"נהג מונית אחד אמר לי" | חיותה דויטש
נחמה ליבוביץ חיה את חייה ברצפים בלתי פוסקים של מגע בין המציאות לבין המקרא ופרשנותו. על עולמה ותורתה של המורה הגדולה לרגל שנת העשרים לפטירתה
מעולם לא הרגשתי קרובה יותר למקס ברוד, ידידו הטוב של קפקא, כשם שהייתי בצהרי אותו יום שבו האזנתי לראשונה לשלוש קלטות סודיות שהועברו אליי מתוך שיעוריה של נחמה ליבוביץ, שהוקלטו בניגוד לרצונה. נחמה לא הרשתה להקליט אותה, אולי מתוך אותה התנגדות שהתנגדה במשך שנים רבות ליציקת דבריה לתוך ספר. נחמה נזקקה למגע הבלתי אמצעי עם תלמידיה, וחששה שמא תאבד אותו אם יימצא לה תחליף מודפס או אלקטרוני.
ולמרות זאת, אולי באותה רוח שבה כתבתי את ספרי על נחמה, ספר שלם על מי שסירבה אפילו להתראיין, הכנסתי את הקלטות לטייפ. מקס ברוד לא קיים את מצוות חברו ושימר את כתביו. העולם הרוויח. אני הלכתי בדרכו. כמובן שקודם היה עליי למצוא טייפ מתאים – מדובר בכמעט עשור – להכניס את ה"קסטות" כפי שקראנו להן, מהסוג הישן, עם הסליל, ולקוות לטוב.
באנו לעולם הזה כדי לתקנו, וכדי לאסוף ממנו את הלכלוך. נחמה עם תלמידים, שנות התשעים
צילום: מתוך ספרה של חיותה דויטש "נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ", הוצאת ידיעות ספרים
תורה שבעל פה
הטוב הגיע. שתי הערות על ספר בראשית, שככל הידוע לי אין להן תיעוד בשום מקום נוסף בכל כתביה ורשימותיה, מצאתי שם. המשותף לשתי ההערות הללו הוא היותן אנקדוטליות לכאורה, סיפור מסקרן אך זניח או הערה חביבה מחייה של נחמה. אבל בעומק העניין, הן היו כמובן הרבה יותר מכך.
ההערה הראשונה עסקה במראה הפארקים ושמורות הטבע לפני יום העצמאות, ולמחרתו. לפני יום העצמאות אתרי הפיקניקים יפים ונקיים, הפקחים בשמורות הטבע נערכו לקבלת פניהם של המטיילים והמשפחות והפיקניקים המסורתיים. והנה, אומרת נחמה, מדי שנה בשנה בחדשות "היום שאחרי", מתפרסמת ידיעה קבועה באשר להררי הלכלוך שהשאירו אחריהם החוגגים.
התופעה הזו, אמרה לתלמידים האלמונים שבקלטת, תמיד מזכירה לי את ספר בראשית. הפרקים הראשונים מספרים על העולם שלפני בואו של האדם – על בריאת האור והרקיע, האדמה והצמחים, הדגים והחיות – כל אלה ממלאים את העולם בעושר וביופי רב. או אז, היא נאנחת, או אז מגיע האדם, ועם הופעתו הכול מתחיל להתבלגן, להיהרס. להתלכלך. האדם עובר על מצוות ה' ומשקר, בנו רוצח את אחיו, מגדל בבל נבנה, דור המבול ממלא את הארץ חמס. רק חטאים וסבל בכל מקום. האדם מביא איתו בלגן ולכלוך. כמה יפה ושקט ונקי היה קודם!
האנחה של נחמה היא הומוריסטית בחלקה, ורצינית בחלקה. הרצינות קשורה בהבנתה העמוקה שבאנו לעולם הזה כדי לתקנו, וכדי לאסוף ממנו את הלכלוך. לכך נוצרנו. את התורה יש ללמד בדרך שתכשיר את האדם לבצע את התיקון הזה, ולא לפלפול בעלמא.
האנקדוטה השנייה מלמדת כמשיחה לפי תומה על השיחות בענייני אמונה ודת שהייתה נחמה מנהלת עם חברים נוצרים בתקופת לימודיה באוניברסיטה. נחמה למדה באוניברסיטת מרבורג, בחוג למקרא, ונושאי הדיון היו מדרך הטבע קשורים לחומר הלימודים אבל גם למציאות החיים הסובבת אותם, באירופה של תחילת המאה העשרים.
הקשר הגופני בין גבר לאישה אינו רצוי בעולם אידיאלי, אמר לה ידיד קתולי, וראיה לכך היא שהאדם "ידע את חוה אשתו" רק לאחר שגורשו מגן עדן, ולא לפני כן. בעולם המושלם של גן עדן לא היו יחסים גופניים בין איש לאישה. פרשת בראשית סותרת את דבריך לחלוטין, אמרה לו נחמה. צורת הפועל של "והאדם ידע את חוה אשתו" שונה מצורת העבר הרגילה הנוהגת במקרא, המתוארת על ידי וי"ו ההיפוך. לו היה זה עבר פשוט, הייתה התורה נוקטת את הצורה הרגילה – וידע האדם את חוה אשתו, ותהר ותלד. המקרא שנקט בצורה המיוחדת של תיאור העבר – "והאדם ידע" – מעיד בכך שהאירוע התרחש בעבר המוקדם. האדם ידע את אשתו לפני הגירוש מגן העדן.
"הקדמת המעשה המיני לחטא בגן עדן מנתקת אותו מהחטא והופכת אותו למעשה שלכתחילה, למצווה, כפי שהוא ביהדות", הטעימה נחמה בחדוות ניצחון. "זאת בניגוד לעמדה הנוצרית השוללת את המעשה המיני ורואה בו חטא תוצאת עולם שכבר הוכתם".
"אני מסכים שכך פירושו של הכתוב", הודה בן שיחי הקתולי, אמרה נחמה בקלטת. הוא הרי הכיר את העברית המקראית, אבל עדיין המשיך להתווכח איתי: "ידיעת האדם את אשתו בעולם שלפני החטא", אמר, "שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים. אינם דומים יחסי מין בעולם שלפני החטא ליחסים בעולם שאחריו". "נו, תמיד יהיה לכם מה לענות," אמרה נחמה, ודרך הקלטת ניתן היה כמעט לשמוע את החיוך שלה.
המשותף לשני הסיפורים הללו אינו רק שייכותם לספר בראשית ולהופעת האדם בו, אלא החיבור שהם מציעים בין האמירה המקראית והפרשנית לבין החיים עצמם. נחמה חייתה כך את חייה, וכך חוותה את העולם – ברצפים בלתי פוסקים של מגע בין המציאות לבין התורה. אני מדמיינת את הרגעים הללו היומיומיים, שהציתו אצלה תובנות לימודיות – ליד שולחן ביתה בשעת בוקר, שותה כוס תה ומאזינה לחדשות בבוקר שאחרי יום העצמאות, או מסתובבת כסטודנטית יהודייה בעולם נוצרי, עסוקה בפערים העצומים שבינה לבין חבריה ובמה שיש לתורה לומר על כך.
את רוב הסיפורים מן הסוג הזה סיפרה נחמה בעל פה. לעיתים הם הונצחו במכתב. אחד המכתבים הללו, שתועדו בספרי, היה מכתב ששלחה למשוררת רבקה מרים, אז – חיילת בשירות סדיר שנאלצה "להישאר שבת". רבקה מרים הראתה לי בטובה את המכתב הזה, שבו נחמה מספרת לה על התקופה שבה עזבה את בית ההורים שבברלין על מנת ללמוד באוניברסיטה הרחוקה.
נחמה מתארת בו שבת בנֵכר, בחדר לבדה, ללא משפחה. "השמת לב לכך שנאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת'", כותבת נחמה לידידתה החיילת. "את השבת יש לעשות. אבל בזה שאין עושים כל מלאכה ובזה שנמנעים מלחללה עדיין אין 'עושים' אותה. כמה מחשבה – מחשבת השכל ומחשבת הלב צריך להשקיע בזה. 'לעשות את השבת', כשאין אבא ואמא, ואין עושים אותה מסביב לך (אבא הולך לבית הכנסת, אמא מדליקה נרות, אבא מקדש על היין, וכו' וכו' וכו') בבית השבת נופלת בחיקך מבלי שאת יגעה על כך, לא כן כשבחורה נמצאת בסביבה זרה…".
הנקודה אינה רק המפגש עם הסיטואציה השבתית האישית, של געגוע וחסר, אלא עם העובדה שכתוצאה ממנה למדה נחמה הצעירה פרק בהלכות שבת, על מצוות הזכור ומצוות השמור. על כך שאין די בשמירת השבת ובהימנעות מעשיית מלאכה, אלא יש לעשות בה מעשה של קדושה בפועל.
לימוד בהתכתבות
אחד הגילויים המופלאים שזכיתי לגלות היה תכתובות שניהלה נחמה בעט (אדום) עם ידידים קרובים, כאלה שהקפידו להשיב בקביעות על גיליונותיה ולשלוח לה את תשובותיהם. כשגיליתי את המאגר הנפלא הזה, ביקשתי מכל מי שרק יכולתי, במיוחד מאלה שידעתי שהם משיבי גיליונות ותיקים, לראות את הדפים. הקריאה הסיזיפית עמוד אחרי עמוד, והחיפוש אחר "הרחבות" בכתב ידה שלמדתי להכיר, בשולי העמודים הללו, התבררו כמתגמלים מאוד וגיליתי בהם אוצרות של ממש. באותן הרחבות, לצד רצף סימוני "וי" או תיקוני תשובה, שואלת נחמה לשלומם של ידידיה–תלמידיה, משתפת אותם באירוע או ברעיון, ולעיתים דיונים שלמים מתנהלים בהמשכים בין הדפים והשבועות. בין השורות מתגנבות תובנות שלומדות בדרך דו–כיוונית מהמציאות אל התורה, ומהתורה אל המציאות. בפשטות – כך חיה נחמה. לא מעט סיפורים מצאתי כך, והכנסתי לספר.
החיבור הזה בלט מאוד למי שהעמיק בחייה ובכתביה, אבל חשוב לי לציין במיוחד שני תלמידים–חברים שלה, חנן סבר ומיכאל בהט, שהעמידו אותי על המאפיין הבולט הזה בתורתה. שניהם גרו בצפון הארץ – ושניהם כבר אינם בין החיים.
גם כשהייתה נוסעת במונית, סיפר לי חנן סבר בביתו שבקיבוץ יפתח, היה זה חלק מהלימוד. סיפורים רבים שלה התחילו במילים: "נהג מונית אחד אמר לי". לכאורה היו אלה אתנחתות קלות בתוך רצף עיוני או מהלך פרשני אבל האמת היא שלא הייתה בהן כל אתנחתא. הסיפורים הללו הדגימו בדרך כלל את הקשר בין דברי התורה העתיקים ובין ימינו, ואת העובדה שהתורה רלוונטית עד היום הזה. מבנה נפש האדם, יצריו ודרך התנהגותו לא השתנו מאז ניתנה תורה. חנן סבר הבין שזהו רעיון מרכזי חשוב במשנתה של נחמה.
מיכאל בהט ניסח לי את הרעיון הזה בדרך משלו. "למדתי ממנה", אמר לי כשביקרתיו בקיבוצו כפר בלום, להכניס את "שוק הכרמל" לשיעור. מטבע לשון זה הוא ניסוחה של נחמה עצמה. שוק הכרמל היה בפיה משל לכל מה שחי ותוסס ועכשווי (אפשר לסלוח לשניהם על האנכרוניזם הקל הזה). מיכאל בהט היה יהודי גלוי ראש, שלימד תורה וחינך שנים רבות. "הכנסת שוק הכרמל לכיתה", פירושה היה לחבר בין התורה לבין מה שמתרחש בהווה, גם אם הוא רועש, מלוכלך ומלא ריחות מסוגים שונים. הדוגמה היפה שלימד אותי מיכאל היא הדוגמה של הסנדל האשורי, שבה אני משתמשת מאז בכל הרצאה שלי על נחמה. בקצרה – נחמה האזינה כמדריכה פדגוגית לשיעור שנתן מורה על פרק ב' בעמוס – "על שלשה פשעי ישראל… על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעליים". כאמצעי המחשה שלף המורה תמונה של סנדל אשורי עתיק. הנה, אמר לתלמידיו, כך נראה בזמנו של עמוס זוג נעליים.
"ניסיונו של המורה להרשים את נחמה נכשל כישלון חרוץ", כתבתי בספרי. והרי זה היה ההפך הגמור משיטתה. "היה עליך להראות להם סנדל אופנתי מחלון ראווה בדיזנגוף", אמרה נחמה בחומרה. לו הייתה מבקשת להדגים את העיקרון הזה היום, הייתה מזכירה ודאי נעלי מותגים שרוכשים ברשת, או נעלי ספורט יקרות במיוחד. הבנה עמוקה של דברי עמוס הייתה צריכה לנגוע בעומקי נפשו של תלמיד. רק אם ידגימו לו פיתוי בשפתו שלו, בעולם מושגיו, יבין מה פירוש למכור צדיק בעבור נעליים.
*
השנה מלאו עשרים שנה לפטירתה של נחמה. פאנל שאנחה בימי התנ"ך במכללת הרצוג יוקדש לזכרה, ויעסוק בנושא שעליו כתבתי כאן – הקשר בין הפרשנות לבין החיים. בפאנל הזה ישתתפו מלבדי הרב אלחנן סמט, תלמידה וידידה של נחמה, ובמידה ידועה גם ממשיך דרכה בקריאה ספרותית חינוכית של התורה, והרב והמחנך אורי עופרן, נכדו של אחיה, ישעיהו ליבוביץ.
בעיצומה של מלחמת שלום הגליל דאגה נחמה מאוד לידידה חנן המתגורר סמוך לגבול הצפון. "לביתנו ולבנינו ולכל חיילינו ולכל הקיבוץ שלום. ושלום ושקט בגליל!", הוא עונה לה בתשובה. "נקווה שבאמת בקרוב יהיה שלום", ענתה נחמה. "הלוואי. שלא נפציץ ושלא נופצץ".
בעל האוזן החדה ישמע גם בהתכתבות חולין דאוגה זו הד לדברי חז"ל על יעקב לפני פגישתו עם עשו – "ויירא יעקב מאד ויצר לו": ויירא – שמא ייהרג, וייצר – שמא יהרוג. בגיליון אחר כתבה: "האזנתי שלוש שעות לרדיו, וכעת אני משיבה לגיליונותיך, ונזכרת בדברי הפיוט ביום כיפור – אין לנו שיור לולא התורה הזאת".
—–
במהלך ימי העיון לתנ"ך במכללת הרצוג יוקדש מושב על נחמה ליבוביץ, ניתן לצפות במושב באתר התנ"ך hatanakh.com
ד"ר חיותה דויטש היא מחברת הספר "נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ"
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז בתמוד תשע"ז
פורסמה ב-25 ביולי 2017, ב-גיליון מטות-מסעי תשע"ז - 1041 ותויגה ב-לימוד תנ"ך, נחמה ליבוביץ'. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
האדם ידע את חוה אשתו – הפירוש מופיע בפרשנים הקלסיים (רשי אב"ע … לא זוכר)וברור לכל שכוונתם להדגיש את הנקודה שאדם ידע את אשתו לפני החטא, זה לא של נחמה.