תגובות לגיליונות קודמים – 1041

בתגובה ל"הולך ומתחזק" מאת דוד זולדן

דתיות שאינה כפופה להלכה

במאמרו התייחס דוד זולדן למחקר שפרסמנו, העוסק בתהליכי חילון בחברה הדתית ולהדים הרבים שהתעוררו בעקבות פרסומו. השיח התוסס שעורר המחקר נבע מכך שהדברים נגעו בבעיה אמתית וכואבת בציבור הדתי, וגם אם אפשר לבקר חלקים מסוימים בלוגיקה המחקרית, הרי שעצימת עיניים גורפת מעידה בעיקר על קשיי הכלה של המסקנות העשויות לעלות מתוצאות המחקר.

במאמרו טען זולדן שהנתונים לפיהם מחצית מבוגרי החינוך הדתי מתחלנים – שקריים ואף להפך: "הציבור הדתי לאומי נהיה יותר ויותר תורני". אך האם באמת המחקר של חותם טען ש–50% מהציבור הדתי לאומי הופך להיות חילוני? ממש לא. למען האמת, המחקר שהתבסס על נתוני הלמ"ס, כלל לא עסק בציבור הדתי לאומי, אלא בציבור הדתי כולו. כמו כן הנתונים שהוצגו במחקר ממש לא מדברים על 50% חילון, אלא על תנועה של אנשים שגדלו בבית דתי למנעד רחב, מקשר למסורת ועד לחילוניות גמורה.

השאלה שנשאלה היא: כשהיית בן 15 האם הבית שלך היה דתי / חרדי / חילוני? כמו כן נשאלו: כיצד אתה רואה עצמך כיום? מבין אלו שהגדירו את בית ילדותם כ"דתי" 46.5% הגדירו את עצמם דתיים, 5.5% רואים את עצמם חרדים, 18% רואים עצמם כמסורתי דתי, 21% רואים עצמם כמסורתי לא כל כך דתי ו9% רואים עצמם כחילונים. אז איך הגיע הכותב למסקנה על 50% חילון? לזולדן הפתרונים.

האמת, שהמחקר של חותם לא חידש דבר. טשטוש הזהות הדתית וגיבוש חלופות של הגדרה דתית שאינה כפופה להלכה הינה עובדה ידועה והיא חלק מתהליך העובר על כלל העולם המערבי. החברה הדתית, ובתוכה הציונות הדתית, עוברת תהליך דומה בו מרחב הזהות הדתית אינו מוגבל לשאלה האם קיימת מחויבות עמוקה לאמונה ושמירת מצוות. הזהות הדתית החדשה הינה מרחב המשתרע בין החילוניות לחרדיות. במרחב החדש של ההגדרה הדתית, האדם בוחר אילו התנהגויות דתיות הוא מאמץ מתוך המסורת היהודית. בסופו של דבר התוצאה היא דור שלם של אנשים שמגדירים את עצמם על סקאלה שאינה כפי ההגדרות החדות שאנחנו מכירים היום, כאשר המשותף לחלק גדול מההגדרות החדשות הוא מחויבות חלקית או רופפת לקיום מצוות.

אז אמנם אין לנו אפשרות למדוד את רמת קיום המצוות של כל פרט ולהגדיר אותו לפי 'דוסימטר' אחיד, אבל אנחנו כן יכולים ללמוד מהאופן שבו אנשים מגדירים את הזהות הדתית שלהם. בין טפיחה על השכם ל'שכוייח' עצמי על התחזקות בלימוד תורה, לא יזיק לנו לעשות גם שיעורי בית ולהקשיב לקולות שעולים מן השטח, גם אם הם קצת פחות נוחים לעיכול.

עמיטל בראלי

עמיטל בראלי הוא מנכ"ל ארגון חותם

שליש עוזבים

במאמרו טוען דוד זולדן כי "הפרשנות והמסקנות על אודות תהליך חילון מסיבי של החברה הדתית המזין את האוכלוסייה החילונית ושומר על גודלה פשוט אינן נכונות".

זולדן משתמש כנימוק מרכזי בניתוח סקר הלמ"ס משנת 2009 "דתיות ומסורת, ומשפחתיות". הוא טוען כי לפי הסקר "כמעט מחצית מאלו שהגדירו את עצמם דתיים כיום רואים את עצמם כיותר דתיים ממה שהיו בעבר", ומן הצד השני: "רק 4% מאלו שהגדירו את עצמם דתיים כיום רואים את עצמם כפחות דתיים ביחס לעבר". מכך הוא מסיק בסיפוק כי "בשום אופן אין 'תהליך חילון מסיבי' בציבור הדתי, וההפך הוא הנכון".

הניתוח הזה לוקה בכשל לוגי יסודי. אם אכן עשרות אחוזים מאלו שגדלו בבית דתי הופכים להיות לא דתיים, לא נמצא אותם בסטטיסטיקה המתייחסת לאנשים "שהגדירו את עצמם דתיים כיום". ברור שאם מסתכלים רק על אלו שנותרו דתיים, לא נגלה שם את הרבים שכבר אינם דתיים. בדיקה אם הנותרים התחזקו או נחלשו בדתיותם אינה רלוונטית כלל לשאלת הנטישה של הדת. כדי לדעת מה שיעור הנוטשים, צריך להסתכל על כלל האוכלוסייה שבאה מבתים דתיים ולבדוק לאן הלכה.

ואכן, לפי סקר הלמ"ס, מבין כ–645 אלף יהודים שבאו מבית דתי, רק כ–300 אלף הגדירו עצמם כדתיים ועוד כ–40 אלף כחרדים.בסך הכול ישנם כ–460 אלף אם נוסיף אליהם 120 אלף שהפכו להיות מסורתיים–דתיים. כ–185,000 הפכו להיות מסורתיים–לא–כל–כך–דתיים" (כ–135 אלף) או חילונים (כ–50 אלף). באחוזים, 47% מאלו שגדלו בבית דתי הפכו למסורתיים או חילוניים. וגם אם נהיה מאוד זהירים ונחשיב את כל ה"מסורתיים–דתיים" בתור דתיים, עדיין נותרים 29% שהפכו למסורתיים לא כל כך דתיים או חילונים.

כלומר, גם אם נתעלם מ–6% שנוטשים לחרדיות, עדיין כשליש מבני הציונות הדתית אינם נמנים בבגרותם עם שורותיה, ויציאה מסיבית כזו היא אכן עדות לבחירה חופשית. נותר לדון בהזדמנות אחרת אם הבחירה החופשית נובעת ממערכת החינוך של החמ"ד, כדברי זולדן, או ממקורות אחרים.

עופר ברנדס

עופר ברנדס הוא איש הייטק

לא להתעלם מהנתונים

את תגובתו של דוד זולדן קראתי בתימהון הולך וגובר. זולדן תוקף את פרסומי ארגון חותם, עמותת אחד לאחד וקמפיין הספר "היוצאים" מאת פאראנק מרגוליס, שלפיהם כ–50% ממי שגדלו בבית דתי מגדירים את עצמם דתיים.

זולדן אינו מפריך את הנתונים מסקר הלמ"ס אלא מביא שאלה אחרת בסקר, העוסקת בשאלה אם אדם מעיד על עצמו שהוא דתי יותר מן העבר. "כמעט מחצית מאלו שהגדירו את עצמם דתיים כיום רואים את עצמם כיותר דתיים ממה שהיו בעבר", אומר זולדן; "האם ניתן להסיק מכאן שרק 50% ממי שגדלו בבית דתי מגדירים את עצמם דתיים?". לא, אי אפשר להסיק זאת מהנתון הזה. למעשה שום דבר לגבי עזיבת הדת אי אפשר להסיק מהנתון הזה, משום שהוא עוסק באנשים שהם היום דתיים, ואילו אנחנו מבקשים לדעת לגבי אנשים שבעבר היו דתיים ואילו היום הם אינם כאלה; ותמיהה גדולה על זולדן שהביא לשולחן נתונים שכלל אינם רלוונטיים.

זולדן טוען שהיציבות באחוז הדתיים היא הצלחה בגלל השפעת העלייה מברית המועצות סביב שנת 1990, שהביאה לא–דתיים רבים. ואולם אחוז הדתיים נשאר יציב כבר לפחות 15 שנה – 10% פלוס מינוס אחוז וחצי, כך שאי אפשר לתלות את היציבות הזו בעלייה מרוסיה.

זולדן מצטט את המחקר שלפיו 22% מהציבור הגדירו עצמם כמשתייכים לציבור הדתי–לאומי. אבל מתוך אותו ציבור ענק, 11% הם חרדים, 33% הם מסורתיים ו–3% הם חילונים. כלומר, כמחצית מאלה המזהים עצמם עם הציונות הדתית אינם דתיים–לאומיים להגדרתם–הם.

נכון, מגמת העזיבה את הדת התמתנה משמעותית בעשורים האחרונים, ואולם הנתונים עדיין מצביעים על עזיבה בסדר גודל של כ–25%–30% גם בשנים האחרונות, כך שדברי אורי אורבך, שלפיהם האם הדתייה תורמת יותר לציבור החילוני מאשר האם החילונית, נראים מדויקים. אני בהחלט מסכים שלחינוך הדתי–לאומי יש הרבה מה להתגאות, אבל יש גם הרבה מאוד מה לשפר. התעלמות מהמציאות הקשה איננה מעלה, וחשבון נפש אינו מילה גסה.

הלל גרשוני

הלל גרשוני סייע בעריכת המהדורה הישראלית של הספר "היוצאים" וכותב ב"מידה". גרסה מלאה יותר של התגובה תתפרסם באתר Gershuni.net

 —

ההתחזקות גדלה

דוד זולדן משיב:

כיוון שאינני רוצה לרדד את הדיון לגופו של אדם או לגופו של ארגון, לא אכנס לדיון נוסף לגבי איכותו ואמינותו של המחקר הנ"ל. אני שמח על ההבהרה של מנכ"ל חותם שלפיה אין הם טוענים לכך שכ–50% מהציבור הדתי הופכים לחילונים, אלא שיש לכלול את כל מי שגדל בבית דתי להגדרתו, ומגדיר את עצמו כיום במנעד שבין מסורתי–דתי למסורתי–לא–כל–כך–דתי, כחלק מתופעת "החילון המסיבי המזין את הציבור החילוני".

אכן, זו פרשנות שיש לדון בה באופן מעמיק: כיצד מגדירים דתיות? ולאור זאת כיצד מודדים דתיות? האם הגדרות אלו כיום יהיו זהות להגדרות שהגדירו לפני עשור או שניים? האם ההגדרה העצמית של אנשים את דתיותם זהה להגדרה שבה הם מגדירים את הבית שבו גדלו בנעוריהם? ועוד שאלות רבות הדורשות מחקר עמוק ויסודי הכולל איסוף נתונים עדכני, עיגון תיאורטי ראוי וניתוח נתונים מורכב ומתקדם.

כפי שהצגתי בקצרה במאמרי, ב"ה היקף המעידים על התחזקות דתית בציבור הדתי והמסורתי גדול פי כמה מהמעידים על התרחקות. כמובן, ישנן תופעות הדורשות עבודה חינוכית כדי לחזק מגמות אלו, אך כפי שלמדנו לאורך ספר במדבר, נרכז את עיקר מבטנו במגמות החיוביות וכך נעצים את תנועת התשובה בישראל.
——–

בתגובה ל"קנאות הכרחית" מאת בכל סרלואי

אכן, ישנה אטימות

ביקורתה של בכל סרלואי על "שלום לקנאים" של עמוס עוז היא ביקורת קנאית, ללא חמלה וללא חיפוש "הנקודות הטובות" בהגותו של עמוס עוז. גם לי הייתה ביקורת, למשל על פירושו האפולוגטי של עוז על כישלונו של אברהם בניסיון העקדה (עמ' 65), פירוש הנוגד הן את פשוטו של מקרא, והן את הרקע התרבותי של קרבנות אדם, שסיפור העקדה נלחם כנגדו.

אתעכב כאן על נקודה אחת בביקורתה של סרלואי, שהכאיבה לי יותר מכול. עמוס עוז מציע כלל מוסרי: "ציווי מוסרי פשוט: 'לא תכאיב'" (עמ' 52). סרלואי דוחה את דבריו, ומביאה ראיה לכך מרופא המכאיב לחולה על מנת להציל את חייו. אולם דוגמה זאת מוכיחה דווקא את ההפך. אפילו במצבים שבהם ערך הכאב נדחה מפני הערך של הצלת חיי אדם, ערך הכאב עדיין בתוקף ורופא שינתח ללא הרדמה – רישיונו יישלל.

לא רק ערכי מוסר ותרבות של מחלוקת הם חלק מ"הליבה היהודית" (כלשונו של עוז), אלא גם הציווי "לא תכאיב", הבא לידי ביטוי בכללים "מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כה, ב) ו"צער בעלי חיים דאורייתא" (שו"ע, הגהות הרמ"א, חו"מ רעב ס"ק ט). ואולם, ביהדות נוסח סרלואי הכאב הוא "אמירה מכוננת על חייו של היהודי", ולראיה היא מביאה את ברית המילה. הן את העקדה והן את ברית המילה יש להבין על רקע זמנן, וביחס לתרבות של קרבנות אדם המילה הייתה מאוד הומניסטית. את שורשיה הקדומים של המילה, לפני הפיכתה לברית בין העם וא–לוהיו, ניתן לראות מסיפור מילת ציפורה את בנו של משה, שהצילה את משה מדינו הקשה של הא–ל.

לעיתים נאלצים להכאיב, אבל אין אידיאל של הכאבה. אף אחד לא מציע למוהל שמל מתגיירים להכאיב להם במקום כה רגיש ללא הרדמה שמונעת את רוב הכאב. אכן, קולם של המתגיירים נשמע, ואילו תינוקות חסרי ישע, קולם לא נשמע (בכיים דווקא כן…), וישנה אטימות. אפילו משחה משככת כאבים אינה בשימוש בבריתות המתקיימות אצל רוב האוכלוסייה הדתית. אף לא שמענו ולו קריאה אחת לשימוש במשככי כאבים אצל רבני זמננו, ה"מקוריים" וה"מהפכניים" (כלשונה של בכל). סוף דבר, בנוסף על המאפיינים של הקנאות שהזכיר עמוס עוז, יש לצרף גם את החשיבה האידיאולוגית, שסרלואי דוגמה לה, שנשמעת כרעיון מתוחכם ויפה בתיאוריה, אבל מנותקת ואטומה מהממשות, ממשות של כאב.

אלחנן שילה

ספרו של ד"ר אלחנן שילה "יהדות קיומית" ראה אור לאחרונה בהוצאת שוקן

הכאב אינו אליל

בכל סרלואי משיבה:

אני מודה לאלחנן שילה על דבריו. מעולם לא טענתי כי יש מצווה להכאיב, אלא שאין מדובר בערך שעומד בראש הפירמידה ההלכתית: במקום שיש צורך להכאיב כדי להציל חיים או לקיים ערך כנאמנות לא–ל וקיום העם לא עומד ערך זה בראש. הכאב אינו האליל שאליו סוגדים, לא כדי להימנע ממנו ולא כדי ליצור אותו; אין לצער יצור חי אך הערך המבוקש הוא כבוד האדם וה' בעולם. גם בעולם שבו המוסר מאבד את מקומו ביחס לצו הקטגורי של הכאב, כאב הוא בלתי נמנע. יש להימנע ממנו ככל האפשר, אך הניסיון האינסופי לאלחשו יביא להימנעות מהחיים. ובאשר לכאב שגרמו דבריי לשילה – הרי הם בכלל אותם דברים שמוכרחים להיאמר, גם אם יאשימוני בקנאות.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז בתמוד תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 ביולי 2017,ב-גיליון מטות-מסעי תשע"ז - 1041, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. פליאה היא שמערכת המוסף הביאה את תגובתו של עופר ברנדס, שכל-כולה אינו אלא ניסוח מחדש של חלק מתגובתי למאמרו של הרב זולדן (https://musaf-shabbat.com/2017/07/16/%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%96%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%9f-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9a-%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%96%d7%a7/#comment-20468) מבלי לתת קרדיט למי שטרח ובדק את הנתונים בדו"ח המקורי של הלמ"ס ועמד על הכשל בהבאת ההנמקה מאלה המגדירים עצמם "פחות דתיים". כך כתבתי שם, בין היתר, והציבור מוזמן להשוות לתגובה המתפרסמת למעלה:

    "דומני שהסקר של שלמ"ס לגמרי לא אומר את מה שקובע כאן הרב זולדן (גם לא את מה שקובע "חותם", אגב). הרב זולדן מביא נתונים שאינם ממין הענין. כך, למשל, הטענה כי מבין הדתיים רק 4% מדווחים שהם פחות דתיים מבעבר אינה קשורה כלל לשאלה כמה מפסיקים להיות דתיים, שהרי אלה אינם עונים לשאלה כדתיים וממילא לא נכללו בספירה.

    נתון מעניין נוסף הוא הלוח הקודם בעמ' 83, ניתוח יהודים מעל גיל 20 לפי מידת הדתיות של הבית בו גדלו. מתוך אלה מגדירים עצמם כחילונים, 3.2% באו מבית דתי; מאלו המגדירים עצמם כמסורתיים-לא-כל-כך-דתיים 14.3% באו מבית דתי; מאלה המגדירים עצמם כמסורתיים-דתיים באו 24.2% מבתים דתיים; מתוך הדתיים באו 68.6% מבתים דתיים; מתוך החרדים באו 12.8% מבתים דתיים. בתרגום למספרי מוחלטים זה נראה כך: 49,500 חילונים מבית דתי; 134,500 מסורתיים-לא-כ"כ-דתיים מבית דתי; 120,500 מסורתיים-דתיים מבית דתי; 300,700 דתיים מבית דתי; 39,500 חרדים מבית דתי. סך הכל אנחנו מקבלי שמהבתים הדתיים יצאו 184,000 חילונים ומסורתיים-לא-כ"כ דתיים, מול כ-460,000 דתיים, מסורתיים-דתיים וחרדים. סה"כ כ-28.6% עוזבים – אלה נתוני האמת לפי הסקר הזה."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: