושם מוטעה זה. טיטוס החריב את המקדש לא נגד רצון ה' אלא ברשותו וכמעט בשליחותו. כך למשל:

קפצה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא, אמרה לפניו: רבש"ע, כך הוא כבודך שיהו אומר' בשר ודם שרף את ההיכל, כך הוא כבודך שיהא רשע מתגאה ואומר אני שרפתי ביתו של א–ל, אם כן תרד אש מלמעלה ותשרף? אמר הקדוש ברוך הוא: יפה לימדה סנגוריא, מיד ירדה האש, שנאמר ממרום שלח אש.

א"ר יהושע בשם ר' לוי: כך כנסת ישראל מקטרגת לבת בבל ואומרת לה: אילולי ממרום שלח אש ועשה עמי רעה, לית את יכלה לי, אלולי ממרום שלח אש בעצמותי, מי את יכלה לי, קימחא טחנא טחנת, אריא קטילא קטלת, ביתא יקדתא אקידת (איכה רבה, מהד' בובר, א, טו).

ברוח דומה מבקש המדרש שלנו להדגיש כי גורלו של המקדש הוכרע לא במועצת המצביאים של טיטוס כי אם בדיון שהתנהל במקביל ובאותו זמן ממש בבית דין של מעלה בין הקב"ה ופמליית מלאכיו. דברים ברוח דומה כתב הרי"ד סולובייצ'יק במאמרו "קול דודי דופק" על אודות ההצבעה באו"ם על מדינת ישראל:

אינני יודע את מי ראו נציגי העתונות בעיני–בשר בכסא הנשיאות באותה אספה גורלית, אשר בה הוחלט על יסוד מדינת ישראל, אבל מי שהסתכל אז היטב בעינו הרוחנית, הרגיש ביושב–הראש האמיתי שניצח על הדיונים, והוא הדוד… האין אנו מפרשים כך את הכתוב: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – "שנת מלכו של עולם"? אם אחשורוש לבדו נדוד–שינה היה… לא היתה צומחת ישועה באותו לילה. אבל אם מלכו של עולם כביכול לא נם – נולדה הגאולה. אם פלוני–אלמוני פתח את הישיבה של האומות המאוחדות לא היתה נולדת מדינת ישראל, אבל אם הדוד דפק בשולחן הנשיאות – התרחש הפלא.

צער מהול בשמחה

ומכאן למסר השני, הנוגע לנחמה. המדרש כותב:

"מזמור לאסף א–להים באו גוים בנחלתך". מזמור, בכיה מבעי ליה?! א"ר אלעזר משל למלך שעשה חופה לבנו, תיקן ביתו גיידה וסיידה וציירה, פעם אחת הכעיסו וסתרה. התחיל פדגוג יושב ומזמר. אמרו לו: המלך חרב ביתו ואתה יושב ומזמר? אמר להו: לכך אני מזמר, ששפך חמתו על חופת בנו, ולא על בנו. כך אמרו לאסף, הקדוש ברוך הוא החריב את מקדשו ואתה יושב ומזמר? אמר להם: לכך אני מזמר, ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, ולא על ישראל. הדא הוא דכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה (איכה רבה, בובר, ד, יא).

אגדה מפורסמת זו מציגה את שרפת המקדש כביטוי לאהבת ה' את עם ישראל וממילא יש בה נחמה. הקב"ה העדיף להעניש את עם ישראל בכילוי המקדש, עצים ואבנים, ולא בכילוי עמו (יושם לב לדמיון למילים שיוספוס שם בפיו של טיטוס, "טיטוס הודיע כי לא ינקום בדברים שאין בהם רוח חיים על עוול שעשו בני אדם". השיקול של טיטוס הפוך בדיוק לזה של הקב"ה במדרש).

המועצה של הקב"ה עם מיכאל וגבריאל המתוארת באיכה זוטא היא היא הדיון שבו הוכרע – ליתר דיוק הקב"ה הכריע – כי חמתו תושלך על עצים ואבנים ולא על עם ישראל. מדרש "מזמור לאסף" המובא כאן הוא פועל יוצא של נחמה גדולה לעם ישראל בעקבות ההכרעה שנתקבלה בבית דין של מעלה. "בשרפת המקדש יש צער ושמחה, צער מצד המקדש עצמו שהדום בית אלקינו חרב, ושמחה שמראה כמה חבב הקדוש ברוך הוא לישראל שאפילו בשעה שחטאו לפניו לא הסיר אהבתו מהם, ונתן הדום רגליו לשרפת אש למען הצילם" (ערוך לנר, מכות כד ע"ב ד"ה לכך אני מצחק).

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו (מכות כד ע"ב).

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ה' באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 ביולי 2017, ב-גיליון דברים תשע"ז - 1042 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: