הוגים כפרשנים | עידו פכטר

הגות חדשה לעולם מתמודדת עם מסורת שקדמה לה. רעיונותיהן של הדמויות שקובצו אל הספר – מהראי"ה קוק ומרטין בובר ועד הוגי הציונות הדתית – נבחנים על רקע פרשנותן לקודמיהן

הוגים קוראים

הוגים יהודיים במאה העשרים מתמודדים עם המסורת

דב שוורץ

כרמל, תשע"ו, 314 עמ'

כאשר נשאל ישעיהו ליבוביץ' על המקוריות בהגותו, הוא ענה, כדרכו, באופן חד וכן: "אינני חושב שיצא ממני איזשהו דבר מקורי… העיקר הוא שצריך לסלק את ה'זבל' בתחום המחשבה וההגות. ישנה אמרה נפלאה של גתה, 'כל מה שנכון, כבר חשבו עליו, צריך רק שיחשבו עליו פעם נוספת'" (ישעיהו ליבוביץ', על עולם ומלואו, שיחות עם מיכאל ששר, עמ' 167).

זוהי אמירה מפתיעה וגם מכוננת בתפיסת עולמו של ליבוביץ'. ליבוביץ' היה מן ההוגים הרדיקליים שידעה היהדות במאה ה–20. לדעתו, בכל הנוגע לתחום הערכים – והאמונה בכלל זאת – אין מקום כלל ועיקר לסמכות הטרונומית. הכול נובע מן האדם עצמו, אשר מחליט מדעתו לשעבד עצמו למסגרת נורמטיבית כלשהי. ומבחינה זו, השאלה למה האדם מאמין בא–לוהים או מה גורם לו לשמור מצוות הינה ריקה מתוכן. אין כל גורם חיצוני שאמור להשפיע על האדם להאמין בא–לוהים ולשמור מצוות, ואם קיים כזה, הרי שהדבר פוגם בשלמות האמונה והעבודה וגובל בעבודה זרה. האמונה והעבודה השלמות הן אלו שנובעות אך ורק מתוקף החלטתו האישית של האדם לקבל אותן על עצמו.

האוטונומיה, אם כן, בעולמו של ליבוביץ', הינה עיקר מרכזי. ואף על פי כן, ליבוביץ' מציג עצמו כמי שאינו אומר דבר חדש כלל ועיקר אלא ממשיך מסורת מאוד ברורה: "מעתה עלינו להכריע בהבנת המושג של ייחודו של עם ישראל בין הקו הנמשך מקורח, דרך ריה"ל ודרך המהר"ל עד הרב קוק ועד בן גוריון, ובין הקו הנמשך ממשה רבנו דרך הרמב"ם עד השולחן ערוך – והמאמין המבין יאמין ויבין" (ישעיהו ליבוביץ', אמונה, היסטוריה וערכים, עמ' 117). וכאן הקורא עומד תמה: האם אין כאן סתירה פנימית? אם הכול בסופו של דבר טמון בהכרעה האישית של האדם, מה צורך יש לליבוביץ' להעמיד עצמו כממשיכה של מסורת דתית? ואם אמנם הוא רואה עצמו כממשיכה של מסורת, האין כאן סוג של "מניע חיצוני" להכרעות האמוניות שלו?

כידוע, סתירות בהגותו של ליבוביץ' אינן חסרות, וכבר רבות נכתב על כך, ולכן נניח לשאלה זו. ליבוביץ' מבחינתנו הוא רק דוגמה לתהליך פרדוקסלי שכמעט כל הוגה עובר במהלך ניסוח הגותו. אני מתקשה לחשוב על הוגה כלשהו – דתי ולא דתי – אשר בנה את הגותו "יש מאין". כל הגות היא סוג של התמודדות או תגובה למסורת מחשבתית כלשהי, בין אם ההוגה מודה בכך ובין אם לאו. ממילא עולה השאלה: כיצד משתלבת המסורת מן העבר בעולמו של ההוגה המחדש? האין המסורת מאבדת ממשמעותה כאשר ההוגה מרשה לעצמו בכלל להתמודד איתה? שאלות אלו וכיוצא בהן עומדות בליבו של הספר "הוגים קוראים" מאת פרופ' דב שוורץ, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת בר–אילן.

כיצד משתלבת המסורת מן העבר בעולמו של ההוגה המחדש?
נאוה סילצקי, פיקוס בגדרה, 2012 . מתוך התערוכה "מרחב", שתוצג מה־ 16.8 בגלריה "על האגם", רעננה

מסורת וסמכות

שוורץ חורג בספר זה מדרך המחקר השגרתית, הבוחנת באופן ביקורתי רעיון או הגות של אישיות כלשהי. הגותן של הדמויות שקובצו אל הספר – מהראי"ה קוק ומרטין בובר ועד משה שוורץ והציונות הדתית – נבחנת על רקע עמידתה מול הגות או הוגים אחרים ששימשו לה מקור השראה וסמכות כאחד. במילים אחרות, מה שנבחן כאן הוא מעשה הפרשנות שעומד בבסיס ההגות, ולא ההגות כשלעצמה.

ללא ספק, מחקר מסוג זה דורש בקיאות רבה בעולמה של מחשבת ישראל תוך שילובן של דיסציפלינות שונות, ושוורץ צולח את האתגר באופן מרשים ביותר. שלושה חלקים לספר: החלק הראשון מוקדש לעמידתו של הוגה יחיד לעומת המסורת. במסגרת זו נידונה, למשל, פרשנותו של הראי"ה קוק לתפיסת הצדיק בחסידות. שוורץ מציין כי על אף ש"כמעט בלתי אפשרי להעמיד בשיטתיות מקור בכתבי הראי"ה מול מקור חסידי ולהצביע על יניקה ברורה" (עמ' 33), הרי שמהשימוש של הרב קוק במוטיבים השונים השזורים בתורתה של החסידות ניתן ללמוד כי מקורות הגותו נעוצים, בין היתר, בה. מכאן ממשיך שוורץ ומנתח את השימוש של הרב קוק במוטיב של הצדיק בהגותו, תוך שהוא מראה כיצד הוענקה לו משמעות כפולה ואף משולשת – במישור הפסיכולוגי, במישור הלאומי ובמישור הקבלי (עמ' 45). כך השתמש הרב קוק בשפתה ועולמה של המסורת החסידית, תוך הרחבתה לממדים חדשים שבהם לא עסקה.

פרק ראוי לציון מיוחד הוא הפרק העוסק בקריאתו של אברהם יהושע השל את ספרות התלמוד והמדרש. בבסיס פרק זה עומד לבחינה ספרו של השל "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות". אין זה סוד שחיבור זה זכה לקיתונות של ביקורות מצד חוקרים שונים מהאקדמיה, כמו יעקב לוינגר ואפרים אלימלך אורבך, שטענו שסגנונו וצורתו אינם מדעיים. ואולם, שוורץ טוען כי את החיבור הזה יש לקרוא מתוך עמדה פנומנולוגית. הווה אומר: השל לא ביקש בחיבור זה להוסיף דבר לחקר התלמוד, אלא לחשוף את "דרכי ההתבטאות השונות של התודעה הדתית" (עמ' 121), בדיוק כפי שהרב סולובייצ'יק, לדוגמה, עשה להלכה. וכשקוראים את החיבור מתפיסה שכזו, הרי שהוא מקבל משמעות שונה לחלוטין מזו שהעניקו לו המבקרים, ואף משתלב היטב ברצף הגותו של השל (עמ' 131). בהערת אגב נעיר שטענה זו חשובה ביותר, שכן היא מזמינה התמודדות מחקרית מעמיקה עם חיבור זה של השל ואולי אף הוצאה מחודשת שלו.

החלק השני של הספר עוסק בעמידתו של היחיד מול ביטויי סמכות. כאן ראוי לציין במיוחד את הפרק העוסק בהגותו של הרב ליכטנשטיין ויחסה לכתבי הרב סולובייצ'יק. על ההשפעה של הרב סולובייצ'יק על הרב ליכטנשטיין, שהיה חתנו, אין צורך להכביר מילים. הרב ליכטנשטיין נתפס במובנים רבים כממשיך דרכו של הרב סולובייצ'יק, ואם היה נשאר בארה"ב מן הסתם היה ממונה לראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן בישיבה–אוניברסיטה במקומו. דווקא משום כך, מעניין מאוד לראות את הפער ביניהם. לצד רשמי הגותו של הרב סולובייצ'יק בעולמו של הרב ליכטנשטיין, האחרון לא הסתיר את ביקורתו על עולמו של הרב סולובייצ'יק. ידוע כי הרב סולובייצ'יק לא רווה נחת מהחלטת חתנו לעלות לארץ, מה שבא בין היתר לידי ביטוי בעובדה שהוא לא הגיע ולו פעם אחת לבקר את חתנו ומשפחתו בארץ.

ככלל, בעוד הרב סולובייצ'יק התאפיין באישיות פסימיסטית, כתביו של הרב ליכטנשטיין רוויים באופטימיות. בעקבות כך, עמדתם של השניים כלפי אתגרי האורתודוקסיה המודרנית שונה. גם סגנון כתביהם שונה. בעוד הרב סולובייצ'יק קירב את עולמה של האורתודוקסיה לעולם המשכיל באמצעות שימוש בידע פילוסופי, הרב ליכטנשטיין עשה זאת באמצעות הטלת "כובד משקלו על החווייתיות ועל הסגנון הספרותי הפיוטי" (עמ' 195). כל זאת ועוד מביאים את שוורץ לקביעה ש"שאלת הזיקה בין הרב ליכטנשטיין לרי"ד איננה פשוטה כלל", והיא נעה במתח שבין רציפות וחדשנות. "עד כמה שניסה הרב ליכטנשטיין לסלול לו דרך חדשה הוא שב בסופו של דבר לרי"ד" (עמ' 200-199).

הרלב"ג כדתילאומי

החלק השלישי בספר עוסק לא בהוגה יחיד כי אם בתנועה רעיונית, היא הציונות הדתית. בהקשר זה, הפרק האחרון של הספר, העוסק ביחסה של הציונות הדתית לכתבי הרלב"ג, הוא מפתיע ומרענן, באשר הוא חושף את הזיקה, לחיוב ושלילה, בין עולמה של הציונות הדתית לפילוסוף הרציונליסט; עולמות שעל פניהם נראים כמרוחקים ביותר זה מזה.

כאמור בפתח הדברים, את מה שעשה שוורץ להוגים שאותם קיבץ לספר אפשר לעשות כמעט לכל הוגה לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד להוגים בני המאה ה–20, מוקד עניינו של שוורץ. מדוע, אם כן, דווקא הוגים אלה נבחרו מכל ההוגים של המאה? שוורץ מתייחס לכך בהקדמה לספר: "בחרתי לדון בחיבור זה בהוגים הנראים לי מייצגים מגוון של כיווני מחשבה ושל זהויות דתיות בעולם מודרני… הוגים אלה כולם ניחנו במידה של רליגיוזיות יסודית בד בבד עם המוכנות לעמוד לנוכח הממד התרבותי של העידן המודרני ולראות אותו באור חיובי" (עמ' 12).

אפשר להתווכח עד כמה פרקי הספר עונים על מגוון זה – בובר למשל זוכה לשני פרקים מתוך שבעה העוסקים בהוגה יחיד; השל, הרב סולובייצ'יק והרב ליכטנשטיין מגיעים כולם מרקע חברתי–רעיוני קרוב; ואילו הפילוסופים הצרפתים, ובראשם עמנואל לוינס, נעדרים מן הספר – ואולם אין הדבר גורע מהעניין הרב שטמון בו ומהעזרה שלו להבנת משנתם של ההוגים המובאים בו. ושמא אין ביקורת זו אלא אתגר הניצב בפני המחבר, להמשיך ולהוציא חיבורים נוספים בסגנון זה לאור, להעמקת הידע וההיכרות עם ההוגים המרכזיים של עם ישראל לדורותיו.

 

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ה' באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 ביולי 2017, ב-גיליון דברים תשע"ז - 1042, יהדות, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: