בניגוד למנשר הרבנים מהציונות הדתית – להסכמי קדם נישואין ישנו בסיס הלכתי איתן. הם אינם מעודדים חלילה את פירוק התא המשפחתי, אלא דווקא מבקשים לשמר את יציבותו

התבשרנו בשבוע שעבר שוב שקבוצת רבנים המשתייכים לציונות הדתית חברה לקבוצת רבנים חרדים, ויצאה בקול קורא חריף נגד השימוש בהסכמי קדם נישואין (החתימות צורפו ל"זעקת גדולי ישראל נגד הסכם קדם נישואין של בי"ד דאמריקה" [ללא תאריך]; ובנפרד פורסמו דברי תמיכה מחודש תמוז תשע"ז בהחלטת מועצת הרבנות הראשית משנת תשמ"ו, שעליהם חתומה קבוצת רבנים מצומצמת, ללא רבנים מהמגזר החרדי: הרבנים דב ליאור, צבי טאו, דוד חי הכהן, אליהו זיני וברוך אפרתי.

הללו מצביעים על הכשלים ההלכתיים החמורים שבהסכמים ועל שטמונות בהם "סכנות נוראות וחמורות לעם היהודי" ו"פגיעה במוסד הנישואין המקודש בעם ישראל". מוסיפים החותמים ומבקשים להוקיע מתוכם את כל מי שתומך בהסכמים: "כל המכונה 'רב' המסית לעריכת הסכמים מסוג זה… איננו בכלל רבני המחנה האורתודוקסי, ואין לסמוך כלל על פסיקותיו והוראותיו בהלכה". הכיצד, שוב, גורמים בציונות הדתית הם אלו שמכריזים מלחמה על כל שינוי או תקנה, שנועדה (לא בעיניהם) להביא מזור למצוקה כנה ואמיתית? והאם כל זה קשור לביטול מתווה הכותל?

הסכמים לכתחילה

הקול הקורא כולל שתי קומות של נימוקים: קומה הלכתית–פורמלית וקומה ערכית–אידיאולוגית. הקומה ההלכתית גורסת שהמנגנון הקיים בהסכמי קדם נישואין יוצר כפייה פסולה של הגט ("גט מעושה"). הדברים מובעים, כדרכן של מודעות מהסוג הזה, בצורה נחרצת. אך אדרבה, יש בסיס הלכתי איתן להכשיר את ההסכמים, ואפילו לכתחילה (ולראיה פרוזאית, ההסכם חי וקיים כבר שנים רבות בארה"ב, בתמיכת פוסקים וגדולי תורה ידועים ומוכרים – ועל כך עוד להלן). מדוע? לכך מספר נימוקים:

א. ההסכמים המודרניים יוצרים מנגנון של חיוב מזונות מוגדל, שנועד למנוע סחטנות בגירושין. עצם קיומה של חובת מזונות מוגדלת איננו פוסל את הגט, גם אם החובה היא מעבר לחיוב ההלכתי הרגיל. כך למשל כותב הרב משה פיינשטיין:

הנה הא עד שתתגרש מבעלה הא הוא חייב במזונותיה ובכל צרכיה ורשאה לילך לערכאות שיכופו אותו ליתן לה מזונותיה וכל צרכיה, ואף שהם יוסיפו שצריך לזונה אף כשהיא עושה מלאכה ומרווחת נמי… (דהיינו, בית המשפט האזרחי יחייב מעבר לחיוב ההלכתי הרגיל, שכן לא יקזז את "מעשה ידיה"), בכל אופן פשוט שאם יגרשנה ליפטר מחיוב זה אין זה בחשיבות גט מעושה ויהיה גט כשר לכתחלה (אגרות משה, אבן העזר ד, קו).

כנגד זאת טוענים המבקרים שמדובר בלחץ כלכלי, שהגדרתו כמזונות אינה אלא אחיזת עיניים. ברם – וזהו הנימוק השני להצדקת ההסכמים – מדובר בלחץ כלכלי מתון, ולחץ זה איננו הופך את הגט למעושה. כך פסק הרב יצחק הרצוג (שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, קנח), כפי שמסביר הרב שלמה דיכובסקי (שאימץ את שיטתו בפסקי דינו): "הטלת קנס ממון בסכום שאינו גדול – או שאינו מהרס אותו – אינה מהוה בעיה מבחינת שולחן ערוך אבן העזר, ומבחינת דיני גט מעושה" ("דרכו של הגרי"א הרצוג בכפיית גט", משואה ליצחק עמ' 332, התשס"ט).

ב. ההסכם מופעל במצב של שבר הדדי בחיי הנישואין. מצב זה מצדיק כפיית גט, ולפחות חיוב, לפי דינו של רבנו ירוחם, מגדולי הראשונים (מישרים, נתיב כג, חלק ח, במקרה של "מרידה הדדית" המלווה בסרבנות גט), ולפי פוסקים נוספים, המצוטטים למכביר בפסקי דין רבניים. מעיד על כך למשל הרב אברהם מאיר שלוש, אב"ד חיפה:

וידועים דברי רבנו ירוחם במישרים… וכן מנהג בתי הדין אשר שמענו ונדעם, וכן עשו מעשה בפסקי דין רבניים… וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה החלטות למכביר בנדון זה (תיק מס' 1061137/1, כסלו תשע"ז).

ג. לאלו המבקשים להחמיר, וחוששים עדיין לכפייה שאיננה כדין, הסכמת הבעל מראש מכשירה את הגט, לכל הפחות בדיעבד (ראו רמ"א, אבן העזר, סימן קלד, סעיף ד). אולם, כאמור, אין צורך לראות בהסכם עניין של "דיעבד" בלבד; שלושת הנימוקים הקודמים מכשירים את ההסכם אפילו לכתחילה. ניתן כמובן להתווכח עם הנימוקים הללו. אין כמעט תחום הלכתי שאין בו ויכוח ומחלוקת. אלא שמחלוקת לשם שמים – לגיטימית בעולם ההלכה. דה–לגיטימציה עמוקה וחריפה כל כך, כמו שעושה הקול הקורא – איננה ליגיטימית.

איור: נעמה להב

הרס קדושת חיי המשפחה

הטיעון ההלכתי של מתנגדי ההסכם איננו היחיד, וכנראה גם לא העיקרי. הטיעון המרכזי הוא הטיעון הערכי. כך הם למשל דבריו של הרב דב ליאור, מהחותמים על גילוי הדעת, שלפיהם מדובר ב–"הרס קדושת חיי המשפחה שבכל עת אחד מבני הזוג יכול בנקל לאכוף גירושין". אולם הדברים אינם משכנעים. יותר מכך, הם מעידים לצערי הרב על חוסר הבנה של המציאות החברתית והמערכת המשפטית.

כל עו"ד בתחום דיני המשפחה ידע לספר שפירוק תא משפחתי בלא עילה איננו – למרבה הצער – סיפור גדול. די לתבוע פירוק שיתוף על דירת המגורים בבית המשפט, ולהתחיל במירוץ ערכאות ובמאבק משפטי מייגע, עד להתשת הצד השני. כיום, לפי החוק, ניתן ליזום פירוק כלכלי מלא הכולל את כלל נכסי בני הזוג ("איזון משאבים") כאשר "קיים קרע בין בני הזוג" או כאשר "בני הזוג חיים בנפרד… במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה" (סעיף 5א לחוק יחסי ממון בין בני זוג – חוק שגם בתי הדין הרבניים מחויבים אליו). אז האם ההסכם הוא זה שיעודד גירושין חד צדדיים, וימנע "שלום בית"?! תמהני.

הסכם קדם נישואין עושה דווקא את הפעולה ההפוכה: הוא ממתן, מעודד ניסיונות לשיקום הנישואין, ומסדיר את הפירוד בצורה שתמנע התדיינות משפטית וסחטנות. הוא איננו מעודד את פירוק התא המשפחתי, אלא להיפך – משמר את יציבותו. ובמקרה שבו אין תוחלת להמשך חיי הנישואין, ההסכם מונע ניצול לרעה של כוח הלכתי–משפטי כזה או אחר לצורך סחטנות המופעלת כנגד הצד השני.

ומה החלופה – שימור מלאכותי של קשר נישואין שאיננו קיים?! מלבד הסחטנות שמאפיינת מקרים אלו, שהיא פסולה הלכתית ומוסרית, לעיכוב הגירושין עלול להיות מחיר הלכתי גבוה ביותר: אוכלוסיה שאיננה מחויבת לגדרים ההלכתיים של איסורי אשת איש רואה קשר זוגי במצבים שכאלו (הזוכים לסטטוס חברתי של "פרוד/ה") כדבר לגיטימי לחלוטין. להסכמי קדם נישואין, כאמור, תרומה ממשית לצמצום מציאות בעייתית זו. חשש מעין זה הוביל את ר' חיים פלג'י (שו"ת חיים ושלום ב, אה"ע סימן קיב) להכשיר כפיית גט אחרי 18 חודשי סכסוך. הסכמי קדם נישואין מתונים הרבה יותר.

חזית חדשה מול יהדות ארה"ב

בארה"ב הסכמי קדם נישואין מקובלים ונפוצים. הם זכו לתמיכה של גדולי פוסקי ההלכה בדורנו, והם מוצגים כמי שעוזרים באופן מלא לפתרון בעיית סרבנות הגט. ארגון הרבנים האורתודוקסי (RCA) דורש מרבניו כדבר שבשגרה להחתים את הזוגות הנישאים על הסכם קדם נישואין (לרשימה מכובדת של תומכים, בהם הרב עובדיה יוסף, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב אשר וייס. מדוע מה שטוב ליהדות ארה"ב רע ליהדות הישראלית?! ואולי החותמים מבקשים לפתוח חזית חדשה נגד יהדות ארה"ב, והפעם – זו האורתודוקסית, ולהרוס את המנגנון היעיל שנבנה במשך שנים רבות, וזכה לתמיכה ולעידוד הלכתיים? והאם גם התומכים בהסכם האמריקאי בשם רפורמים ייקראו?!

הרב טאו מזכיר (בדבריו במודעה) בשם הרב קוק ש"גט שניתן שלא ברצונו של הבעל אינו כלום, ואין מועיל על זה שום שבועה וחרם, כי האיש אינו מוציא אלא לרצונו". הצורך ברצון הבעל הוא כמובן הלכה פסוקה מהתלמוד ועד ימינו (וכן, מאז חרם דרבנו גרשום, גם הצורך ברצון האישה), ואין על כך חולק. ההקשר שבו מובאים הדברים בדברי הרב קוק (עזרת כהן, סג) הוא כנראה התנגדותו להצעה אחרת, שונה בתכלית: ההצעה לכתיבת הרשאה למתן גט בשעת הנישואין, שתצא לפועל במקרה של עיגון (ההצעה הועלתה בצורות שונות ובהקשרים שונים; דברי הרב קוק הם בתשובה לרב בן ציון אלקלעי, שהציע כך ב"קונטרס תקנת עגונות"). הדברים אינם מלמדים אפוא לענייננו.

גם המסורת שמביא הרב טאו בשמו של הרצי"ה קוק ולפיה "הפעולה האחרונה של אביו הראי"ה זצ"ל כשבוע לפני פטירתו הייתה לכתוב בשארית כוחותיו מברק על התנגדותו הנחרצת לכל רעיון מסוג זה" לא עוסקת בהסכמי קדם נישואין מודרניים. לא לגמרי ברור לי באיזו התנגדות מדובר – אם בהתנגדות עקרונית לכפיית גט בניגוד לרצונו של הבעל – על כך כאמור אין חולק – בהתנגדות להצעת תנאי בנישואין או בהמשך ההתנגדות להרשאה למתן גט. ומכל מקום, אין מכאן השלכה על כשרותם של הסכמי קדם נישואין, נושא דיוננו, שלא היו באותה העת. מלבד, אולי, השלכה אפשרית מ"רוח הדברים" – וכאן כנראה טמון שורש הפולמוס.

מה אפוא שורשה של ההתנגדות?

