כמו לשבור אור

מירי רוזובסקי

זמורה ביתן, 238 עמ'

זוג צעיר וקצת מוזר מתחתן, זה צירו של הרומן "כמו לשבור אור". רשת רב–משפחתית ארוגה בשיגעון מבעבעת בהבהובי עבר והווה, והיא נושאו של הרומן. בשבתכם לקרוא בו הצטיידו בנייר ובעיפרון ובמחק, וציירו לכם תוך קריאה מפה של השמות והקשרים. אחרת, המאמץ לפלס דרך בסבך זיקות החיתון והחיתול והטיפול והריגול וההצצה וההצתה יקשה על האתגר החשוב ממנו: לבנות את הסיפור השלם וה"אמיתי" מכל נקודות המבט, פיסות הזיכרון והאדוות המתרחבות של אופק העלילה.

קשה להכריע מהו הספר: האם ללכת אחר ההכרזה על העטיפה המבשרת שהספר הינו "מאת מחברת רבי המכר" וגו', ואחר גלישותיו של הרומן עצמו לפטפטנות כמו–רכילאית ולמצבים מוקצנים לעייפה – או להאמין לגבהות–המצח המופגנת בציטטות נפוחות משהו מסמואל בקט בראשי הפרקים, ומגובָּה בספר בניצוצות של תובנה פסיכולוגית, בהברקות דימוי, ובשרטוט, פילוסופי לפעמים, מקורי לרוב, של רוח התקופה, של דמות האדם הישראלי דהאידנא, של דמותו של דור צעיר סחוף מתירנות קטלנית, תעמולה קווירית ומגפה של ערעור נפשי.

קשה גם להכריע מה קיבלנו בנוטלנו את הקליידוסקופ הספרותי של מירי רוזובסקי, בשופכנו ממנו אל השולחן את אבניו הצבעוניות, בסדרנו אותן לתמונה לכידה: האם לפנינו עלילה אקזוטית, קצת סנסציונית, קצת טרגית, של אוסף מוזר למדי של דמויות ושל מאורעות מקריים שקשרו ביניהן; או שמא מצופה היה מאיתנו למצוא מארג עקרוני של השקפת חיים, של תובנה על המשפחה העכשווית. לזו מרמזות מילותיו האחרונות של הספר: "כי אין באמת דבר כזה, גאולה, ואין באמת עולם נטול קשרים והקשרים ופקעות, ובסופו של דבר אי אפשר לאהוב את מי שחרוך בתוכנו, ואי אפשר שלא. שלכם, לתמיד. קשת".

הותרתי פה את הסיומת, את חתימתה של כותבת המכתב, כי קשת היא מה שנוצר כשאור נשבר. זו היא הקשת בתורת האופטיקה, וזו גם קשת בכר. היא הבוחשת הגדולה באבני הקליידוסקופ. היא המחברת, כביכול, של קטעי הפתיחה של הפרקים, קטעים ליריים למדי: ממלאת מקומה של המקהלה היוונית, או נציגתה המעורערת של הסופרת. הפרקים גופם מתמקדים בדמויות אחרות, מתחלפות, ומסופרים מנקודות מבטן. קשת קשורה איכשהו לכולן, בזיקוֹת זיקִית מתעתעות. היא צעירה פסיכוטית וגם בלשית מטעם עצמה. העיקוב שלה אחר האחרים, טריק קצת משובש, נחזה להיות הדבק של העלילה. אין הוא כזה.

קשת מופרעת, אבל גם לאחרים, לרובם, לא חסר. אחדים מהם, עם חבילה משל עצמם, הם גם פסיכולוגים מטפלים. איתם מגיע לספר מטען של ידע ומושגים מן הקליניקה הפסיכולוגית, ומושיב את הדמויות ואותנו אצל הספה. הרומן עושה זאת באורח מקורי, בלי פרוטוקולים של פגישות טיפול. הוא משתמש בפסיכולוגיה הקלינית ככלי עלילתי, כהסבר, ויותר מכך כמטפורה. זו תחבולה ספרותית שעובדת. אולי לא למדנו משהו על העולם, אבל לפחות למדנו משהו על הדמויות. גם זה לא הישג מובן מאליו.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז בתמוד תשע"ז