לחילון ולגאולה | יואב שורק

הציונות היא תנועה למימוש הייעוד של עם ישראל, זה שחרת על דגלו את האמונה באלוהים ובאדם וכרת ברית לשמירת מצוות והעברת הייעוד מדור לדור. אבל המימוש מחייב את עזיבת הדתיות וחילון התודעה

כולנו למדנו בבית הספר, כולנו שמענו מהורינו ומסבינו: עם ישראל היה בגלות. עם ללא ארץ. אבל בעצם איננו מסוגלים להבין. כדי שתחלחל בי עומק ההכרה, ולו החיצונית, של הגלות, הייתי צריך לנדוד עד לספרד.

דווקא בספרד, בה לא היו חיים יהודיים במאה התשע-עשרה, בה לא גלשו היהודים בתהליך מדורג אל רעיונות ציוניים, בה הזכרון האחרון המשומר בין הכתלים הוא של יהדות-של-עומק-הגלות, דווקא שם ההכרה מתבהרת. ההכרה בדבר עומק התהום שבין החוויה הקיומית של היהדות הגלותית, לבין החוויה הקיומית הלאומית שאנו מורגלים בה.

באתריה העתיקים של קטלוניה, בהם נמצאים שרידי נוכחות יהודית שנגדעה לפני חמש מאות שנה, היכתה בי ההכרה. המליצה הריקה על 'עם ללא ארץ' לבשה אצלי פתאום פנים, הפכה לחוויה. היהודים בגירונה ובבסאלו, בברצלונה ובסרגוסה, לא היו 'תפוצה', שלוחה של עם שבמקום אחר יושב בביתו. הם היו גלות, אבר קטן מעם שכולו קרוע אברים אברים, ללא נקודת מרכז כלשהי בעולם הזה. הם קברו את מתיהם בארץ לא להם, אורחים לנצח בעולם בו יהדות היא לכל היותר דת.

גם אם התפרנסו היטב ונמנו על המעמדות הגבוהים בחברה, הם היו בגלות, במובן העמוק והמחלחל ביותר. כשאני עומד בגירונה ומכוון את עצמי אל ירושלים, ירושלים היא עבורי מציאות גיאוגרפית, בית מדיני, קיום היסטורי. כשבני גירונה במאה הארבע עשרה והחמש עשרה כיוונו את תפילתם אל ירושלים, זה היה כמו להתפלל אל השום מקום. אל השמיים. ירושלים היתה אז בעיקר מחוז חלום, מחוץ לעולם הממשי.

עבור ישראלי המבקר כיום בחו"ל, בית הכנסת המקומי הוא סוג של אקס טריטוריה, כמו שגרירות של היהדות, של ישראל. עבור היהודים שישבו בספרד בימי הביניים, בית הכנסת היה מוקד הזהות עצמו. אין מאחוריו דבר. החיים הדתיים היו העורק החי היחיד שקישר את יהודי העת ההיא אל יהדותם. מי שניתק מהם, ניתק מן האומה. מי שביקש לו מולדת בעולם ללא מולדת, מצא את ד' אמותיה של ההלכה, מולדת של מצוות במקום מולדת של הרים וגיאיות.

כאן הבנתי שאין צורך בהוכחות מפולפלות: השיבה אל הארץ היא שינוי הפוער תהום קיומית בין היהודי של אז ליהודי של ימינו, תהום שהופכת את הביטוי "ציונות דתית" לאוקסימורון, לביטוי המכיל סתירה פנימית.

עצם המחשבה, שעם ישראל יכול לעבור תמורה כה עמוקה, מצד אחד, ובד בבד להמשיך ולאחוז באורתודוכסיה, בהלכה שעיצבה את הפאזה הקודמת, בפרקטיקות ובנורמות של החיים היהודיים בגלות, היא מופרכת. היא מעידה על הנושאים אותה שהם אינם מבינים את גודל השינוי, אינם מעזים להכיר בכך שעם ישראל עבר לשלב חדש לחלוטין.

הדתיות – כמנטליות, כאידיאולוגיה, כמצב קיומי – היא הצורה שלובשת הזהות היהודית כשאין לה דרכי ביטוי אחרות; כשהיא בגלות. הציונות מחליפה את הדתיות.

אין ציונות דתית

יכולה להיות, כמובן, ציונות של אמונה – ובעצם, אין ציונות מלבד ציונות של אמונה וציונות של יהודיות עמוקה – אבל לא ציונות דתית. יכולה להיות, כמובן, גם ציונות של שמירת מצוות, של נאמנות למחויבות המסורתית. אדרבה, זוהי הציונות בתפארתה. אבל לא יכולה להיות ציונות דתית.

בעברית הישראלית יש למונח 'דתי' כמה מובנים, ואתייחס לשלושה מביניהם. המובן הראשון הוא סוציולוגי: דתיות היא השתייכות לחברה הדתית. המובן השני הוא נורמטיבי: דתיות היא דבקות באורח חיים אורתודוכסי. המובן השלישי הוא אמוני: דתיות היא רליגיוזיות, נתינת מקום גדול בחיים למה שמעבר לאדם, למה שאינו בשליטתו.

בשני המובנים הראשונים, ציונות דתית היא אוקסימורון. הציונות היא תנועה לגאולת העם, לחידוש ייעודו; ההקשר שבו היא פועלת הוא הקשר לאומי ולא הקשר סקטוריאלי. הרי זוהי בדיוק תקרת הזכוכית שהחברה הדתית נתקלת בו כל אימת שהיא מבקשת להשפיע באמת על סדר היום הציבורי: היא מגלה שבהיותה מגזר מובחן, אין לה יכולת אמיתית לעצב את סדר היום הלאומי. היא יכולה כמובן להיות חלק מפסיפס, אבל אין היא יכולה להפוך למיינסטרים, למנהיגות לאומית.

אין אפוא באמת ציונות-דתית, בה שני חלקי הביטוי שווים במעמדם: הציוני הדתי תומך במערך גיור מיקל, בגלל שהוא ציוני; הוא מתעניין בזה למרות שהוא שייך למגזר הדתי, אליו סוגיה זו אינה נוגעת במישור המעשי. יש דתיים ציוניים, יש ציונים דתיים, אבל אין ציונות דתית.

אבל – אל נתחמק – ציונות דתית היא אוקסימורון גם כאשר במילה 'דתי' מתכוונים לדבקות באורח החיים האורתודוכסי. תשתית האורתודוכסיה היא ההנחה השמרנית, שמה שעשו אבותינו נכון גם בשבילנו ונכון לדורות הבאים; ושזה 'כל האדם': לשמור על ההלכה ולהנחיל אותה לדורות הבאים.

האורתודוכסיה היא אפוא הנחלת המסורת הגלותית הלאה והלאה. הציונות היא האנטיתיזה לאורתודוכסיה: לא בגלל שהיא מזלזלת במצוות – זה אינו מהותי לציונות – אלא בגלל שהיא סבורה שהייעוד היהודי צריך ללבוש פנים חדשות. שהקיום היהודי בגלות הסתיים, ושהאתגר של עם ישראל הוא לממש את ייעודו בחיים לאומיים בארצו.

ההלכה איפוא כבר אינה יכולה להיות אותה הלכה, ומעמדה בחיים יכול להיות אותו מעמד. הנסיון של הציונות הדתית ללכת אל המהפכה, אבל ליתר בטחון להמשיך בפרקטיקה המוכרת מהעבר, הוא ניסיון הרואי מצד אחד, אבל גם פחדני והססני: הוא מבקש לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

שיבה אל החולין

שיבת ישראל אל ארצו היא שיבה אל הארץ. אל הארצי. היא כשיבתו של הנזיר אל חיי החולין. מעצם מהותו, תהליך השיבה אל הארץ הוא תהליך של חילון. בועת הקודש נפרצת, ותחת הקיום בד' אמות של הלכה מוצע סוג קיום חדש, שבו אין אדם נמדד במצוותיו. הרי לא ייתכן שהדבקות בהלכה של מי שהמצוות הם רק חלק קטן מהווייתו היהודית, תהיה דומה לדבקותו של מי שעבורו זו כל זהותו.

דורשי דרשות כבר אמרו, שהמרגלים ביקשו להישאר במדבר, כדי לשמר את אורח החיים הקדוש, המנותק, שהורגלו בו במדבר. הם ידעו היטב שהכניסה אל הארץ מחייבת סוג של חילון. חילון קדוש אם תרצו, אבל עדיין חילון. הציונות הדתית משלה את עצמה שניתן אחרת. שניתן לאחוז גם בזה וגם בזה, ואפילו להנהיג מתוך עמדה משונה שכזו.