מסע הדה–לגיטימציה נגד הסכמי קדם נישואין ונגד התומכים בהם – להבדיל מוויכוח הלכתי לגיטימי – מוּנע על ידי אידיאולוגיה עמוקה. שיוכם ה"תת–מגזרי" של חלק מהחותמים מעיד על כך: הם משתייכים לזרמים המזוהים עם ישיבת "הר המור" ושלוחותיה, ובראשם הרב טאו, מנהיגו הרוחני הבולט של זרם זה, שהצטרף לחותמים בצעד לא שכיח. קבוצה זו מעצימה את תפיסות הקדושה, הגאולה והלאומיות שבמדינת ישראל ובחזון הציוני, אך היא שמרנית ומסתגרת. בעיניה, מדובר ב"חלק ממגמה ברורה לעשות רפורמות במנהגי ישראל, כך שיתאימו לערכי התרבות המערבית" (כדבריו החריפים של הרב ברוך אפרתי, יו"ר רבני "דרך אמונה", וכנראה ממובילי המאבק הציבורי בהסכמי קדם נישואין). אלא שבכך הם חושפים את עצמם כמי שמתעלמים מהמציאות החברתית במדינת ישראל ובתפוצות.

לא בכדי, שלוחיה של קבוצה זו צועדים יד ביד עם מגמות חרדיות שמרניות, ולעיתים הם אלו שדוחפים ויוזמים לכך – כפי שמעיד הכרוז האחרון, אך לא רק הוא. עלה בידם לאחרונה, תוך שיתוף פעולה מצער, להכשיל את מתווה הכותל ולהחריף בכך את המתח בין חלקי העם היהודי, ובפרט בין ישראל ליהדות ארה"ב. וזוהי אותה קבוצה שלפני שנים לא רבות עלה בידה להכשיל את מינויו של הרב דוד סתיו, ראש ארגון צהר (הדוחף כיום לחתימה על הסכם קדם נישואין – "הסכם מאהבה"), לרב הראשי לישראל, ולבחור במקומו רב המזוהה עם העולם החרדי (אף כי מתון, אומנם, ומאוד תקשורתי).

הציונות הדתית לעיתים נאלמת דומייה אל מול פעולות אלו, ומקבלת את העמדות המתבדלות כהלכה למשה מסיני. אלא שמגמות בדלניות התאימו אולי להונגריה של המאה ה–19, אבל העם היהודי כבר למד, וצריך שיוסיף וילמד, את הלקח מהפירוד החד בין קבוצותיו (וראוי כנגד זאת לקיים שיח פנימי בין חלקי עם ישראל, בלא כפייה הדדית ומלחמות דת – אך על כך יש לערוך דיון נפרד).

ומה הלאה? השבר הפנימי כנראה יימשך, וקשה לדעת את אחריתו. אבל אסור לזנוח בגללו את השאיפה והמאמץ להרחיב את השימוש בהסכמי קדם נישואין. התשובה למאבק למען הסכמי קדם נישואין צריכה לטעמי לבוא מהשטח: הציבור בישראל, הורים לזוגות צעירים והזוגות עצמם, דתיים ושאינם דתיים, הם שאמורים להבין את הצורך והחשיבות שבהסכמי קדם נישואין.

ככל שהפרקטיקה תיעשה נפוצה ומקובלת, כך גם תתברר תרומתה לחיזוק המשפחה ויציבותה, ותתגבר ההכרה ההלכתית בה. לזו, כמו שציינתי, יסודות הלכתיים, ופרקטיקה חברתית רווחת עשויה לנטרל את השיקולים הערכיים העוצמתיים. תהליכים שכאלו אינם חדשים בעולמה של ההלכה. כך היה בעבר, למשל, עם ההצדקה ההלכתית לשימוש בתנאי מבטל נישואין למניעת ייבום במקרה של אח מומר (ראו שו"ת תרומת הדשן, סימן רכג) – תנאי שנפוץ הלכה למעשה ביהדות אשכנז ופולין (ראו רמ"א, אבן העזר קנז, ד). ועל זה אולי נאמר: "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן".

ד"ר אבישלום וסטרייך הוא מרצה בכיר למשפט עברי, לתורת המשפט ולדיני משפחה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים רמת גן, ועמית מחקר במכון שלום הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז בתמוד תשע"ז