קנאות הכרחית | בכל סרלואי

 

ספר המסות של עמוס עוז מציע פתרונות לתחלואי העולם הנעוצים בפנאטיות: אמפתיה, הימנעות מהכאבה וחלוקת הארץ. כולם יפים ותמימים אך מחמיצים טיעונים דתיים, ובעיקר מסירים מהמשוואה ערכי מסירות נפש שבלעדיהם גם הוא עצמו לא היה סופר עברי בארץ ישראל

שלום לקנאים 

שלוש מחשבות

עמוס עוז כתר, 2017, 131 עמ'

"שלום לקנאים" הוא ספר שנכתב כדי "לבקש את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם שונות מדעותיי". הוא כולל שלוש מסות קצרות, המסמנות את הסכנות הקיומיות ביותר בימינו לדעתו של עמוס עוז: המסה הראשונה עוסקת בפנאטיות, בגורמיה ובסכנות שבה; השנייה במקומה של הדת היהודית במלחמתה בהם, והשלישית עוסקת בשורה התחתונה: ההכרח להיפרד מהפלשתינים לשתי מדינות כדי למנוע אפרטהייד ומלחמת אזרחים.

עוז מגלה עקביות מרשימה באופן שבו הוא מנסח מזה שנים את דעתו על הישראליות והסכנות שבה; מי שיצפה למצוא חידושים מפליגים לא ימצאם. הספר הוא פנייה רגישה ומלאת הומור אל היריב האידיאולוגי, אלא שיותר מפנייה נאורה אל הזולת יש בספר עיוורון שיטתי כלפי טיעוניהם של המתנגדים לו. במסה הראשונה שולל עוז את ההנחה כי אפשר לרפא פנאטיות באמצעות אלימות. הוא מתאר את הפנאטיות כעתיקה מהדתות הרצחניות בהיותה נתונה בכולנו, בעצם התפיסה כי אידיאולוגיה יכולה להידחס לטענה פשוטה וכוללת. הפנאט הוא טרחן מלא אהבה לעולם, המחבק עד חנק את המתנגדים לו כדי להוליכם אל גן העדן שהוא מאמין בו; ברצון לשנות את הזולת בהתאם לאמות המידה שלנו אנו מגלים כי בכל אחד מאיתנו טמון פנאט קטן.

התיאור הזה בעייתי מאוד. בנסותו לאפיין את שורשי הקנאות עוז יוצר הלימה (בהסתייגות רפה בלבד) בין שורפי תינוקות במקרה אחד בדומא לבין האסלאם הקיצוני ומתעלם מחוסר היחסיות ביניהם. כשהוא מתייחס לשורשי הפנאטיות הישראלית, הוא לוקה בתערובת של סנטימנטליות ותקינות פוליטית וכותב כי "הקנאות בחברה הישראלית כמעט כולה, לכל גווניה וסוגיה, הגיעה לכאן עם יהודי אירופה. ממזרח אירופה באה אלינו הקנאות המהפכנית של דור החלוצים המייסדים, שהתעקשו ללוש מחדש את כל עם ישראל ואף למחוק את שלל המורשות השונות של יוצאי כל הגלויות… מאירופה הגיעה גם הקנאות החרדית, המסתגרת בתוך גטו מבוצר ומתגוננת מפני כל מה ששונה ממנה. ואילו עולי ארצות המזרח, הם שהביאו עמם לכאן מורשת דורות של מתינות, של סובלנות דתית יחסית ושל ההרגל לחיות בשכנות טובה גם עם מי שאינו דומה לכך".

מי שמכיר את הביוגרפיה של עוז יודע כי בכך הוא פושט מעליו את מורשת הוריו שעלו לארץ ממניעים ציוניים, כחלק מתנועה היסטורית צודקת ומצילת חיים. גם הטענה כי המזרחיות מתונה ביחס לאשכנזיות אינה נכונה. יעידו על כך פסיקותיהם הלא מתפשרות של הרב עובדיה יוסף ובנו ופוסקים אחרים; וכן פעולותיו של הרב מרדכי אליהו במחתרת "ברית הקנאים" שפעלה כנגד פגיעה בצביונה היהודי של המדינה. לאחר שנים הסתייג אמנם הרב אליהו מדרכי הפעולה של המחתרת, אך לא מהעיקרון שהניעהּ. וגם ההיסטוריה, שלא ממש הציגה יחסי שכנות טובה בין ערבים ליהודים בארצות ערב, ויחסם של מזרחים רבים לערבים בישראל היום.

עוז‭ ‬מנסה‭ ‬להוציא‭ ‬מהתמונה‭ ‬את‭ ‬הא‭-‬לוהים‭, ‬ובכך‭ ‬מסלק‭ ‬מהנר‭ ‬את‭ ‬חומר‭ ‬הבעֵרה‭ ‬שלו‭. ‬שמואל‭ ‬אבנרי‭, ‬עינות‭ ‬צוקים‭. ‬מתוך‭ ‬סדרת‭ "‬מתי‭ ‬מדבר‭" ‬

פתרון ספרותי למציאות פוליטית

עוז מוצא קנאות בכל אדם ברצון לשנות את הזולת, ובכך נופל למלכודת הפוסט-מודרניזם הסובלני כביכול, הדוחף בטהרנות את העולם לידיהם של רוצחים. העובדה שבכולנו קיים יצר הרע אינה מנקה את ההכרח לעמוד מולו כאשר אנו פוגשים בו מבחוץ. חמור מכך: עוז מבלבל בין הדחף האנושי הנאצל לתיקון העולם לצל הדומה והמכוער של הפנאטיות. הפתרון שהוא מציע אינו מעשי אלא אמפתי: הדמיון וההבנה לעולמו של הזולת, שימנע מהפנאט לבצע פשעים כנגד זולתו משום שהוא חש את אנושיותו וכאביו. 
אלא שכך מבקש עוז פתרון ספרותי למציאות פוליטית.

הספרות יכולה להציג בפנינו דמויות נתעבות שנבין אותן למרות הסלידה שהן מעוררות בנו. יחד עם זאת, חובת הקורא היא להבין – אך לא להזדהות. ההיסטוריה מראה כי המחשבה על עולמו של הזולת עלולה לסכן את המלחמה הצודקת בו. ישנו קו מוסרי שאסור לחצותו שעה שאתה נלחם על חייך: למרות שחייל משורות גרמניה הנאצית או דאעש יכול להיות אב מסור לילדיו, יש מצבים שבהם חובה על הכול להילחם במסירות נפש באידיאולוגיה רצחנית. אולי זו הסיבה שהרמב"ם בהלכות מלחמה אוסר על הלוחם לחשוב על אשתו וילדיו: בעשותו כן הוא עשוי לחשוב על ילדיו של זה העומד מולו, ועלול להיכנע לרגש שימנע ממנו ללחום על חייו.

הספרות כפלא אנושי מורכב אינה מציעה תרופה לפנאטיות אלא עלולה לסכן את המלחמה בה. יש מלחמות צודקות, ויש מציאויות שבהן חייב אדם למסור את חייו למען הצלת חייו וסביבתו, ללא מחשבה על עולמו הרגשי המסוכסך של זה המצמיד סכין לגרונו. ובשפה היסטורית: בוויכוח בין צ'רצ'יל וצ'מברליין, זה שדאג יותר לשלומו של העולם היה מוכן ללחום למענו יותר מזה שלא הקשיב לדברים מפורשים ונתן אמון בכוונות טובות. על הבחירה הקנאית של צ'רצ'יל במלחמה כולנו אסירי תודה עד היום.

סנטימנטליות רומנטית

במסה השנייה מדבר עוז על היהדות והדמוקרטיה של הכאב. ליהדות הוא מוסיף מצווה חדשה: יותר מעמיחי שהוסיף לעשרת הדיברות את "השתנה" ו"אל תשתנה", מעמיד עוז את תורתו על "לא תכאיב". בקביעה הזו יש כשל רווח המערבב בין האתי לאסתטי. העובדה שמשהו קשה ומכאיב אינה עושה אותו לרע. ההפך: כל אדם יודע כי מציאות של הכאבה לזולת היא לעיתים הכרח המאפשר חיים ולא מונע אותם; לו היה רופא נמנע מגרימת כאב חיים רבים היו אובדים. מידה של הכאבה נדרשת כדי לחנך (כל הורה שתפס בזרוע ילד כאשר התפרץ לכביש יבין) או כדי לאפשר חיים, קשר ואהבה: כל אישה יולדת וכל אדם שהתנסה בשיחה כנה עם זולתו יודע כי גרימת הכאב וההכרח לשאת אותו הם חלק מהמגע האנושי העמוק ביותר.

אי הרצון לגרום כאב הוא רגש נפלא ותם כילד. ביהדות נראה כי הכאב הוא חלק מההכרח שמאפשר לא רק חיים, אלא קשר. ברית המילה, שהיא אחת המצוות הקשות ביותר, מחייבת הכאבה (שהשמירה ההיסטורית עליה היא חלק מקנאות עתיקת יומין) לתינוק רך. הכאב הזה הוא אמירה מכוננת על חייו של היהודי: להיות חלק מהעם היהודי פירושו גם נשיאת עול של כאב, ומוכנות להשית אותו אף על בנך.