ועוד משהו: הדתיות, כזהות סקטוריאלית וכמחויבות אורתודוכסית, היא מחוללת מנטליות מובהקת. צדקו הציונים כאשר ביקשו לברוא 'יהודי חדש', לא בגלל שחלילה עינינו צרה באבותינו הקדושים, אלא בגלל שמי שחיו מתוך תודעת זמניות בעולם הזה, אינם יכולים לזקוף את גוום כמו מי שמבקשים לגאול ולהיגאל בזה העולם. בגלל שמי שחרתו על דגלם 'אל תביאנו לידי נסיון', אינם יכולים להיות פורצי דרך נועזים. אכן, מבחינה מנטלית, הציונות הדתית מגדלת גם כאלה וגם כאלה; אך עדיין בעלי הרוח החופשית מוצאים עצמם לא פעם בדיסוננס עם הציפיות החברתיות, ומנועים בשל כך מללכת בבטחון בדרכם, בלא התרסה ובלא מורא.

העגלה המלאה

וכאן הבן שואל: אם כה מופרכת הזהות הציונית דתית, כיצד זה הפכה היא דווקא להיות 'הציוני האחרון'? מדוע גולשת החברה החילונית למחוזות של התבוללות תרבותית, לפוסט ציונות כזאת ואחרת, ואילו החברה הדתית מעמידה דורות של ציונים נאמנים?

התשובה היא פשוטה: כי הציונות הדתית מחזיקה בנכסים תרבותיים שאין להם תחליף. בראש ובראשונה, היא חדורה בתודעת הייחוד של עם ישראל, שאינו ככל הגויים. בניה סופגים מחלב אימם את ההמשכיות, הרציפות והמחויבות לייעוד היהודי. הם מתחנכים לאמונה בצדקת הדרך, לדבקות במסורת היהודית ולחתירה לתיקון עולם. במילים אחרות, החברה הזאת מחנכת לערכים הבסיסיים, שבלעדיהם אין משמעות לציונות, בלעדיהם אין קיום לציונות (הטרגדיה של הציונות החילונית, המרכזית, היא שהיא לא השכילה לשמר את הערכים האלה. שבתוך דור אחד התגלה שיחד עם ויתור על האורתודוכסיה היא בעצם ויתרה על הכל: על האמונה, על הייחוד, על הייעוד; כך תנועת הגאולה המופלאה, הציונות, נראית פתאום כסתם תנועת התבוללות).

נכון: החברה הזו גם מחנכת לאורתודוכסיה, כלומר לדבקות בצורה המסויימת מאד שהמסורת קיבלה בדורות הגלות, והחינוך הזה מעכב ומגביל; אבל מסתבר שלעת עתה אין תחליף: האופציה החילונית התגלתה כמי שאינה מסוגלת להנחיל הלאה את הייעוד והייחוד, את המסירות ואת האמונה. כדי להיות ציוני אמיתי, ולא 'ציוני דתי', לא צריך לשנות דבר מהחינוך הבסיסי של הציונות הדתית. החינוך הבסיסי הזה הוא סם החיים של הציונות, ולא במקרה גידולי החינוך הזה מספקים את מיטב הכוחות למחנה הציוני הכללי; כל שצריך הוא למקם את הערכים הללו בקונטקסט של האתגר הציוני, החילוני, ולהיחלץ מגבולות המגזר ומהסרבנות כלפי התחדשות עמוקה ומשמעותית של עולם המצוות.

מסתתרת כאן מעין נוסחה שחוזרת ועולה מכיוונים שונים: תכנים אמוניים בכלים חילוניים. אנו נהנים כל כך לשמוע את הפיוטים והשירים מהמקורות כשהם מושמעים מפי גלויי ראש וחופשיי-מגזר, לא רק בגלל תסביכי-מיעוט המבקש לגיטימציה 'בחוץ', אלא בגלל תובנה אמיתית שאנו מחוברים אליה בעומק תודעתנו הציונית: שיש הרבה אמת ובריאות בתהליך החילון, בזהות החילונית הישראלית, ורק חבל, חבל מאד, שהיא מנותקת מהמקורות ואובדת דרך.

זהו 'הדבר האמיתי': אם אנו מבקשים עתה לסייע לציונות ברגעי המשבר שלה, ולחולל את הדור הציוני הבא, אנו צריכים לעבור בעצמנו – כמו דור קודמינו – את התהליך של החילון, של אימוץ הכלים החילוניים, של הירידה אל המציאות. כדור שני של המהפכה הציונית, אנו נדרשים להיות אולי אמיצים פחות אבל חכמים יותר: לא לשבור אלא להמשיך, לא להתנתק מהמחויבות והמסורת והייעוד והייחוד, אלא אדרבה לבוא מתוך אלה ולכונן כאן חיים יהודיים חדשים. לא חיים דתיים, לא חיים מגזריים, לא תרבות של התבצרות אנאכרוניסטית בעולם של גלות, אלא חיים של התחדשות יהודית, של כינון חוליה חדשה, ישראלית וחולית, בשלשלת הקודש של לפיד הייעוד היהודי.

מורידים את הכיפה

הציונות– ותכנו אותה 'חילונית' עד מחר – היא תנועה למימוש הייעוד היהודי. היא אינה שלב ביניים, לא קליפה לגרעין, לא מוטציה של היהדות. אדרבה: היא השיא, המימוש, ההתגלמות המופלאה של מסורת ישראל השבה אל העולם לגאלו. היא תנועת גאולה משיחית בעלת מימד אוניברסלי, התנועה הקדושה ביותר שקמה בעם היהודי מיום היותו לעם.

ודווקא מחמת היותה כזו היא מחולנת, היא פועלת בחול, היא מצמצמת את תחולתה של הדתיות היהודית שהתפתחה כל כך במאות שנות גלות. היא בונה יהודי חדש שהוא ישן, יהודי שכל היהודים שעדיו חלמו עליו.

כל עוד הציונות הדתית מסרבת לוותר על הגלות, מסרבת לצאת מן הסקטוריאליות ומן האורתודוכסיה, היא אינה יכולה להיות הקטר הבא של המהפכה הציונית. היא יכולה להשאיל לרכבת הזו כח אדם, אבל רק בתנאי שהרכבת תמשיך להיות הרכבת החילונית. העוצמה של המחויבות הדתית 'עובדת' רק בתוך הקונטקסט החילוני. אם הציונות הדתית תישאר 'לבד', היא תיאלץ להכריע את מה שהיא חומקת מלהכריע כבר שנות דור: האם היא דבקה במחויבות המלאה לאורחות החיים היהודיים גלותיים, המבוטאים בעיקר בהלכה, או שהיא דבקה במהפכה הציונית, גם במחיר פתיחה מחדש של כל העולם הנורמטיבי היהודי.

במילים אחרות: הגאולה אינה יכולה לבוא ממתבוללים, המקום אליה התגלגלה חלק מהחברה שהיתה בעבר ציונית-חילונית, וגם לא מדתיים, המקום בו מצטנפת החברה שהתיימרה להיות ציונית-אמונית. היא יכולה לבוא רק מגואלים נועזים, כלומר מציונים. ציונות שיונקת במודע ובעוצמה מהשורש העמוק והאמיתי של הציונות, שהוא מימוש הייעוד היהודי והשראת שכינה בעולם הזה, בהקשר אוניברסלי. מימוש הקודש בחול. ציונות שתצליח הפעם לבנות את אותה תרבות לאומית, שהדור הציוני הראשון נכשל בבניינה: הלכה ואגדה, מצוות ומוסר, הממשיכות את שלשלת התורה שבעל פה ומביאות אותה אל הקיום היהודי החדש, כעם בארצו.

מי זה יקים כל אלה, ארץ מולדת?

הדברים יבואו משני סוגים של אנשים, במעין תנועת מלקחיים: ציונים בעלי חינוך חילוני המתחברים מחדש, וברוח חדשה, אל החוליות הקודמות בשלשלת הדורות ואל הייעוד והייחוד היהודי; וציונים בעלי חינוך דתי המבינים שעליהם לקחת עימם את התורה ולצאת – בראש ובראשונה יציאה מנטאלית – אל מעבר לגבולות הסקטור וגבולות ההלכה המוכרת להם, אל המרחב והאתגר היהודי הכללי.

במאמר שכתבתי בעבר הצבעתי על 'הורדת הכיפה' כאקט מכונן. אני ממשיך להאמין בכך, ונפשית כבר הבשילה בי, אישית, הנכונות ליישם; עיכובים חיצוניים מפריעים לעת עתה להפוך את הדבר לשגרת חיים מלאה. לא מדובר באקט שנועד למשוך תשומת לב, או בהיטפלות לזוטות; מדובר בשבירה של אותם גבולות מגזריים, גבולות מנטליים, המגינים עלינו ומונעים מאתנו לגעת באתגר האמיתי והגדול, של בניית תורה לעם הזה, ושל לימוד התורה ופסיקת ההלכה מתוך עיניים של כלל ישראל.

 *** 

 

משל העגלה

העגלה

איור: מנחם הלברשטט

מאז השיחה המפורסמת של החזון אי"ש עם בן גוריון, העגלות – המלאות, הריקות, המלאות-לכאורה, הריקות-לכאורה – מככבות בשיח הזהות היהודית ישראלית. אני מבקש להיתלות באופני העגלה הנוסעת הזאת, ולהציע גירסה חדשה של 'משל עגלה', גירסה שממחישה את דרך ההתבוננות שעומדת בתשתית המאמר הזה ושכמותו.

היהודי שלנו הוא עגלון, המנהיג עגלה עמוסה בדרכי הדורות. הוא חולף על פני ערים ושדות, תורי זהב ותקופות אופל, יערות עד אירופאיים ומדבריות ערב. לעיתים הוא עוצר לנוח, על הדרך, לעתים נאנח; אך לעולם אין הוא מוריד מהעגלה את המטען היקר, ולעולם אינו מתרחק מן העגלה העמוסה. אבותיו לימדוהו: אם יתרחק, יאבד את דרכו.

כל מעייניו נתונים למטען ולהמשך הדרך. אסור לו להתבלבל, ליפול בחבלי הקסם של הנופים המתחלפים. הוא יודע שעליו להסתפק בקשר עין, בניד ראש כלפי עוברים ושבים. אם ייכנס לפונדק, ישכח את המקום ממנו בא, ישכח את המטען, יאבד את עצמו.

המטען בא מימים רחוקים. כשעזב את הארץ, נוגשים דוחקים בו, מיהר לארוז הכל. לתת את הכל לתוך תבניות שיוכלו לעמוד בדרך ארוכה, שאת סופה איש לא ראה עדיין. עולמות גולגלו כמו שטיחים אל תוך תרמילי מסע, רק צידם החיצוני נראה לעין. יריעות גדולות של פשתן עטפו את הרהיטים הכבדים, בולעים אל גונם האפרפר את הצבעים העזים.

דרך ארוכה היתה לפניו. חכמים אמרו לו כבר אז, שהארץ עגולה ככדור, וכאשר יתמיד ללכת ישוב בסוף הימים אל ארץ הצבי אותה הוא עוזב כעת. כיוון שישוב, עליו לשמור מכל משמר את המטען היקר. הן אם יגיע למחוז געגועיו והמטען פגום, אות הוא שנוצח. בינו לבין עצמו ידע עוד: ידע שהמטען, ושמירת המטען, רק הם יבטיחו שיזכה לשוב. רק הם ישמרו עליו במרחבים הזרים, רק הם ימנעו את טמיעתו.

הוא נוסע שנים על גבי שנים. מיטיב את החבלים של המטען, משמן את גלגלי העגלה, וממשיך לנסוע. לעתים הוא נותן מבט חוקר בצידי הדרכים: אולי הגעתי? אולי הגיעה השעה? למוד אכזבות, לא פעם הוא מעדיף לתת על עצמו סכי-עיניים. רק הוא והמטען, עגלה הבולעת את הדרכים כעולם לעצמה, סגור ומסוגר מפני פיתויי הדרך.

וכשהגיעה השעה, כמו נחלק לשניים. בגליונות הישנים שהוכנו עבורו לפני צאתו נאמר, שבעת ההגעה אל היעד יש לעצור, ולפרוק את העגלה. ממש כך. לבנות בית באדמה, ולהוציא אליו את החבילות. אפילו להסיר את העטיפות. להשתמש, ממש כך, להשתמש במטען היקר. לבלות אותו בשימוש. עד כדי כך.

והנה לאחרונה הוא מתחיל להרגיש שאולי זה כאן. פתאום הנופים שבצד הדרך מושכים אותו, לא רק בפיתוי של יצר הרע, אלא גם כמין תביעה של היצר הטוב. סימני הדרך מעידים שהנה הוא הגיע. בחלומו הוא קופץ מן העגלה, קושר אותה ליתד, ומתחיל לפרוק, לקלף את האריזות, לבנות. אבל כשהוא מתעורר הוא מגלה שאיננו מסוגל. הוא נחלק לשניים: דמות אחת שלו מעזה סוף סוף. היא קופצת מן העגלה, העיקר להגיע לארץ. לגעת בה. והקפיצה מחייבת להניח למטען, להניח לעגלה, לתת לה להמשיך. והדמות שקפצה מסתכלת סביב ושואלת רהיטים וחומרי בנייה מן החוץ, אותו חוץ שהיה עד עתה אסור, ואין כמוהו לבטא את השינוי, את הקפיצה, את האופק החדש והיהודי החדש.

והדמות האחרת נשארת על העגלה. דוהרת הלאה, שומרת על המבט פנימה. כמה פרסאות מאוחר יותר, גם הדמות האחרת מבינה שכנראה הגענו למקום. היא עוצרת, אפילו קושרת את העגלה; אך אין היא פורקת את המטען. לפתוח את הקשרים, לחשוף את האוצרות, זה כבר נועז מדי, מאיים מדי. שתי דמויות: האחת חדלה מלהיות שומרת המטען, ובחרה, באומץ, בשיבה לחיים. השנייה מוסרת נפשה על המטען היקר, מחוברת למה שהורה לה אבא וסבא, וממתינה. ביני וביני, המטען היקר נשאר, מגולגל וארוז, עטוף ביריעות הפשתן האפורות.

ורק החלום ההוא, הילד שבו, זועק: אתה, שכבר רגליך נטועות באדמה, שהבנת שהגיע הזמן לעצור את המסע – מדוע אינך פורק? מדוע אתה מחפש אוצרות במקום שאינם? ואתה, אתה שיודע את ערך האוצרות – מדוע אתה מותיר אותם על העגלה? מדוע אין שניכם יחד ניגשים אל העגלה, ומתוך אהבת הבית שייבנה וידיעת ערך המטען היקר, פורקים ממנה את האוצרות ובונים?

 

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, בקיץ תשס"ז – 2009

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 ביולי 2017,ב-Uncategorized. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. נפלא!.
    בעזה"ש אוסיף מאוחר יותר על תגובה ראשונה זו.

  2. המושיע האקדמי

    …"כחול (חולין) אשר על שפת (שפה חדשה) של הדתיים השקופים כמו אדוות הים.

    הוא מבקש לאכול את העוגה (בברכה וברייש גלי) ולהשאיר אותה שלמה (כירושלים המפוצלת) וגם לשמור על דיאטה (99% ציונות 1% אידשקייט)

  3. יש כאן עירבוב מושגים, אולי מכוון, במטרה להגיע למסקנה מסויימת.
    ראשית, הגדרת הציונות.

    הציונות היא בת אלפי שנים, הנחת הבסיס שארץ ישראל שייכת לעם היהודי ומכאן המסקנה כי לעם היהודי זכות מוחלטת למדינתו בה.

    הציונות קיימת אלפי שנים בתפילה, במשפט העברי, בפיוטים ובהגות היהודית.

    היא לא תופעה חדשה.

    שנית, דווקא המושג "ציונות חילונית" היא אוקסימורון שכן ללא היהדות והבסיס היהודי ההגותי, הפיוטי, של תפילות ומשפט עברי, מה זאת בכלל ציונות?

    למה בכלל ציונות?

    למה ציון ולא אוגנדה או ארגנטינה?

    שלישית, המושג "חילוני", מעבר לתרגומו "זר" משמש בכמה פנים.

    גם להיעדר יהדות או דת גם לחיים הפיזיים.

    אין זה אותו הדבר.

    אכן, אם כוונתך לחיים הפיזיים, הרי הם היו תמיד גם בחיק היהדות והציונות, לא צריך אף להזכיר את החת"ס המצונזר שקובע כי בארץ ישראל אין הלכה כרשב"י של "עוזבין חיי עולם". מאחר ויש את מצוות הארץ.

    אך אין זה מנוגד ליהדות גם לא לציונות.

    אם כוונתך להיעדר דת, כבר התייחסתי לעיל ב"שנית", אין זה המושג הנכון.

    רביעית, גם בספרד אף בתור הזהב שלה, הייתה הכמיהה לציון לא רק באופן מטאפיזי, היו גם שעלו לארץ ולא רק הרמב"ם.

    חמישית, נכון שאין דבר כזה ציונות עם תוספות, לא דתית ולא חילונית, כפי שהסברתי לעיל, יש רק ציונות.

    יש לזכור שהרצל לא המציא את הציונות אלא חבר אליה אחר שנואש מ"פתרון" אחר בו דגל ל"שאלה היהודית", כידוע, היו 5 "פתרונות" ל"שאלה היהודית", הוא עבר דרך שניים מהם.

    הוא הוסיף רובד חשוב של ה"מדינית" אך לא יצר את הציונות והעליה הייתה גם לפניו כולל יסוד המושבות ועל ידי דתיים דווקא.

    שישית, גם בהגדרת האורתודוקסיה כושל הכותב.

    האורתודוקסיה אינה עתיקה אלא תנועת נגד לרפורמה ולא שהכל בעבר מקודש אלא נסיון לעצור שינויים ושינויים מהירים מידי בעיקר אלה שמטרתם להחריב את היהדות.

    בחינה של האורתודוקסיה מול הרפורמה/נאולוגיה מלמדת שדווקא הרפורמה היא שמחקה את ציון בכלל ואת ירושלים הפיזית מהגותה ותפילותיה ודגלה בקידוש הגלות ואף התבוללות ודווקא האורתודוקסיה התנגדה לכך בתקיפות וממנה יצאו העליות הראשונות, החסידים, הפרושים, הגר"א, העליה הראשונה ויסוד המושבות, בניגוד לתזה שמנסה הכותב להעלות.

    בשורה האחרונה ובמילים פשוטות, הכותב מנסה מעין דיאלקטיקה מהזן הישן ההוא בכדי לנסות ולמצב את השקפת עולמו ה"ציונית" מתוך נסיון לנתקה משורשיה ההסטוריים והעמוקים.

    לא רק "יהודי חדש" או "אדם חדש", מנסה הכותב ליצור אלא גם "הסטוריה" חדשה ו"עובדות" חדשות מומצאות.

  4. כאשר מפשיטים את המאמר מכל המילים היפות והניסוחים המבריקים, נשארים עם תובנה פשוטה. הכותב מציע להחליף את מוקד הזהות היהודית מקבלת עול מלכות שמים ללאומנות וגזענות ("הייחוד של עם ישראל").

  5. תודה על הפוסט המעניין , אלא שלא ממש נהירים לכותב הפוסט מושגי יסוד עם כל הכבוד , ורק על קצה המזלג :

    אין בעת העתיקה חילון . בעת העתיקה , עם מרגלים במדבר , בלי , עם כיבוש הארץ או מבלעדיו , אין אנשים חילונים , לא כל שכן אתיאיסטים . הקדושה והאלוהות , מוטבעים בכל . יתירה מזו : הלאום והדת בעת העתיקה , טבועים זה בזה , לבלתי הפרד ממש !! האלוהים לרוב הינו של – עם וטריטוריה . כך הדבר ולא אחרת , ואין לגזור גזירה שווה או לבצע אנלוגיות מיותרות לחלוטין מיני אז והיום .

    אותו כנ"ל גם היהדות . היהדות כדת , הינה לאום בראש ובראשונה . זה הטבע הליבתי ביותר של הדת היהודית . לעבוד את השם , בארץ ישראל , ולא בשום מקום אחר . הטבע של לעבוד את האלוהים , הוא כזה שהוא מתקיים בארץ ישראל . החל מההבטחה לאברהם אבינו , וכלה : ביציאת מצרים , מעמד הר סיני , כולם מכוונים לכיבוש הארץ .

    האוקסימורון , לא טבוע בציונות הדתית , אלא טבוע , במין האנושי וטבעו , שעבר טרנספורמציה , מאמונה מחדלית בישויות טרנסנדנטליות , לחוסר אמונה או התבססות על רציונליזם פרופר . ואוקסימורון זה יש ליישב !! ומדוע נקלענו למשבר ? אם כך :

    החטא הקדמון טבוע בהעדר קיומה או כינונה של חוקה נוקשה למדינת ישראל כמדינת היהודים מחד , ומאידך : מדינה דמוקרטית , חילונית , אזרחית , ליברלית , כאשר הווקטור הראשון כפוף לאחרון . ואם זה המצב ממילא , וכך שרדה המדינה יפה לכל הדיעות , איפה הבעיה ? שוב , העדר קיומה של חוקה :
    היעדרה , יצר ואקום אידיאולוגי , תודעתי , מנטלי עצום . וכאשר המדינה או תושביה , נקלעו למשבר כללי , שגרר משברי זהות , אין אחיזה משותפת , באתוס משפטי משותף , וכאן נפרם המרקם . אנו המדינה היחידה למעשה בעולם , שאין בה חוקה נוקשה , המגדירה זהות , ועקרונות על משפטיים וחוקתיים . יש לזה משמעות עצומה . החוקה הייתה מאפשרת , גם במצבי משבר , לערב רב של קבוצות אתניות , או מגדרים , לחיות בשלום יחסי אחד עם השני . וכך :

    במדינת ישראל , יש יותר מדי אתיאיסטים כדרך משל . לא תוכל לחבר אותם לדת , מעבר למימד השראתי אסתטי פרופר . לכן , יש לחיות ביקומים מקבילים עם נאמנות משותפת , למדינת ישראל , כאזרחים נאמנים ושלווים , וכך :

    ישנן במדינת ישראל , מסעדות המוכרות אוכל טמא ולא כשר , כיקום מקביל , וביקום מקביל שני , מי שרוצה , מקבל תעודת כשרות מן הממסד הרבני , והחיים מתנהלים כך ביקומים מקבילים . אין פתרון אחר למעשה !!

    וכך , כולם נאמנים למדינה ואורחותיה והאתוסים שלה , וחיים את חייהם בשלווה יחסית. המדינה ואורחותיה , משמע : מדינת היהודים , ומשטר דמוקרטי אזרחי כאמור , ולכך , כל המגדרים נאמנים . כשם שבבריטניה , נאמנים כולם לבית המלוכה , ותהא דתו של אדם אשר תהא : מוסלמי , הינדי וכדומה ……

    תודה

  6. יפה. הצלחת לכתוב מאמר בן אלפי מילים מבלי להזכיר את אלקים (חוץ מפעם אחת במשפט הראשון). כאילו שהוא בכלל לא פקטור. לא חשוב לנסות להבין מה הוא רוצה מאתנו? לא חשובה התורה שהוא נתן לנו?
    נראה שכותב המאמר ניסה להתאים אותו לתקן של כתבי העת המדעיים (שם אזכור מוגזם של אלקים מביא לפסילת המאמר…), או שמה גם מוסף שבת של מקור ראשון הפך לכזה?

    ולגבי אותה מילה מגונה וגלותית – "ההלכה" – האמנם הורתה בגלות? האם סדר זרעים (תרומות, מעשרות, כלאים, שביעית וכו') על כל דקדוקיה ופרטותיה לא נולדה כאן, לעם היושב בארצו? האם סדרי טהרות וקדשים נכתבו ליושבי הגולה? האם סדר מועד עם הפרקים הדנים במקדש, בירושלים ובמדינה אינם מכוונים לארץ הזו?
    נכון, במהלך 1900 השנים בגלות נוספו הלכות ותקנות רבות. אבל הכול נבנה על הבסיס הבריא שיצרו אנשי הכנסת הגדולה והתנאים. במקום לחפש את החילוניות, עדיף לנקות מהאבק את תורת ארץ ישראל.

  7. חנוך, יפה כתבת מילה בסלע!

    יש מאמרים מאוד מוצלחים מפרי עטו של יואב שורק
    בהם הוא קולע לנקודות נכונות מאוד ומראות על תפיסה בריאה

    המאמר הזה לצערי הוא לא אחד מהם – הוא אחד הפחות מוצלחים שלו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: