עיון בחתימתם של ספרי המקרא מתקופת החורבן מוצא שהם מסתיימים בסיפור אופטימי, קטן או גדול. על המסר התיאולוגי העולה מסדר המקראות

רבים מספרי המקרא כוללים פרקי נחמה וגאולה. החלק הכמותי והיחסי של פרקים אלו בתוך שאר פרקי הספרים הוא בדרך כלל קטן ואיננו משתווה להיקף פרקי התוכחה, הפורענות והחורבן. אף על פי כן, העובדה שברבים מהספרים דברי הנחמה משובצים בחתימות הספרים, ושעוצמת הרטוריקה שלהם גבוהה – מקנה להם משקל סגולי ותיאולוגי גדול ומשמעותי. בדברים הבאים אבקש לבחון את התופעה הזו ואת משמעותה בלימוד התנ"ך, במיוחד לדור שלנו, דור שיבת ציון האחרונה.

עלייתו של יהויכין

ספר מלכים וספר ירמיהו מסתיימים בסיפור השנים האחרונות של ירושלים ויהודה, בתיאור הגלויות וחורבן ירושלים ובית המקדש. אולם בחתימתם הסופית ממש משובץ אפילוג, סיפור קטן החורג מהרציפות העלילתית והכרונולוגית של הספרים:

וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו. וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו (מל"ב כה, כז–ל).

הסיפור מתאר את המהפך הדרמטי שחל במעמדו של יהויכין, המלך הלפני–אחרון של יהודה, שלושים ושבע שנים לאחר שגלה מירושלים לבבל. באחת, הפך יהויכין מאסיר עולם ליקיר מלך בבל, וזכה להיות מיושבי שולחן המלך עד לאחרית ימיו. ניתן להניח שהאירוע עורר בשעתו תקוות גדולות בקרב האנשים ששרדו לאחר החורבן, תקוות לגאולה ממצבם הירוד בבבל.

רנאטה‭ ‬ריבקין‭, ‬Regeneration‭ ‬1‭, ‬2016
האמנית‭ ‬פועלת‭ ‬בסדנאות‭ ‬האמנים‭ ‬בגלריה‭ ‬החדשה‭ ‬באצטדיון‭ ‬טדי‭, ‬ירושלים

ועדיין, יש משהו בחתימה הזאת של ספר מלכים וירמיהו שמעורר תחושה של קטנות ביחס לאירועים שקדמו לה. כשבוחנים את התיאור לנוכח הקטסטרופות הלאומיות שמתוארות בפרקי הסיום של הספרים קשה להתרגש ממנו. נדמה שאין בכוחה של החתימה הזאת כדי לשנות את הטעם הרע שנשאר מקריאת הפרקים הקודמים, אותה אכזבה וייאוש שעולים מהתיאורים והנבואות על חורבנן הגדול של מלכות ישראל ויהודה וחיסול הריבונות היהודית בארץ ישראל שהתקיימה במשך מאות בשנים.

לפיכך, החתימה של שני הספרים באופן זה מתמיהה במקצת. מהי תכליתה של חתימת הספרים בסיפור שחרור יהויכין מכלאו? והלא על פניו נדמה שאירוע זה איננו בעל סדר חשיבות עליונה מבחינה לאומית והיסטורית?

אפשר שהמפתח להבנת המגמה של חתימה זו מצוי בהשוואה לחתימה דרמטית ומשמעותית יותר של ספר המקביל בתכניו ובסיומו לספרי מלכים וירמיהו – דברי הימים. גם ספר זה חותם באפילוג קצר החורג מהתנועה הפסימית של פרקיו האחרונים, ומציג סיפור אופטימי ומשמח בסדר גודל לאומי ותיאולוגי משמעותי יותר:

וַיִּשְׂרְפוּ אֶת בֵּית הָאֱ–לֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְכָל אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית. וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס. לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה. וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱ–לֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱ–לֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל (דהי"ב לו, יט–כג).

חתימה זו מתארת אירוע בעל משמעות לאומית רחבה, אירוע שפותח תקופה חדשה ומשמעותית לקיומו של עם ישראל בכלל ולהמשך הריבונות על ארץ ישראל בפרט. מניין שבעים השנים מהגלות ועד לאירוע המכונן של הצהרת כורש מקנה לחתימה הזאת של הספר ממד של רצף עלילתי לפרקים הקודמים על אף מרחק השנים. החתימה מבצעת בסוף הספר תפנית מהכיוון הפסימי שבו הסתיים הסיפור אל עבר העתיד החדש הדתי והלאומי בסיפור שיבת עם ישראל לארצו, ובכך יוצרת סקרנות גדולה אצל הקורא כיצד יתמשך ויסתיים הפרק הלא כתוב הבא.

מדוע, לאור מה שראינו, אין ספר מלכים וספר ירמיהו חותמים בסיפור שיבת ציון? כמה טבעי היה לסיים את ספר ירמיהו בהצהרת כורש ובמניין שבעים השנים לדברי הנביא ירמיהו. מדוע נבחר הסיפור של שחרור יהיוכין מכלאו לחתום אותם?

חתימות חיוביות

נדמה שהסיבה לכך קשורה לזמן כתיבת הספרים ולפרספקטיבה ההיסטורית והנבואית שלהם. ספר דברי הימים נכתב לאחר הצהרת כורש. נקודת מבטו לאחור נטועה בימי הבית השני, בהתחלת חידוש הריבונות היהודית על ארץ ישראל ובהקמת המקדש השני. נקודת מבט זו לא הייתה קיימת עדיין בעת כתיבת ספרי מלכים וירמיהו, שנכתבו אי שם בזמן גלות בבל. אז, נקודת המבט האופטימית היחידה שניתן היה לחתום בה את הספרים הייתה סיפור שחרור יהויכין מכלאו, והשינוי הרגעי ממציאות החורבן שבה נסתיים הספר.

מכאן אנו יכולים לעמוד על מגמה עקרונית וכללית אצל כותבי הספרים. קיימת נטייה לחתום את הסיפורים והנבואות תמיד בדברי נחמה, בנקודת מבט אופטימית. וגם אם החתימה הזאת איננה רואה עדיין אופק היסטורי מרחיק לכת, כבחתימה של סיפור השחרור של יהויכין מכלאו, יש בה ערך מצד האופטימיות שהיא משרה.

נראה שחז"ל זיהו מגמה זו כוללת זו, ובעקבותיה קבעו והסבירו את סדר ספרי הנביאים, על פי הנוסח שהיה בידם (השונה מנוסח הדפוסים שלפנינו): "סדרן של ספרים: מלכים, ירמיהו, יחזקאל וישעיהו". לשאלת האמוראים מדוע לא הקדימו התנאים את ספר ישעיהו לירמיהו וליחזקאל, כפי שמתבקש מבחינה כרונולוגית, עונה הגמרא שירמיהו כולו חורבן, יחזקאל תחילתו חורבן וסופו נחמה. וישעיהו כולו נחמה. לכן סומכים חורבן לחורבן ונחמה לנחמה (בבא בתרא יד ע"ב).

מדוע יש לסמוך חורבן לחורבן ונחמה לנחמה? האם זוהי סיבה טכנית גרידא? נדמה שמאחורי תשובתם של חז"ל קיים יסוד תיאולוגי עמוק. יש להסמיך נבואות חורבן לנבואות חורבן ולסיים בנחמה, גם אם מבחינה כרונולוגית הספר המאוחר קדום יותר. זאת משום שסופו של הסיפור המקראי צריך להוליך אל עבר הנחמה.

סיפורי הנחמה ונבואותיה השזורים בין פרקי המקרא, ובייחוד אלו שמשובצים בחתימת הספרים, נועדו להציג סיפור ארוך ההולך אל עבר הנחמה והגאולה. לנו, בני הדור הזה, שזכו ללמוד את המקראות בשפה שבה אנו מדברים, כשהרי ישראל ויהודה מיושבים והארץ פורחת ומשגשגת – יש בכך השראה גדולה ונחמה עצומה. גם אם עדיין הדרך נראית ארוכה אל מול הקונפליקטים העזים והאתגרים הקשים והמורכבים בכל החזיתות שבהן מתמודד העם היהודי, יש בסיפור הנחמה הגדול והמתמשך הזה תשתית חשובה ועמוקה לחינוך לאמונה בדורנו.

הרב ד"ר שוקי רייס הוא סגן ראש המכללה וראש החוג לתנ"ך במכללת הרצוג

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז בתמוד תשע"ז