חלקה העיקרי של המסה עוסק במרד של העם היהודי, העומד קשה עורף מול הצדק וחרון האף הא-לוהי. עוז מצטט את דבריה של הסופרת שולמית הראבן, האומרת כי בניגוד לתפיסה הדתית המקובלת נכשל אברהם אבינו בקבלת ציווי העקדה; במיוחד בהשוואה לאומץ שגילה בוויכוח מול הא-ל על גורל אנשי סדום. בהידרשו לסוגיה זו מחמיץ עוז אבחנה דקה על טיבה של הקנאות הדתית. ביחס לעולם שסביבו מגלה אברהם את דמותו כאיש חסד שאינו נרתע מוויכוח דתי נוקב; בעומדו מול ה' כאדם פרטי – בגירוש ישמעאל או במעשה העקדה – הוא נכנע לגמרי לרצונו של הבורא ומבצע את דבריו בקנאות. 
כמו במסתו הראשונה, דוק של רומנטיקה משוך על תפיסתו של עוז את היהדות, עד שנראה כי יותר משהוא מתאר אותה כפי שהיא, הוא צובע אותה בצבעי השקפת עולמו. עוז מתייחס ליהדות כדת הטרוגנית, פלורליסטית ומרובת דעות, שאינה מקבלת סמכות המנסה ליצור מונוליטיות במחשבה או בפרקטיקה. בהלכה מימי השולחן ערוך הוא רואה כר פורה לפנאטיות, חרדיות וקנאות הלכתית-לאומית. לטעמו, היצירה של יהדות זמננו אינה דווקא ההלכה אלא השפה והעיר העברית, ובעיניו תל אביב יקרה יותר מהשולחן ערוך ביצירה שבה.

ערכים שבלעדיהם אין חיים

אלא שביקורת זו על הדת מתעלמת מהמהפכנות החסידית, מהחידוש בלמדנות הליטאית ומפסיקתם המקורית של הרבנים גורן וישראלי, פיינשטיין ויוסף. האם לא היו אלה מהפכנים דיים עבורו? האם אין דבריו לוקים בבורות חמורה, הנחה בחיקה של צדקנות המתעלמת מהמאתגר אותה? עוז קושר בין האורתודוקסיה לרעות החולות שהוא רואה ביהדות, ואינו מבין כי בעשותו כן הוא מבטל, כמו רבים לפניו, את הכן שעליו מיוסדת אמונת ישראל.

בכתיבה על "אורות ולא אור, אמנות ודעות ולא אמונה ודעה" מתעלם עוז מנשמת אפה של היהדות – ההלכה. ההיסטוריה מלמדת כי ביהדות אין פלורליזם; שריבוי דעות מבורך רק כשהוא כפוף לעול ההלכה, ויש הבחנה נוקבת בין נכון ולא נכון על פי אמות המידה שלה. מדעות שנדחו כנצרות בגלל חוסר מחויבותן ועד דעות שהתקבלו למרות המחלוקת, כזו שבין החסידים למתנגדים, משום שהשנים גילו כי הן נאמנות לה.

בשונה ממה שרבים רוצים היו לחשוב, לא ניתן להתעלם מיסוד של קנאות הקיים בדת היהודית. 
בשבת נקרא: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הקב"ה מחייב את מעשה הקנאות של פינחס כמשיב את חמתו, ובאופן אירוני הוא זה שמאפשר ברית שלום עם ה'. זוהי אמירה עזה ביחס לקנאות, שחז"ל הפכו בה רבות: פינחס נהג כיחיד ואין מורין כמותו משום שיותר משרבים מעשי פינחס רבים מעשי זמרי, ואין לדעת אם כל קנאי נוהג בנקיות הלב כמותו. אבל זהו השורש הבריא של הקנאות: ההכרה בכך שקיימת ברית, קשר עמוק ומהותי כל כך ששווה להיאבק עליו, כיוון שכל פגימה בו היא קריעה בחוט הדק של תפרי המציאות.

ההכרה הזו בברית היא המחייבת את מצוות מסירות הנפש ביהדות. עוז טוען כי הקנאי מוכן למסור בקלות את נפשו שלו משום שקלה דעתו בחייו של זולתו, אלא שאין הדבר כן. חייו של יהודי אמונים על הידיעה כי פיקוח נפש דוחה כל מצווה מלבד שלוש שעליהן חובה למסור את הנפש. החובה הזו, הנזכרת כל יום בקריאת שמע במילים "בכל נפשך", נובעת מתוך אמונה שיש ערכים שאין טעם לחיים בלעדיהם, משום שאין העולם הנראה לעין חזות הכול. אלא שעוז כותב מתוך עולם שבו החיים הם חזות הכול, ומתוך כך יעבור ואל ייהרג.

שפה חילונית למציאות ניסית

המסה השלישית מציגה טיעון פוליטי פשוט ומוכר: אם מדינת ישראל חפצת חיים במובן הממשי ובמובן המוסרי, עליה להתחלק לשתי מדינות, יהודית לצד פלשתינית. טיעון שסדקיו אולי החלו לבצבץ בימים אלה, עם צאת ספרו וסרטו של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים", שהערבים המתראיינים להם אינם מקבלים אותו כפתרון כלל. עוז טוען כי המושג זכות קיים רק בכך שאחרים מכירים בו; כיוון שאומות העולם אינן מכירות בזכותנו על השטחים אין לנו הזכות עליהם. אלא שהטענה הזו מופרכת: האם העובדה שאין אחרים מכירים בצדק מבטלת את הטיעונים לו? האם קביעתו האחרונה והמגוחכת של ארגון אונסק"ו שמערת המכפלה היא "אתר מורשת פלשתיני" הופכת אותה לכזו?
וזוהי אותה רוח החופה על כל הספר: עוז מתעלם מהממד הדתי העמוק והמסחרר של הסכסוך היהודי-פלשתיני. לשבחם של הערבים ניתן לומר שהם דבקים בטיעון הדתי ללא הרף, הרבה פחות משהיהודים עושים כן. עוז מדבר על "חלוקת הדירה הקטנה לשתי דירות", ובכך מנסה, ולא בפעם הראשונה, לרדד סכסוך דתי לרמה של סכסוך נדל"ן.

בהיותו הוגה חילוני, עוז משטיח תודעה עמוקה וקמאית בהתאם לתפיסתו. אלא שרוחו הגדולה שוכחת כי ההיסטוריה היהודית מתאפיינת במרכיבים החורגים מכל אלה שבהיסטוריה האנושית: באלימות ובנאמנות שלה, בחזון שלה ובמסירות הנפש לערכים שקיימו אותה במשך אלפי שנות גלות, יש בה משהו שמסרב להתמסר לפרשנות המקובלת. עוז היה קורא לכך קנאות; אך בלעדיה לא היה ביכולתו לחיות כיהודי או לכתוב עברית. עוז מנסה לנתק בין היהדות והאסלאם לבין הקנאות, ובלשון לא נקייה, הוא מנסה להוציא מהתמונה את הא-לוהים – שכל הלוחמים בארץ הזו נאמנים לו – ובכך מסלק מהנר את חומר הבעֵרה שלו. אולי בקרב הוגה חילוני, גדול ככל שיהיה, אין כמעט אפשרות לתפוס את הסכסוך על כל מרכיביו, משום שנדרשת קנאות דתית כדי להבין ולפתור אותו?

"שלום לקנאים" הוא ספר חשוב בפנייה המכבדת ברובה ליריב הפוליטי, ובעצם ההבנה כי ראשיתו של פתרון הסכסוך כרוכה בשיח הפנים ישראלי. אלא שהניסיון מלא הכוונות הטובות אינו מחדש דבר מלבד בניסוח. עוז חותם את הספר במילים "מה שראיתי כאן בימי חיי הוא הרבה פחות וגם הרבה יותר ממה שהוריי והוריהם של הוריי חלמו עליו". הוא מכיר בפלא של התחייה העברית, ובכך הוא נבדל מעמיתיו הפוסט-ציוניים. אלא שאת ההיסטוריה היהודית בכלל והציונות בפרט לא ניתן למדוד בכלים הצרים של המובן והנראה לעין. עוז כותב בשפה חילונית על מציאות ניסית שלא ניתן להסביר דרכה את השיבה היהודית לארץ ואת האחיזה בה ללא רכיב הקנאות הלאומי שבציונות, שלמרות חילוניותה דומה כל כך למסירות הנפש לתורה שבגולה. בעשותו כן, ובאופן שבו הוא מגן בחירוף נפש על עמדותיו מזה חמישים שנה, למרות שהוא שולל את הלהט הדתי הנוקב, הוא מראה כי הוא חלק ממנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, כ'  תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 ביולי 2017, ב-גיליון פנחס תשע"ז - 1040, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: