חוגגים יהדות בקרקוב | רחלי ריף, קרקוב

דודו טסה והכוויתים חוזרים למקורות העיראקיים, נטע אלקיים שרה במרוקאית, וגם סדנאות לשירת יידיש, מסיבות מוזיקה אלקטרונית, מיצגים ואירועים נוספים, כמעט כולם בהנהגת אמנים מישראל. הכול קורה בפסטיבל הסוער לתרבות יהודית ברובע קז'ימייז' בקרקוב שבפולין ובהובלת הפולנים המקומיים, מלאי האהבה לישראל, שבכלל רואים ביהדות חלק מהתרבות הפולנית העתיקה

צילומים: ברטוש דיטמר, מיכל רמוס, הפסטיבל לתרבות יהודית קרקוב

מוצאי שבת, קונצרט "השלום" ברחוב שירוקה, אירוע הסיום של הפסטיבל לתרבות יהודית בקרקוב. ההופעות מתקיימות כאן משש לפנות ערב ויימשכו עד 1 בלילה. על הבמה עולים להופיע זה אחרי זה האמנים והאמניות שהופיעו כאן לאורך ימי הפסטיבל. מישראל הגיעו דודו טסה והכוויתים, נטע אלקיים, שי בן צור והרג'סטאן אקפרס וגילי יאלו, ואליהם מצטרפות הופעות של פול שפירא האמריקאי ושל הרכב כליזמרים מקומי. ברחוב שירוקה הרחב, שבו נמצאים גם בית כנסת הרמ"א, בית הקברות היהודי ומסעדות המציעות אוכל ישראלי באותיות בעברית, עומדים קרוב לעשרים אלף אנשים, רובם פולנים אך רבים מהם הגיעו לכאן מרחבי אירופה או ארה"ב וגם מישראל, שרים ורוקדים ושמחים.

בעשר בלילה, זמן יציאת השבת בקרקוב, עולים על הבמה לברכת ההבדלה רבנים: רבה הראשי של פולין הרב מיכאל שודריך, הרב הראשי של חבל גליציה הרב אדגר גלוק, הרב אליעזר גור–ארי מתנועת חב"ד בפולין והרבנים המקומיים הרב אבי באומל והרב אליעזר כהן, ואליהם מצטרף יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. מול כל הקהל הזה, באירוע המשודר בטלוויזיה הארצית, בקרקוב, פולין – גביע, בשמים ונר הבדלה שמחזיקה קאשה, גיורת חברת המרכז היהודי המקומי, ובעיקר רבנים מזרמים שונים, אלו לצד אלו, שלא נבהלים מכך שהיו כאן הופעות שהתקיימו במהלך השבת, ויודעים שכדאי לשתף פעולה עם הפסטיבל הגדול הזה, שחוגג תרבות יהודית וישראלית בקול רם וללא חשש.

גרמו לקהל לקום ולרקוד. שי בן צור והרג'סטאן אקספרס בהופעה בבית הכנסת "טמפל" בקרקוב

הרבי של יאנוש

כמה ימים קודם לכן: בפתח בית הקפה "חדר" שער שעליו מוטבעות אותיות מסולסלות בעברית. ברקע מוזיקה מעולה מסצנת האינדי הישראלית, ומולי ספרייה מלאה בספרים בנושאי יהדות וישראל. המקום, כך מספרים לי כאן, נבנה בהשראת בית הקפה "תמול שלשום" בירושלים, והוא מהווה מרכז לצוות הפסטיבל ומקום כינוס לאירועי תרבות יהודית במהלך השנה. היום בערב יתקיים כאן ערב פרסי עם משפחת ששון מירושלים, ובו יחולקו מרק ואורז פרסי והמשפחה תנגן מוזיקה פרסית. לפני כן, בבית הכנסת הגדול והמרהיב המכונה כאן "טמפל" ומשמש בעיקר כאולם הופעות וכינוסים, שי בן צור ולהקת הרג'סטאן אקספרס יגרמו לקהל הממלא את האולם לקום ממקומו ולרקוד. מאוחר יותר גילי יאלו יעיף את כולם באוויר בפאב האלכימיה האפלולי, שחלל ההופעות שבו מזכיר מאוד את מועדון "המזקקה" בירושלים. מחוץ ל"חדר" מיצג של מונית המדמה נסיעה ברחובות ירושלים, כולל שחקן ישראלי המוצג במסך ומסביר על המראות הירושלמים הניבטים ליושבי המונית.

אבל אנחנו לא בירושלים. כל אלו, ואירועים רבים ומופלאים נוספים, מתרחשים בפסטיבל לתרבות יהודית, אליו הגעתי כאורחת הפסטיבל והמכון הפולני בישראל, ברובע קז'ימייז' בעיר קרקוב, פולין. כן, אותה פולין שהדבר הראשון שעולה בדעת הישראלי הממוצע בהקשר אליה הוא שואה, מלחמה, השמדה, כאב. כבר 27 שנים, במשך עשרה ימים בשנה, מתקיים כאן הפסטיבל הזה, המלא במוזיקה, הרצאות, סדנאות, תערוכות, מיצגים, מפגשים ואירועים שונים הקשורים בקשר הדוק לתרבות היהודית בכלל, ולישראל בפרט. במשך הימים האלו ממלאים את רחובות קז'ימייז' היפים – הגדושים בתי קפה, פאבים, אמנות רחוב ותרבות צעירה – יותר משלושים אלף אנשים, המגיעים מקרקוב, מרחבי פולין וממקומות אחרים בעולם, וגם מישראל. קז'ימייז', הרובע היהודי לשעבר שעד למלחמת העולם השנייה התקיימה בו קהילה יהודית ענפה, חוגג מחדש את התרבות היהודית והישראלית, זו הוותיקה ובעיקר זו העכשווית, וביתר שאת. חברה שהייתה איתי בפסטיבל הגדירה זאת כך: "לפני 15 שנים, כשהייתי כאן במסע לפולין בתיכון, פגשתי עיר מתה. היום אני רואה כאן עיר חיה".

הצוות המנהל את הפסטיבל מורכב רובו ככולו מפולנים שאינם יהודים, וגם 78 המתנדבים הפועלים פה, שמגיעים מכל העולם ומכונים כאן "מאכערים", אוחזים ברוב שאינו יהודי. השאלה הראשונה העולה היא מה להם וליהדות ומה להם ולישראל. ב"חדר" אני פוגשת את יאנוש מאקוש, מייסד הפסטיבל והמנהל, שמייד מודיע לי שאין לו הרבה זמן כי הוא חייב לרוץ להרצאה של חברו הטוב הפרופסור לארכיאולוגיה דן בהט, אך השיחה מתארכת. בשיחה עם יאנוש, שמתנהלת באנגלית המתובלת בשליטה מפתיעה במילים בעברית, מתגלית לפניי דמות תוססת, חדה, חייכנית ומלאת הומור, ואולי נכונה כאן המילה שיאנוש עצמו השתמש בה בהקשר אחר – מענטש. יאנוש הוא בן למשפחה פולנית, לא יהודית, אך החיבור שלו ליהדות בכלל ולישראל ולירושלים בפרט מעורר השתאות.

"הרבי שלי הוא רבי נחמן מברסלב", הוא אומר לי, ואז מוסיף בעברית: "הוא היה אומר – כל העולם גשר צר מאוד", וממשיך: "הדבר החשוב ביותר הוא לא לפחד כלל. אנחנו עומדים היום בפולין, באירופה ובעולם בפני תנועות אנטישמיות ואנטי ישראליות. שילכו לעזאזל! אנחנו נעמוד ביחד עם ישראל, ביחד עם היהודים, לא נוותר לעולם. הפסטיבל נועד גם לבידור, אבל הוא קודם כול מניפסט של הזהות היהודית ישראלית שלנו. אני יודע מה קרה כאן בין 1945-1939, אני יודע מה פולין עשתה. אבל ברוך השם", הוא אומר בעברית, "נולדתי 15 שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. אני לא יכול לדעת איך הייתי מתנהג אם הייתי במלחמה, אז לכל הפחות אני חייב לעשות מה שאני עושה עכשיו. הפסטיבל צמח מאהבה עמוקה לדרך היהודית, אבל גם מתחושת אחריות עמוקה. אפילו שאני לא אחראי על מה שקרה. אני לא יכול לשנות את העבר, אני יכול לשנות רק את ההווה".

העולם היהודי הוא עולמי

כדי להבין מדוע פולני בן 57 מתנסח כך, יש לשוב למקורות. יאנוש מאקוש נולד ב–1960 בעיירה קטנה במזרח פולין, למשפחה פולנית טיפוסית, "בתקופה שחורה בהיסטוריה, כשהקומוניזם שלט במדינה". על יהודים הוא לא ידע דבר. "אף אחד לא לימד ולא דיבר על הנושא הזה", הוא אומר. "הוא לא נלמד בבית הספר ולא דובר בבית. אבל מאוד התעניינתי בהיסטוריה של העיירה שלי. כשהייתי בן 15 היה לי המזל לפגוש אדם חכם מאוד, שנולד בעיירה לפני מלחמת העולם הראשונה. נפגשנו בחנות ספרים, התחלנו לשוחח, ושאלתי שאלות. בשלב מסוים הוא אמר לי – אתה יודע שלפני המלחמה חצי מהאוכלוסייה כאן היו יהודים. אני זוכר שהסתכלתי עליו ואמרתי – על מה אתה מדבר? לא ידעתי מה זה יהודים. והוא אמר – למה שלא תהיה התלמיד שלי? ואז הוא נהיה המורה שלי, המלמד", הוא אומר בעברית בהגייה אשכנזית. "הוא היה אריסטוקרט, פילוסוף. הוא הבין ביהדות, למרות שהיה קתולי. במשך שנה הגעתי אליו הביתה, והוא לימד אותי. על יהדות, על עובדות בסיסיות בהיסטוריה.

"ב–1980, כשהייתי בן 20, עברתי משם לקרקוב. חשבתי שאני יודע הכול על העולם היהודי, אבל כשהגעתי לקז'ימייז' הבנתי שממש לא. בקז'ימייז' פגשתי אנשים כמוני. צעירים בני 20 ו–30, לא רק יהודים אלא גם פולנים שאינם יהודים, שהתעניינו בחוכמה היהודית. התחלנו ללמד את עצמנו, ללמוד על השבתות והחגים מהיהודים המקומיים, הזמנו הרצאות. פרופסור הגיע בכל חודש ולימד אותנו יידיש. מישהו אחר לימד אותנו עברית. התפללתי ב'טמפל' – רק אחד משבעה בתי כנסת שנמצאים כאן ברובע – בכל יום שישי ובכל בוקר שבת, פגשתי הרבה יהודים פולנים. בהתחלה הם הסתכלו אליי בחשד – בחור משוגע, פולני שמגיע לכאן. אבל לאט לאט הם נפתחו, הזמינו אותי לביתם וסיפרו לי את הסיפורים הנוראים שלהם, כי רובם היו ניצולי שואה. למדתי המון".

וכל זה בשנות השמונים בפולין הקומוניסטית, כשהנושא היהודי הוא נושא שהס מלדבר עליו.

"בדיוק. ולאט לאט, אני לא יודע מתי, חציתי איזה גבול, והבנתי שהעולם היהודי הוא עולמי, ואם אני רוצה להגדיר איכשהו את הזהות הפולנית שלי אני לא יכול לעשות את זה בלי להיות מודע לתרבות היהודית. זה חלק מזה. כי היהדות שיחקה תפקיד ענקי ביצירה ובתהליך של התרבות הפולנית".

בתחילת שנות השמונים, כשיאנוש הגיע לקז'ימייז', היא נראתה אחרת לגמרי ממצבה כיום. "היא הייתה ריקה, נטושה, כמעט בלי סימן לחיים יהודיים", הוא מספר. "כשהייתי בן 28, יחד עם חבר שלי, כריסטוף גיירט, החלטנו לעשות משהו משוגע – לקיים פסטיבל לתרבות יהודית בקרקוב. זה היה ב–1988, עדיין בשלטון הקומוניסטי, ולא שאלנו איש לאישור. הפסטיבל הראשון היה מאוד קטן ומקומי, בתיאטרון קטן שהכיל רק כמאה אנשים. אבל משהו קרה שם. כשפתחנו את הסשן בפסטיבל שהוקדש ליחסים בין פולנים ליהודים, פתאום שמתי לב לכמה בחורים בקהל שלבשו כיפות. ב–1988 זה היה צעד אמיץ, אמירה שהם יהודים ושהם גאים בכך ולא מפחדים. לא תכננתי אז שנמשיך את הפסטיבל. שנה אחר כך הקומוניזם התמוטט, הייתה לנו ממשלה חדשה שעודדה את הרעיון ותרמה כסף, ואמרו לנו להמשיך עם הפסטיבל. מאז, כבר 27 שנים שאנחנו חוגגים יהדות כאן בקרקוב".

בשלב מסוים נכנסים ל"חדר" חבורת צעירים ישראלים שנראים תל אביבים למדי. יאנוש מתלהב. "את יודעת מי זה? זה ניתאי הרשקוביץ, זה אייל תלמודי, מוזיקאים שהופיעו כאן אתמול. אייל היה אצלנו פעמים רבות. אפשר למצוא בפסטיבל את הדור היהודי המבוגר, ואפשר לראות גם צעירים מדהימים כמוהם. אני מאמין בתרבות, ואני מאמין בתרבות חיה. אני רוצה לזכור את האנשים שחיו כאן ובסופו של דבר נרצחו על ידי הגרמנים, אבל אני לא רוצה להתרכז במוות שלהם, אלא בחיים שלהם. כי המוות הוא המורשת שנשארה לנו מהגרמנים, אבל המורשת שנשארה לנו מהיהודים זה החיים. אז אנחנו זוכרים אותם דרך העולם האותנטי, התרבותי, האמיתי והחי, ואני חושב שהמוזיקאים האלו והפסטיבל הזה הם סימן לכך".

אייל תלמודי מגיע כדי לקחת כיסא, יאנוש מציג אותי ותלמודי אומר: "את מדברת עם חוזה, עם קוסם. הגעתי לכאן לראשונה ב–2006 עם להקת 'אוי דיוויז'ן', והייתה חוויה גדולה. פגשנו אנשים מכל העולם, ניגנו בג'אם סשנס בפאב אלכימיה והופענו על הבמה המרכזית ברחוב שירוקה. זה היה כמו להגיע לגן עדן. נכנסתי למקום שלא הכרתי ולמעשה מאוד קשור למשפחה שלי. מאז הופעתי כאן עוד כמה פעמים, עם הבלקן ביט בוקס, שי צברי, קותימן ועוד. אנשים שמגיעים לכאן פעם אחת ממשיכים להגיע בכל שנה. נוצרת קהילה. אמנים שמסתובבים בעולם ומגיעים לכאן מבינים את הייחוד של המקום הזה. את הקבלה הגדולה, את המקצועיות, את הרוח, את הגיוון. מרגישים כאן את האמנות, את היצירה. זו אידיליה. הקהל שמגיע ברובו לא יהודי, והם מעריכים, מקשיבים, רוקדים ושרים. ואני מרגיש את זה בפולין יותר ממקומות אחרים. יש כאן סובלנות גדולה יותר, רצון גדול יותר לידע, לדברים חדשים. הם לומדים שהתרבות היהודית היום מכילה דברים חדשים, לא רק עבר. זו השראה גדולה".

כמו שניתן כבר להבין, לא מדובר בפסטיבל יידישקייט ומוזיקת כלייזמר. יש גם סדנאות לשירת יידיש והופעות כלייזמרים, אבל הגיוון והשפע הרב תרבותי כאן פשוט מסחררים: נטע אלקיים שרה במרוקאית, דודו טסה והכוויתים חוזרים למקורות העיראקיים, שי בן צור והרג'סטאן אקספרס מביאים את הגוונים ההודיים, גילי יאלו שר מוזיקה אתיופית ישראלית, ולצידם גם אמנים ישראלים בתחומי המוזיקה האלקטרונית או הפופ האלטרנטיבי כמו אורי אלבוחר, עדי אולמנסקי והצמד ריו, ומסיבות תקלוטים של קבוצת "תדר" התל אביבית. כדי להדגיש כמה אנשי הפסטיבל מעודכנים: ההרכבים של דודו טסה ושי בן צור נבחרו להופעות החימום של להקת רדיוהד בסבב ההופעות האחרון שלהם בעולם. "בכל שנה אני מסתכל על רשימת האמנים ויכול לדעת מי הולך להיות מפורסם בשנה–שנתיים הקרובות", אומר לי ישראלי מבאי הפסטיבל. "שי צברי היה כאן לפני שהוציא את האלבום שפרסם אותו כל כך, וכך גם AWA, האנג'לסי, ועוד. הם יודעים את מי להביא".

רוברט גאדק מצוות הפסטיבל מסביר: "ההופעות המוזיקליות מייצגות את המגוון של המוזיקה בירושלים ובישראל בכלל. יש כאן גם מוזיקה מהעיר העתיקה וגם ממרכז וממערב העיר. הרבה אנשים, לא רק בפולין אלא בכל העולם, חושבים שתרבות יהודית זה יידישקייט וכלייזמרים בלבד, אבל לאורך השנים בפסטיבל הייתה כאן גם תרבות מזרחית וספרדית, כשאנו מודעים למתח ששורר בישראל בין הקהילות האלו. אנחנו רוצים להראות לאנשים שהיידישקייט, שפותח כאן, הוא רק אחת מהאפשרויות, ומעודדים אותם לשבור את הסטריאוטיפ שיש להם על התרבות היהודית. סטריאוטיפ אחד הוא שמדובר בתרבות אשכנזית בלבד, והסטריאוטיפ השני הוא שתרבות יהודית היא משהו עתיק, היסטורי, של כנר על הגג, השטייטל והגולם מפראג. ואנחנו אומרים – לא. תרבות יהודית היא לא רק אלו, תרבות יהודית היום היא אוונגרדית, מתקדמת, מבריקה. היא תרבות שצריכים להכיר".

רוברט עובד בפסטיבל מזה 12 שנים, והגיע אליו אחרי עשור שבו עבד במרכז לתרבות יהודית בקרקוב. גם הוא אינו יהודי. "למעשה כל צוות הפסטיבל לא יהודים. יש לנו מערך מתנדבים שחלקם יהודים, אבל כל שאר הצוות לא יהודי. ככה יצא. אין לי קשר אישי ליהדות אבל היא נעשתה אלמנט חשוב באישיות ובחיים שלי. כשהגעתי לכאן ב–1989 גיליתי את ההיסטוריה של היהודים שהתגוררו פה. הגעתי בכל שנה לפסטיבל כמשתתף, והתחלתי לחקור את הנושא. בשלב מסוים רציתי להצטרף בצורה אקטיבית להתעוררות היהודית שמתרחשת כאן".

כשאני שואלת את רוברט כמה פעמים הוא היה בישראל, הוא אומר שהוא כבר לא יכול לספור. "הפעם הראשונה הייתה ב–2001, ומאז אני מגיע לפחות פעם או פעמיים בשנה, בעיקר לצורכי הפסטיבל. בפעם הראשונה חשבתי שאני יודע הכול על יהדות ויהודים ותרבות יהודית, וכשהגעתי לנמל התעופה בן גוריון הייתי בשוק – וואו, זו מדינה אחרת לגמרי מזו שחשבתי שאני נוסע אליה. ראיתי חברה מודרנית, עם טכנולוגיה גבוהה ותרבות מאוד מפותחת. כשראיתי את תל אביב הפה שלי נפער. ירושלים הרשימה אותי לחלוטין, ובאופן כללי הבנתי שהמדינה הזו היא אתגר, ושאני רוצה לחזור אליה ולהבין אותה טוב יותר.

"בכל ביקור אני מבקר באותם מקומות פחות או יותר, אבל אני תמיד לומד משהו חדש. ההרגשה הדומיננטית שהייתה לי כשהייתי בישראל בפעם הראשונה, חוץ מהשוק, הייתה שאני מרגיש בה כמו בבית. בכל פעם שאני מבקר בה אני מרגיש שייך. קשה לי לבחור מקום אחד שאותו אני אוהב במיוחד בישראל, כי יש כל כך הרבה מהם. הייתי אומר שישראל היא המקום שאני אוהב. אני יודע שזה נשמע מאוד רגשני, אבל כשאני מדבר על זה אני לא יכול שלא להיות רגשני, כי זה מאוד עמוק ומרגש בשבילי".

לאורך השנים מבנה הפסטיבל נותר דומה, והוא מורכב מהופעות מוזיקה, סדנאות, הרצאות, סיורים, מיצגי אמנות ומפגשים שונים. התוכן הוא שמשתנה, כשבכל שנה מוזמנים אמנים אחרים ונבחר נושא אחר שבו מתמקדים האירועים, היבט מסוים בתרבות היהודית ובחיים היהודיים העכשוויים. בשנה שעברה, למשל, הנושא היה הגירה ושבת, השנה הנושא הוא ירושלים. קודם כול, אומר לי רוברט, בגלל ציון חמישים שנים לאיחוד העיר.

"בשנים הראשונות של הפסטיבל התכנית הייתה מאוד מקומית, להציג מחדש את החיים היהודיים לחברה הפולנית. בשנים לאחר מכן הבאנו יהודים מארה"ב, כדי להראות את התרבות היהודית העולמית החיה ופועמת. לפני כשמונה שנים פנינו לחלוטין לישראל, ועכשיו רוב התכנית של הפסטיבל מורכבת מאמנים מישראל. בכל שנה אנחנו מזמינים כמאתיים ומשהו אמנים, ומינימום 150 מהם מישראל. ישראל הפכה בשבילנו לבסיס טבעי של שיתוף פעולה. זהו המקום שבו מתרחשת התרבות היהודית העכשווית, אז טבעי לדבר יותר על ישראל, ועל ירושלים כעיר הבירה שלה".

מורשת יהודיתפולנית

למה לקיים פסטיבל יהודי דווקא בקז'ימייז'?

"יהודים התגוררו בקז'ימייז' מהמאה ה–14, במשך אלפי שנים. הייתה הפסקה טרגית בתקופה של המלחמה ובעשורים אחריה, והפסטיבל הוא אפשרות להמשיך את המסורת היהודית של הרובע. בנוסף, התרבות היהודית כל כך מושרשת במהותה בתרבות הפולנית, שאנחנו פשוט מציגים משהו שהוא מקומי בשבילנו. התרבות היהודית שייכת לכאן. לפעמים אנשים שואלים למה אנחנו מארגנים פסטיבל לתרבות אחרת ולא לתרבות הפולנית, ואנחנו אומרים – האם לא מדובר בחלק מהתרבות הפולנית? אם תסתכלי על הספרות הפולנית, תראי כמה שמות יהודיים יש שם. אם תסתכלי על שמות ציירים פולנים, תראי כמה מהם היו יהודים. בהרבה מובנים אי אפשר להפריד בין התרבות היהודית לתרבות הפולנית. אז הפסטיבל לא חשוב רק ליהודים, אלא בעיקר לפולנים, כדי שיבינו יותר את המורשת הפולנית.

"הסופר והעיתונאי הפולני יהודי קונסטנטין גברט, שמעביר הרצאה היום במסגרת הפסטיבל, נשאל פעם למה פולנים כל כך נמשכים לתרבות היהודית. הוא ענה כך: לפעמים פולני מרגיש כאבי פנטום. כמו כשקוטעים את הרגל ועדיין מרגישים כאב באיבר הלא קיים, היהודים היו חלק מהגוף שלנו, והם נקטעו בשואה ובשנים שאחריה, בצורה כזו שפולנים מרגישים כאב, מרגישים שמשהו חסר. אנחנו רוצים להחזיר את הזיכרון הזה".

אולי זה קשור גם לאשמה, בגלל החלק של הפולנים במה שקרה בשואה?

רוברט חושב רגע. "לא הייתי אומר. כי מי שיש לו אשמה רוצה לברוח מזה. במנטליות הפולנית, אם יש בעיה עם משהו, צורת ההתמודדות הרווחת היא לברוח מהבעיה ולהגיד שהיא לא קיימת, במקום להתמודד איתה. למי שיש דעות אנטישמיות ולאומניות יש רגשות אשמה. כי משהו היה רע בהיסטוריה, וההתמודדות שלהם היא שכחה ואפילו הכחשה. אבל לרוב אלו שמעורבים ברנסנס היהודי או מעורבים ביוזמות יהודיות, עושים את זה מתוך רגשות ותחושות חיוביים. הם רוצים לתרום, ללמוד, לחקור. לא בגלל שהם מרגישים אשמים, אלא בגלל שחסר להם משהו. בנוסף, בפסטיבל משתתפים הרבה צעירים, ובשבילם תחושות האשמה לא קיימות, הם יודעים שכל זה קרה בעבר, עשורים אחורה. ברור שהיסטורית אנחנו אשמים, אבל היום אנחנו לא יכולים לשנות את זה. צריך לדעת מה קרה בעבר ולקחת את זה לעתיד, לנסות ליצור משהו חיובי מתוך המצב המורכב והנורא שהיה. זה תהליך של פיוס".

יש אנטישמיות בקרקוב?

"תראי לי מקום שאין בו אנטישמיות. זה נמצא בכל מקום, כולל בישראל".

היו מקרים שבהם יצאו נגד הפסטיבל?

"לא היה מניפסטים או קמפיינים נגד הפסטיבל. האנטישמיות כאן מתבטאת בעיקר בסטריאוטיפים כלפי יהודים. אולי זה נובע מכך שבהיסטוריה של פולין אין ניסיון של גיוון רב–תרבותי. במשך הרבה שנים האוכלוסייה פה הייתה הומוגנית, אז אנשים לא יודעים כל כך איך להתמודד עם גיוון. אבל אנחנו לומדים את זה, והפסטיבל מנסה ללמד אותנו. בקרקוב יש כניסה חופשית לכל בתי הכנסת, ללא מאבטחים וללא משטרה. כשרואים קבוצה של חרדים ברחוב, לא קורה דבר. ותראי מה שקורה במערב אירופה, שאמורה להיות דמוקרטית יותר – אנשים מפחדים ללכת עם כיפה ברחוב כי זה מסוכן. פה זה לגמרי בטוח. מצד שני, יש לנו בפולין ממשלה חדשה, ימנית ולאומנית יותר, ואלו שחשבו קודם מחשבות אנטישמיות ולא העזו לבטא אותן עכשיו מבטאים את הדברים בקול רם יותר, והיו גם צעדות לאומניות. אבל זה יותר עניין ורבלי, אין אלימות, אין תקיפות".

סעודת השבת הגדולה

ארוחת ערב שבת באירוע הגאלה של ה–JCC, המרכז הקהילתי היהודי בקרקוב. במקום, מעין אולם אירועים ענק, מעל 650 אנשים. אומרים כאן שזו סעודת השבת הגדולה ביותר בפולין מאז ערב השואה. קבוצת נערים ונערות אמריקאים שרים במלוא גרון "הבאנו שלום עליכם" וכמה מבוגרים מהשולחן לצידנו מצטרפים אליהם במחיאות כפיים. נמצאים כאן רבנים, תורמים שהוזמנו אחר כבוד, אנשי הקהילה, יהודים מכל העולם. לאחר הארוחה יברך הרב באומל בקול ומנגינה את ברכת המזון, ומולי תגיד אלנה, הלא יהודייה, בערגה מסוימת: "איזו תרבות עשירה".

כמה ימים לפני כן הגעתי לראשונה אל ה–JCC ופגשתי את מנכ"ל המקום, ג'ונתן אורנשטיין. הוא מדבר איתי בעברית במבטא אמריקאי, ועם העובדים והבאים למקום בפולנית רהוטה. ג'ונתן נולד וגדל בניו יורק, עלה לישראל כחייל בודד, וכשסיים את השירות נסע לפולין בעקבות אישה שפגש. "הקשר הסתיים, אבל התאהבתי בקרקוב והחלטתי להישאר", הוא אומר. "מאז, כבר 15 שנים, אני כאן".

כמה חברים יש בקהילה?

"אנחנו מונים כ–630 חברים שמגיעים לכאן לאירועים במהלך השנה. בכל ערב שבת יש קבלת שבת וארוחה, יש מועדון לסטודנטים, בית ספר לעברית הכי גדול בפולין, שיעורי יידיש, עיתון שאנו מוציאים. יש הרצאות בנושאים שונים ואנחנו חוגגים חגים ביחד. בשנה הבאה ייפתח כאן גן ילדים. בשנת 2016 ביקרו ב–JCC כמאה אלף אורחים".

כחברי קהילה מגדירים ב–JCC כל מי שיש לו שורשים יהודיים, בין אם מדובר על צד האם ובין אם מדובר בצד האב. ג'ונתן מספר לי שמאז התמוטטות המשטר הקומוניסטי בפולין, וביתר שאת בשנים האחרונות, מגלים צעירים רבים בפולין את שורשיהם היהודיים, ורבים מהם מגיעים למרכז היהודי בקרקוב.

ביום ראשון, יומו האחרון של הפסטיבל, ג'ונתן יתחתן עם קאשה. החופה תיערך בחצר ה–JCC, המקום שבו הכירו השניים. "קאשה גדלה כפולנייה שלא ידעה שיש לה שורשים יהודיים", הוא מספר. "אחותה גילתה זאת לפני 12 שנים, והתחילה להגיע לכאן, ללמוד עם הרב, ובסופו של דבר לעבוד פה. את קאשה זה לא עניין, אבל לפני חמש שנים היא השתכנעה להגיע לכאן למסיבת חנוכה. כך הכרנו. מאז היא התחילה להתעניין ביהדות, ובגלל שהמשפחה גילתה שהם יהודים מצד האב, קאשה עברה גיור דרך הרב שלמה ריסקין מאפרת. היום היא עובדת כאן במרכז".

איך אתה מסביר את העובדה שפולנים רבים מגלים בשנים האחרונות את יהדותם?

"אחרי המלחמה חלק מהניצולים שנשארו בפולין שינו את שמותיהם ולא אמרו לילדים שלהם שהם יהודים, בגלל הרדיפות של השלטון הקומוניסטי. בשנים האחרונות רבים מהילדים האלו מגלים את זה. הסבתא מחליטה לספר לקראת מותה, הם נזכרים במנהגים יהודיים שראו בילדותם ומתחילים לחקור, או מגלים איזו קופסה בבית עם תמונות של רבנים ואביזרים דתיים כמו פמוטים. יש המון סיפורים שמגיעים לכאן. הדלת פתוחה לכולם".

אנו יושבים בחצר המבנה, לידינו דוכן משקאות וכיסאות נוח פזורים עם הכיתוב BEER CITY. אנשים נכנסים ויוצאים, כרגילים להיכנס ולצאת בשערי המקום, וג'ונתן קורא לכמה מהם כדי שיספרו לי את הסיפור שלהם. מתאוש, למשל, מספר לי שלפני כשש שנים גילה במקרה במסמכים שלאחר המלחמה שסבתו נמסרה לאימוץ אצל משפחה קתולית, ושהיא יהודייה. היום הוא מגיע ל–JCC באופן קבוע, משתתף בשיעורי עברית ובארוחות השבת, וחולם לבקר בישראל בפעם הראשונה.

מרוץ החיים באופניים

ג'ונתן מציג בפניי את מרסל ממונטריאול, ניצול שואה יליד קרקוב. לפני כשבוע התקיים בקרקוב "מרוץ החיים", מרוץ אופניים שנערך זו השנה הרביעית ובו כ–160 משתתפים, המתחיל באושוויץ ומסתיים ב–JCC. גם מרסל בן ה–82 רכב והשתתף בפעם השלישית במרוץ. הוא מספר לי שכשהיה בן עשר הסתיימה המלחמה, והוא התחיל לצעוד באותה הדרך ממש, ממחנה ההשמדה ועד לקרקוב, כדי לחפש את משפחתו.

"גרנו מחוץ לקז'ימייז', לא רחוק מפה. כשהגרמנים באו הייתי בן שש, והם לקחו אותנו למחנה הריכוז בפלאשוב. זה היה מקום קשה מאוד. עבדתי שם בבית חרושת למברשות, ושרדתי בקושי, רק בגלל שאבא שלי הציל אותי. בסוף הגענו לאושוויץ. לפני שהפרידו בינינו, קבעתי עם הוריי שלאחר המלחמה ניפגש בביתנו בקרקוב. הדרך מאושוויץ לכאן, אורכה כמאה קילומטר, הייתה קשה, אבל ידעתי שזה הסיכוי שלי לפגוש את הוריי. בתחילה הגעתי לבית שלנו, והשכנים הפולנים שהכירו אותי הפנו אותי ל–JCC. הגעתי לכאן ונתנו לי אוכל, מגורים, בגדים וטיפול רפואי. אחרי כמה חודשים אִמי הגיעה ומצאה אותי שם. אבי נהרג במלחמה".

מרסל המשיך להתגורר בפולין, התחתן, למד בגימנסיה ובאוניברסיטה והתחרה בתחרויות אופניים. ב–1958 עלו הוא ומשפחתו לישראל. לאחר תשע שנים, בשל אפשרויות עבודה חדשות, עברו להתגורר בקנדה. מאז הם שם. בנם בצלאל גר בארץ עם משפחתו. במשך השנים ועד היום רוכב מרסל על אופניים בתחרויות שונות. לפני שלוש שנים שמע על המרוץ בקרקוב, התקשר לג'ונתן וביקש להצטרף. "כשהוא אמר שהוא יליד קרקוב ניצול שואה, היינו בשוק", אומר ג'ונתן. "כשהבנו שהוא עשה את אותו מסלול כילד לאחר המלחמה, זה היה מרגש מאוד".

מאוחר יותר אני משתתפת בסדנה של נטע אלקיים ועמית חי כהן – "ממרוקו לירושלים", מחייכת למראה הפולנים ששרים במאמץ שירים במרוקאית. אחרי הסדנה חלק מהמשתתפים ניגשים למנחים, שואלים שאלות, משתפים. לפניי אישה פולנייה, שמחבקת את אלקיים, בוכה ומדברת איתה דקות ארוכות. "היא מאוד התרגשה", מספרת אלקיים. "היא פולנייה לא יהודייה מלודז', שסיפרה שההורים שלה לא דיברו בכלל בבית על מה שהיה במלחמה, ולא מזמן מישהו בשכונה שלהם ריסס באנגלית על הבתים הריקים של היהודים – אנחנו מתגעגעים אליכם. היא אמרה שהיא מכינה מאכל יהודי בחג שלהם, ואז היא ממש התפרצה בבכי. היא אמרה שהיהודים ממש חסרים, שהם מתגעגעים לתרבות העשירה שהייתה בפולין, שההורים שלה עשו דבר לא טוב, ואסור לשתוק. שצריך לדבר על זה".

לבנות את העתיד

זהו היום האחרון של הפסטיבל, ולפני החזרה ארצה אני תופסת את רוברט ויאנוש ב"חדר", ושואלת אותם על קרקוב של אחרי. "הרושם ביום למחרת הפסטיבל הוא שמדובר בעיר רפאים", אומר רוברט. "במשך עשרה ימים התרגלנו לכך שיש המון אנשים ברחובות קז'ימייז', ופתאום הכול ריק, והפער גדול. אבל באופן נורמלי, ביומיום, מתקיימים כאן חיים יהודיים אמיתיים, וקהילה יהודית גדלה והולכת. שמתי לב לשינוי מעניין. פעם, כשקבוצת תיירים הגיעה לקז'ימייז', המדריך נהג לומר שאנחנו נמצאים ברובע היהודי ההיסטורי של קרקוב. עכשיו הוא אומר שאנחנו ברובע היהודי של קרקוב. כי זו כבר לא היסטוריה, החיים היהודיים חזרו לכאן, קז'ימייז' הופכת ליותר ויותר יהודית, וזה נהדר".

יאנוש מסכם: "המסר שלי הוא שאנחנו לא רוצים לבנות מחדש את העבר, אנחנו רוצים לבנות את העתיד. כשהבן שלי היה בן 18 ואמר לי שהוא רוצה לנסוע לארץ ולהתנדב בעבודה בקיבוץ, הייתי כל כך גאה. אני אוהב את ישראל, והעיר שלי היא ירושלים. טדי קולק אמר – יש לנו שתי ערים: העיר שבה נולדנו, וירושלים. אני גר בקרקוב, ובירושלים".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ה' באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 ביולי 2017,ב-גיליון דברים תשע"ז - 1042. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. אני לא מבין מה הלהט של היהודים אחרי ארץ פולין , ארצ ארורה ….

    • יוסל ר' שעיה'ס איש קראקא (ליהודי)

      לפעמים צריך להרחיק עד קראקא, כדי לגלות את אוצרות היהדות שמתחת לאפנו 🙂

      בברכה, יוסל ר' שעיה'ס

      • ובדידי הוה עובדא

        חלמתי יום אחר יום שעליי ללכת לויניציאה ושם מתחת לגשר אמצא אוצר. כשראיתי שהחלום אינו מרפה ממני, עמדתי וכיתתי רגליי עד ויניציאה והגעתי לגשר שראיתי בחלומי והתחלתי לחפור. מצאוני השומרים הסובבים העיר, ומפקדם שאלני למעשיי. סיפרתי לו את חלומי והוא צחק: 'מי מאמין בחלומות? הנה אני חולם כל לילה שאני צריך לנסוע לקראקא ולחפור בחצירו של יהודי בשם 'יוסל ר' שעיה'ס/ ושם אמצא אוצר. וכי אני שוטה לעזוב את עבודתי ומשפחתי וללכת לקראקא בשביל חלום?'. קלטתי את המסר ושבתי לקראקא, חפרתי בחצרי ומצאתי את האוצר!

        בברכה, יוסל איש קראקא

  2. עוד סיפורים גלותיים על יהודים גלותיים …אוי כמה השפלות וסבל לעם סגולה , בגולה ארורה….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: