עדות לרוח האדם | יאיר שלג

יגאל יעקובי, המתמודד מאז נערותו עם מחלת ניוון שרירים ומאושפז בבית החולים אלי"ן שלושים ושמונה שנים, מוציא ספר שירים ראשון ומספר על החיים עם המחלה, על הבדידות היום–יומית והדיבור עם הנשגב,  ועל הכמיהה לאהבה 

צילום: מרים צחי

לִי הָיְתָה אִשָּׁה נִפְלָאָה.

אִשָּׁה נְסִיכָה.

אֲשֶׁר כִּבְאַגָּדָה נוֹשָׁנָה שֶׁחָלְפָה

אֶל תּוֹךְ חַיַּי נִכְנְסָה וְיָצְאָה.

אוֹתָהּ אָהַבְתִּי אַהֲבַת אפלטון

אַךְ אָהַבְתִּי יוֹתֵר מִכֹּל.

כָּעֵת עָזְבָה מֵחֹסֶר בְּרֵרָה

אֶל מָקוֹם אַחֵר,

אֶל לֵב אַחֵר.

אוֹתִי הוֹתִירָה בּוֹדֵד וְעָזוּב,

אוֹבֵד עֵצוֹת בְּדַרְכֵי הַחַיִּים

לִבִּי אִבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת

(יגאל יעקובי, "שירת הברבור")

 

בערב פסח הוזמנתי לאירוע השקה יוצא דופן, של ספר השירים "שירת הברבור". ההשקה התקיימה בבית החולים אלי"ן בירושלים, בית חולים המטפל בילדים ובבני נוער הזקוקים לשיקום מתמשך עקב פגיעות כרוניות – החל מתאונות דרכים ועד סרטן ומחלות ניווניות. המשורר שאת ספרו השקנו הוא יגאל יעקובי (54), ותיק החולים במקום ("זקן השבט", כינתה אותו המנהלת): הוא חולה בניוון שרירים ומאושפז באלי"ן מאז גיל שש עשרה וחצי, כלומר, קרוב לשלושים ושמונה שנים. בכל השנים האלה צמודה לגופו מכונת הנשמה, שבלעדיה לא יחיה.

יעקובי צנום, כולו מכווץ בכיסא הגלגלים שהוא ביתו, נראה כשבר אדם. לא הייתי מעז לכתוב כך, אלמלא הוא עצמו מדבר וכותב על מצבו במילים בוטות וישירות הרבה יותר. ועם זאת, בכל ישותו מבטא יעקובי עדות מרשימה, מעוררת השתאות, לרוח האדם. כמה כוחות יש באדם השבור הזה! הוא לא רק כותב שירים מצמררים בכנותם; בתקווה הנואשת שהוא מבטא בהם לאהבת אישה (כותרת המשנה של הספר היא "שירת רגש, אהבה ואירועי הנפש של גבר נכה"). הוא היה גם זה שחלם ודאג לכך שהשירים יֵצאו בספר, כמובן בעזרתם האדיבה של חבריו ואוהביו, וגם הכתיב כמה ממאפייני ההשקה – כמו, למשל, בקשתו שהקריין דן כנר יבוא ויקרא משיריו. כנר אכן נענה והקריא מהשירים, ולצידו הופיע גם יונתן מילר, הצלע השלישית בלהקת "כמו צועני", לצד עוזי חיטמן ז"ל ויגאל בשן. מילר, שבצעירותו התנדב באלי"ן ואז הכיר את יעקובי, נענה גם הוא בשמחה. מיקה דוארי, מוזיקאית צעירה שהיא גם בתה של גילה דוארי, המתנדבת לסייע ליעקובי, הלחינה ושרה כמה משירי הספר.

ד"ר מורית בארי, מנהלת בית החולים, דיברה בהתרגשות רבה: "אנחנו מכירים כבר עשרים שנה בין כותלי הבניין הזה. יגאל הוא נפש מתפתחת בגוף מצטמק, אבל כאדם הוא כל הזמן הולך וגדל. ככל שאבדה עצמאותו, כך הלכה נפשו והתעצמה. יגאל וחבריו מתמודדים עם החרדה הקיומית הכי גדולה – החרדה מאובדן עצמאות. והחדשה המפתיעה: כמו הפחדים, גם התשוקות של יגאל אינן שונות מאלו של כל גבר אחר".

ככל‭ ‬שאבדה‭ ‬עצמאותו‭, ‬כך‭ ‬הלכה‭ ‬נפשו‭ ‬והתעצמה‭. ‬יגאל‭ ‬יעקבי‭ ‬באירוע‭ ‬ההשקה‭ ‬לספר‭ ‬שיריו

איך העולם רואה אותי

כעבור כמה שבועות נפגשנו לשיחה בבית החולים. זה כמובן איננו ריאיון רגיל. יעקובי יכול לדבר, אבל הדיבור קשה לו, יוצא מפיו בקושי, בקול מרוסק וחלוש. כמעט בכל משפט שני הייתי צריך לבקש ממנו לחזור על מילותיו, כיוון שלא הבנתי אותן. המאמץ שלו היה ניכר; שוחחנו במשך כשעה וחצי, אבל כבר לאחר כמה דקות הופיעו על מצחו ועל פניו אגלי זיעה. כששאלתי אם הוא רוצה להפסיק ולנוח, הוא סירב בתוקף. הריאיון יותר מדי חשוב לו. לא הקלתי עליו בשאלותיי. זה הרי תפקידו של מראיין, ומן ההשקה למדתי שהוא לא רק פתוח לשיחה כנה וגלויה על חייו, אלא אפילו משתוקק לשיחה כזו. התשובות, מטבע הדברים, היו קצרות ולקוניות, אבל תמיד כנות וישירות.

כך, למשל, כשביקשתי ממנו לתמצת את מה שרצה לבטא בספר. יעקובי: "רציתי לבטא את מה שאני חש על בשרי בכל השנים האלה; מה שראיתי בעיניים של האנשים והנשים שמסתכלים עליי, איך העולם רואה אותי: ברחמים, בפחד, בזעזוע".

ומה אתה מרגיש כלפי מה שמרגישים כלפיך?

"יש כל מיני תחושות. יש תחושות של כאב, יש תחושות של אכזבה, ויש תחושה עמוקה שלא ממש מבינים אותי, שמסתכלים רק בחיצוניות ולא בדברים אחרים. לא רואים את הנפש שלי. לא רואים שיש כאן בן אדם מאחורי העטיפה הזו של הגוף. שיש כאן דמות אנושית, ואת אותם דברים שכולם רוצים גם אני רוצה: אותם כאבים, אותן שמחות, אותן תשוקות".

במה בכל זאת אתה מרגיש שונה משאר האנשים?

"אני מרגיש שאני מסתכל על דברים בצורה יותר חריפה מאנשים רגילים. כשאני מסתכל על 'החברה', זה אף פעם לא על כלל החברה, אלא על אנשים אחד-אחד. אני גם חושב שהראייה שלי על אהבה שונה מזו של אדם רגיל. מפני שאני יודע שזה לא מובן מאליו לגביי שבכלל יכול להיות דבר כזה".

דיבור עם הקב"ה

המחלה של יעקובי היא מחלה תורשתית, שנובעת ככל הנראה מן העובדה שהוריו היו בני דודים. גם אחת מאחיותיו הגדולות חלתה במחלה, אבל היא נפטרה עוד כשהייתה בת שש עשרה. הגילוי של המחלה אצלו התחיל כבר בגיל שש, כאשר החלו להופיע אצלו נפילות: "היה לי קשה ללכת, והייתי נתקל הרבה בקירות ובכל מיני דברים". מגיל שמונה עד גיל שש עשרה וחצי כבר לא היה מסוגל להשתלב בבית ספר, אלא חי ולמד בבית. אבל בגיל שש עשרה וחצי התגלו אצלו בעיות נשימה קשות, והוא כבר לא יכול היה להישאר גם בבית, אלא נאלץ להתאשפז ולהיות צמוד למכונת הנשמה.

היה לך כעס על ההורים שהחיבור ביניהם הביא את המחלה שלך, או כעס על אלוהים?

"על ההורים שלי מעולם לא כעסתי. עם הקב"ה היה לי דיבור ארוך, לפחות בצעירותי. הייתי יושב שעות, בפינת הגן פה בבית החולים, ומדבר איתו. היו פעמים שהייתי גם כועס, אבל זה לא משהו שנשאר".

מה הפסיק את הכעס?

"רציתי להבין את המשמעות של מי שאני. ידעתי שצריכה להיות סיבה לכל זה, ובשלב מסוים הבנתי את הסיבה; שיש לי תפקיד לעזור לאנשים, בעיקר לאלה שמאושפזים פה. הייתי מקשיב להם, ולמרות שהייתי די צעיר השתדלתי לעזור להם; לעודד אותם שלא יתייאשו. שאם אני במצבי לא מתייאש, גם הם יכולים".

ואתה בעצמך באמת נגמלת לגמרי מהייאוש?

"לא בדיוק. היו לי רגעים, ואפילו תקופות שלמות, שהייתי מיואש באופן נחרץ".

אתה יכול להצביע על דבר מסוים שמשפיע על העליות והמורדות במצב הרוח, או שזה לא קשור לגורם חיצוני?

"יש תסכול מהמצב הפיזי שלי. כשהמצב הפיזי שלי יותר טוב, גם ההרגשות יותר טובות. אם המצב הפיזי לא טוב, זה משפיע לרעה".

כשיעקובי מדבר על מצב פיזי טוב או רע, הוא בעצם אומר עד כמה הכול יחסי בחיים. הרי מבחינת האנשים הבריאים, עצם ההימצאות במצבו היא אפשרות בלתי נסבלת, בלי קשר לעליות ולמורדות של התחושות בתוכה. אבל הוא בשלו: "אני למדתי איכשהו לחיות עם המצב שלי, להיות מבסוט ככל שאפשר מהחיים שלי. ויש לי את ההנאות הקטנות שמהן אני שואב טוב. למשל: אוכל טוב. או כשאני יוצא הביתה. כשאני נמצא בבית עם אמא שלי והמשפחה שלי, אני מרגיש טוב. מסתכל על העצים והשמים, דברים כאלה".

מקרה של חולה בניוון שרירים שמחזיק מעמד במשך 38 שנים של אשפוז צמוד הוא כשלעצמו עניין נדיר. יעקובי רואה בכך עדות נוספת לייעודו בחיים: "היו לי מצבים בחיים שהעובדה שניצלתי מהם אומרת שחייבת להיות השגחה פרטית. מישהו אחר במצבי אולי לא היה נשאר חי. זה מתחיל עם העובדה שכבר בגיל שש עשרה, כשהתברר שאני זקוק להנשמה, הגיע פתאום איזה פרופסור שהביא מהרווארד רעיון לחיבור קבוע להנשמה, ממש באותו רגע שאני נזקקתי לזה".

אז אתה שמח שנשארת בחיים?

"כן, אני שמח. אבל לא אכחיש שיש רגעים שמאוד קשים לי. ויש גם כל מיני דרגות של קושי".

כתיבת השירים הייתה מבחינתו אחד מאמצעי החיזוק. הוא מבקש להודות כאן לגיל רונן, לשעבר עיתונאי בגלי צה"ל, שלפני שנים רבות התנדב בבית החולים והיה זה שהציע לו את הכיוון של כתיבת שירים. מאז ועד היום הוא כותב כל הזמן.

יש הבדל בין השירים שכתבת בשנים הראשונות לאלה של השנים האחרונות?

"אין הבדלים גדולים. אולי מבחינת ניסוח וליטוש. השירים האמצעיים שלי יותר מלוטשים. בהתחלה כתבתי לא מלוטש. אחר כך יותר ליטשתי, והיום אני חוזר לפחות ליטוש. רגש טהור".

מבחינה טכנית, הוא כותב את השירים באמצעות מקל שהוא מחזיק בפיו. עם המקל הוא מקליד על האותיות במחשב, וכך כותב. באותו אופן הוא גם מצייר ציורים, שקל לראות בהם את מצב הרוח שבו צוירו; יש ציורים צבעוניים ושמחים, ולצידם ציורים שחורים משחור. "כמו בשירה, אני משתמש גם בציורים כדי להוציא מעצמי רגשות", הוא אומר.

חלק גדול מהשירים שבספר, למעשה כמעט כולם, מבטאים את התשוקה הגדולה של חייו – התשוקה הנכזבת לאהבת אישה. אבל האמת היא שיעקובי ידע גם כמה אהבות בחייו. לגדולה שבהן, מ', אישה בריאה שאיתה ניהל רומן ארוך בן למעלה משנתיים, הוא מקדיש את מחזור השירים האחרון של הספר. "הכרנו דרך צ'אט במחשב. בהתחלה לא סיפרתי לה על הנכות שלי. היו איזה ארבעה חודשים שהיא לא ידעה. אבל אחר כך כמובן סיפרתי. בהתחלה היא לא נרתעה, ואפילו התחילה לבקר אותי פה. אפילו יצאנו פעם אחת לצימר. לצערי, לא יכולתי להגיע לגמרי לבד לצימר והייתי צריך מלווה. אבל בתוך הצימר, המלווה נשאר בחוץ ואני הייתי איתה. היו לנו חיים משלנו, אפשר לומר.

"למה זה נגמר? לה' פתרונות. יש צירוף של סיבות, שחלק מהן הוא בוודאי גם הנכות שלי. אבל יש דבר אחד שאני לא אשכח לעולם – את העיניים שהסתכלו עליי בתחילת הקשר, עיניים שיש בהן אינסוף אהבה. זה היה מספיק לי".

ולצד ההתרגשות ההיא שהוא משמר בליבו, הוא גם מאוד מפוכח וכואב: "הרומן האמיתי שלי הוא עם הבדידות. הבדידות היא בת לווייתי, ואני צריך להתרגל אליה".

מילים אחרונות

במרכזו של ערב ההשקה לספר עמדה הקרנת סרט בן כחצי שעה, שבו מתועד המסע שעשה יעקובי בצרפת, ב-2001. באותה תקופה כבר התקשה לסבול את חיי הכלא – גם אם כלא מאובזר ואוהב – של בית החולים. הוא התעקש לערוך מסע לחו"ל, ודווקא לצרפת, ולזכותם של אנשי אלי"ן ייאמר שהם זרמו איתו. המטפל שלו מאותם ימים, פיליפ, סיפר בהשקה ש"לקח שנה לארגן את המסע הזה, כי יגאל היה המונשם הראשון שיצא מישראל שלא לצורך טיפול רפואי. התעקשנו גם לשמור כל הזמן בעצמנו על העגלה שלו וללוות אותו בכל מקום, וגם זה לא היה פשוט מול הצרפתים".

כשנשאל למה דווקא צרפת, השיב יעקובי: "אני רומנטיקן בנשמתי. צרפת מתאימה לי. הייתי רוצה לחיות שם". הוא ביקר, בין היתר, בארמון ורסאי, ארמונם של מלכי צרפת, והתפעל: "זה מגלומני, ואני אוהב את זה". כשעמד מול "חדר המראות" שבארמון, אמר: "אני אוהב מראות, אבל לא לראות את עצמי. אותי זה דבר מכוער לראות, זה כמו מכה בראש". הוא נעצר ליד תמונה גדולה של נפוליאון, תמונה שהוא מחזיק עד היום בחדרו בבית החולים, ואמר: "נפוליאון גדול בעיניי, כי הוא כל הזמן בשאיפה קדימה, עד הסוף המר". בכנסיית נוטרדם פגש את הארכיבישוף דאז של פריז, הקרדינל ז'אן-מארי-לוסטיז'ה, בעצמו יהודי מומר. לוסטיז'ה זרק את כובע הקרדינל שלו, כרע ברך בפני יעקובי והתחיל לגלגל איתו שיחה, כולל שאלה בעברית: מאיפה אתה?

בשלב מסוים של המסע, שנמשך עשרה ימים, אמר יעקובי בהתרגשות: "זה צעד קטן לאנושות, אבל צעד גדול ליגאל. אני עושה משהו שהוא לא יאומן. מרגיש לגמרי חופשי, לגמרי שונה מאיך שאני בארץ, בבית החולים". אבל ככל שהתקרבה החזרה לארץ, שוב חזרו ואפילו התגברו רגשות הצער והכאב: "החזרה מפחידה אותי. זו תהיה חזרה לחיים הבלתי נסבלים; לבדידות העמוקה הזו, שאין לה תקנה". וכשחזר בפועל לבית החולים, התקבל כגיבור נערץ על ידי חבריו שם, והוא אמר להם: "כולם אחריי! תלכו ותעשו חיים!".

בסוף הסרט, הוא הביע את משאלתו הבאה: להוציא לאור ספר משיריו: "זה יהיה יגאל שלרגע אחד יהיה שונה לגמרי. אני אמות אם זה לא יקרה". כעבור שש עשרה שנה הוא הצליח סוף סוף להגשים את החלום. אבל שמו של הספר, "שירת הברבור", מעיד גם על הפסימיות: "אני מתייחס לספר הזה כאל מילים אחרונות שלי. לא שלא אדבר יותר, אבל מאז שהוצאתי את הספר לא כתבתי עוד שירים. אולי עוד אכתוב בהמשך, אבל כרגע אני מרגיש שאלו מילים אחרונות. יותר נכון: שאמרתי את מה שהיה לי להגיד".

בסוף אותו סרט מסע, כשהוא נשאל מה יהיה חלומו הבא, לאחר הוצאת ספר השירים, מתבררת שוב הסיבה לפסימיות העמוקה: "החלום הגדול שלי הוא שתהיה לי אהבה, אהבה אמיתית; שתהיה לי אישה, ומשפחה. אבל אני יודע שהחלום הזה כבר לא יקרה". ובשיחה בינינו הוא שוב מדבר על זה, גם אם במילים קצת אחרות: "הדמות שאני מחפש היא של אישה שתאהב אותי ללא תנאים, וללא צורך בהגדרה מסוימת של הקשר; דמות שתדע לאהוב גם בלי הדדיות; הדדיות רגשית בוודאי, אבל לא מעבר לזה. אני יודע שהדמות הזו לא קיימת, אז אני כבר לא מחפש".

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, כ'  תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-16 ביולי 2017,ב-גיליון פנחס תשע"ז - 1040, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: