האהבה אינה עומדת בסתירה לתשוקה הגופנית וגם לא תמיד דורשת ריסון תבוני. בעקבות האהבה הנאותה במשנת ר' יהודה אברבנאל

אנו עומדים לפתוח בקרוב בקריאת ספר דברים, הקובע את מערכת החוקים המתאימים לתנאים העתידים להתחדש בארץ. אחד הנושאים הבולטים בספר הוא המשפחה, על האפיונים והיחסים שבה: תאווה, שנאה, בנים סוררים, חשדות, אונס, פיתוי וגירושין. ברקע סוגיות אלו מסתתרת תופעה בעלת אנרגיה עצומה – האהבה. כדי להתייחס אליה, אזמין לרשימתי פילוסוף יהודי שכתב את אחד הספרים הקלאסיים בנושא.

כוח קוסמי ממשי

מיגֶל דֶה סֶרְוָנְטֶס (1547–1616), במבואו לספרו "דון קישוט", כותב שבעניין האהבה עלינו לפנות ל"דיאלוגים על האהבה", ספרו של Leon Hebreo , הוא ר' יהודה אברבנאל, בנו של דון יצחק אברבנאל, המדינאי, איש הכספים והוגה הדעות המפורסם. ר' יהודה כתב את ספרו כנראה באיטלקית. הספר ראה אור אחרי מותו ב–1535. אולם כבר בחיי סרוונטס הוא תורגם לספרדית על ידי דמות מיוחדת במינה, גַרְסילָסוֹ דֶה לַה וֶגה, ראש וראשון בספרות הספרדית באמריקה, בן לנסיכה אינדיאנית משבטי האינקה בפרו ולאחד הכובשים הספרדים. הוא אולי אף פגש את ליאון העברי באיטליה.

יש הסוברים שבתור אינדיאני שארצו נכבשה הוא הזדהה עם היהודי שהיה מוכרח לנדוד מארץ לארץ. עד מהרה זכה הספר למהדורות רבות וללא מעט תרגומים שהשפיעו על פילוסופים ומקובלים. לעברית תורגם הספר על ידי ר' יוסף ברוך איש אוּרְבינוֹ בסוף המאה הי"ז ושוב בימינו על ידי מנחם דורמן, איש גבעת ברנר (מתרגומו אביא את הציטוטים להלן).

חז"ל מתארים את בריאת האדם כבעלת שני שלבים. אדם הראשון היה אנדרוגינוס, גבר ואישה גם יחד, עד שהקב"ה "ניסר" אותו לשניים. נסירה זאת קיבלה ממד סימבולי עמוק בקבלה. כך גם פילג אברבנאל בספרו את הפילוסופיה ל"פילו" – האוהב, ו"סופיה" – החכמה האהובה, דמויות המשוחחות ומתווכחות על האהבה. האהבה הופכת בספר לכוח קוסמי הנותן חיים לתבל כולו. בתרבות העולם, יש והאהבה התעלתה לחוויה רוחנית מופשטת, לדוגמה אצל אפלטון. אך גם האהבה הרומנטית, כמו זו של דון קישוט לדולסינאה, התנתקה לגמרי מממשותה. לא כך בספרו של אברבנאל. מקום מיוחד יש בו לאהבה בין איש ואישה שאינם סמלים, אלא יצורי בשר ודם ממש. ובכך מבטא הספר את דרכה של היהדות המקורית.

האהבה קודמת לתשוקה

במוקד האהבה מצויה תשוקה נפשית: "התשוקה שהאהוב ייהפך לאוהב" (השיח הראשון, עמ' 220 ואילך). משפט מופלא! מעבר לתשוקה הנפשית, קיימת גם זו הגופנית, געגועים לאותה אחדות ראשונית ש"ננסרה", ושעתידה להתחדש על ידי האהבה. אין סתירה בין התשוקה הגופנית לאהבה הנפשית. אדרבה: "כאשר הנפשות מתאחדות באהבה רוחנית, גם הגופים מבקשים להתענג על ההתאחדות הזאת ככל האפשר, כך שלא יישאר כל הבדל והאחדות תהא מושלמת מכל בחינה". הבשר והרוח כרוכים יחד על ידי הקדושה והקידושין והאהבה מכבדת גם את התשוקה, כנגד הנזירות המאפיינת גישות מסוימות בנצרות ובמזרח הרחוק.

סופיה אינה מקבלת בפשטות את דברי פילו: "אמנם, הטענות שלך מתקבלות על הדעת לא פחות משהן שנונות. ואף–על–פי–כן אני רוצָה להסתמך על הניסיון הראוי לאמון יותר מכל היקש… כי אוהבים רבים לאחר שניתן להם מבוקשם… באהבה גופנית, לא זו בלבד שתשוקתם פסקה אלא גם אהבתם נמוגה, ולא אחת באה במקומה השנאה. כך אירע לאמנון". סופיה מתייחסת כאן לאמנון החומד את תמר ואונס אותה. או אז מתעוררת השנאה: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָה… וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן". הסיום טרגי והבנאליות שבהמשך הפסוק מתאימה לתופעת ה"כאילו"–אהבה, נוסח "השתמש וזרוק", הרווחת בדורנו: "וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי".

נכון. המימוש עלול לרצוח את התשוקה. ביטאה זאת אִמרה צינית ומרירה המובאת בסוגיה תלמודית ואף מקבלת שם ממדים תיאולוגיים (סנהדרין ז ע"א): "כאשר אהבתנו הייתה עזה, היינו שוכבים על חודו של סייף. עכשיו… מיטה של שישים אמה אינה דיה לנו". אולם, לפי ר' יהודה עלינו להבחין בין האהבה שהיא "בת התשוקה" ותלויה רק בה לבין האהבה שהיא אמה של התשוקה: "אמת נכון הדבר שבהיפסק התשוקה או התאווה הגופנית מפני שבאו על סיפוקן ושובען, מיד נפסקת כל האהבה… ופעמים אף תיהפך לשנאה. ואולם האהבה האחרת היא שמולידה את התשוקה לאישה האהובה, ולא התשוקה או התאווה מולידות אותה". ור' יהודה מוסיף הערה פסיכולוגית חשובה: "ההגבלות שהטבע שם [לתשוקה] אף כי הם ארעיים, יותר משהם ממיסים [את האהבה], הם מרתקים [אותה]". על הזוג לשמור על התשוקה!

אהבת טלנובלה

אולם, לפי פילו יש גם ממד שלישי. האהבה זקוקה גם לתבונה, כי "אהבה שלמה ואמיתית… היא אם התשוקה ובת התבונה": עלינו להבין ולדעת שבן/בת הזוג אכן "ראוי להיות נאהב". אך האמנם מסוגל האוהב לשמוע את קול התבונה? הוא חייב, אחרת עלולה האהבה להפוך הרסנית, "עד כדי כך שהיא מתנכלת לאוהב ומביאה לו נזק". פלא! האהבה חייבת לכלול גם את האהבה העצמית, "האהבה היא חסד, ומן הדין שתתחיל באדם כלפי עצמו", כדי להישמר מאותה אהבה שהיא בעצם מעין התאבדות.

עכשיו מפנה סופיה לפילו את שאלת המחץ. הלוא כל הנובלות מתארות בדיוק את ההפך: "אהבה פרוצה… שאינה מניחה כי ינחו אותה ברסן התבונה… שאין בכוח התבונה להשתלט עליה". אך פילו עונה: "העדר הריסון… היא מתכונת כל אהבה גדולה ועזה, בין נאותה בין בלתי נאותה. אלא… שבאהבה הנאותה – העדר הריסון מאדיר את מעלתה, ואילו באהבה הבלתי נאותה – העדר הריסון מגביר את דופייה". כמה נפלא! נפסקה כאן הלכה. אפשר לחבר טלנובלה גם עם אהבה נאותה. על כל פנים, מוטב לוותר על הטלנובלה מאשר על האהבה הנאותה, זו המאפשרת לאוהבים לשכב על חודו של סייף לאורך ימים.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז בתמוד תשע"ז