כמים החיים | חבצלת פרבר

 

מה ערכם של מדעי הרוח? ושל החיים בכלל? הסופר דיוויד פוסטר וואלאס ניסה לתת לכך תשובה בנאום שנשא בפני בוגרי קולג' שעיקרו האפשרות לחיות חיי חמלה

אלו הם מים

דיוויד פוסטר וואלאס

מאנגלית: אסף גברון

ספרית פועלים, 2017, 144 עמ'

נראה ששמו של DFW, כפי שמכנים אותו אוהדיו, אינו אומר הרבה בישראל. ספר קודם שלו, "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" (הקיבוץ המאוחד, 2012), המתאר שיט-חלומות-כביכול בספינת טיולים מפוארת ששעמם אותו כמעט עד מוות, אמנם תורגם לעברית וזכה להצלחה ולביקורות טובות, כולל במוסף זה; אך דיוויד פוסטר וואלאס לא זכה בישראל לאותם מוניטין ותהודה כמו בארצות הברית, שם נולד ושם סיים את חייו בגיל 46, בשנת 2008. בארצות הברית אפילו חולצות-טי וקעקועים נושאים את דיוקנו: פניו שמאחורי משקפי סבתא עגולי-עדשות, חולצה שחורה שגדולה עליו בכמה מידות, שֵׂער ארוך ומצח מעוטר בצעיף-בנדנה לבן דמוי תחבושת. "מבטו הספקני, המתעצבן, נעוץ בפני הצלם, כאילו נשאל זה עתה שאלה טיפשית במיוחד…" (מתוך "הגארדיאן" הלונדוני, 9.10.2015).

"אלו הם מים" הוא תרגום הרצאת האורח שנשא וואלאס בטקס חלוקת התארים בקולג' קֶניון, מחזור 2005. אפשר לצפות ביוטיוב בהרצאה זו, שזכתה לפופולריות רבה. 22:43 דקות של מילים שוטפות, דחוסות, באמריקאית דיבורית, שתורגמה כאן בהצלחה מרובה לעברית פשוטה, זורמת ובכל זאת פיוטית. זאת הרצאת הדרכה לחיים. אך בשונה מספרי הדרכה מסוג זה, מדובר בספר שכותבו אינו מתיימר להיות הזקן החכם ויודע הכול שבא ללמד את קוראיו מעמדה מתנשאת, פטרונית וכבדת ראש. סגנונו ואיכויותיו של הנאום משייכים אותו לסוגת הספרות היפה ואף השירה-בפרוזה.

הספר נפתח במשל על שלושה דגים: שניים צעירים ואחד מבוגר. המבוגר "מהנהן לעברם בראשו ואומר: בוקר טוב, בחורים. איך המים?". שני הצעירים שותקים וממשיכים לשחות. "לאחר זמן מה מביט אחד מהם באחר ואומר: מה זה לעזאזל מים?". התובנה המיידית של המשל פשוטה: "המציאויות הכי מובנות מאליהן והכי חשובות יהיו לעתים קרובות אלה שהכי קשה לראות אותן ולדבר עליהן…". אבל, ממהר המרצה להרגיע את שומעיו, אל תדאגו. אני לא מתכוון "להציג את עצמי כדג הזקן שמסביר לכם, הדגים הצעירים, מה הם מים. אני רוצה לומר לכם בסך הכול משהו פשוט לגמרי: שבשׁוּחות היום-יום של הקיום הבוגר" שעל סִפו אתם עומדים, לאמירות הנדושות והמובנות מאליהן "יכולה להיות חשיבות של חיים-או-מוות. או כך לפחות הייתי רוצה להציע…".

וכך, בענווה ובגובה העיניים הוא מדבר על המהויות החשובות והנסתרות שהופכות את החיים לראויים לחיותם. נקודת המוצא שלו היא הנפוצה והקלישאית ביותר בנאומי חלוקת תארים: האמירה שלימודי מדעי הרוח אינם מיועדים להקנות ידע או לבסס את מעמדם החברתי או הכלכלי של הבוגרים, אלא "ללמד אתכם איך לחשוב…".

מכאן מתחיל המסע המפותל של פוסטר וואלאס אל התשובה לשאלה מה פירוש "ללמד איך לחשוב". מהי "החשיבה הנכונה" ומהו היעד שאליו שואף "החינוך המשמעותי לחשיבה" להביא את הסטודנטים הלומדים מדעי הרוח במוסד האקדמי?

האופן שבו טווה המחבר את חוט מחשבותיו ואת מהלך בניית התשובה לשאלתו מזכיר במידה רבה את אופן הדיון המקובל מלימודי הגמרא: הוא הולך שני צעדים קדימה, אחר כך צעד אחד או שניים שמאלה, שני צעדים ימינה, חוזר אחורה ושוב מתקדם: מביא עמדה ועמדה שכנגד, סותר את זו ואת זו, מדגים באמצעות דוגמאות מהחיים, ובכל תנועה כזאת צובר תובנות, מנסח שאלות חדשות ומתיר עוד קושיות, עד שבהדרגה הוא חושף את היעד שאליו הוא מתכוון להוליך את שומעיו.

הוא מתאר את חיי המבוגרים, "חלקי שִׁגרה קודרים, מרגיזים, שנראים חסרי משמעות…", את האנשים שנראים "טיפשיים ועדריים…", "ואיך הכול פשוט דפוק…", ומדבר על בחירה, על החלטה "איך לנסות ולראות את הדברים", מתוך מודעות ולקיחה בחשבון של האחרים; על יציאה מן המעגל הסגור של ה"אני" כמרכז היקום, מעגל שהופך למשעמם, נדוש, עדְרִי ומייאש ככל שמתבגרים; והחלפתו בהתבוננות רחבה במה שסובב את האדם, בהכרה של העולם והבנה שלו באופן שיש לו משמעות, שהוא "קדוש", "שבוער בעזרת אותו כוח שהאיר את הכוכבים – האהבה, החמלה, האחדות שמתחת לפני השטח של כל הדברים…".

התבוננות זו, שיש בה, מבלי להודות בכך, ממד של דתיות ואפילו קדושה, מקנה לאדם חירות יקרה וחשובה ביותר. חירות שמקורה "בתשומת לב ובמודעות, ובמאמץ, וביכולת לדאוג באמת לאנשים אחרים ולהקריב עבורם, שוב ושוב בדרכים קטנות אין ספור, כל יום". בנקודה זו אפשר כמעט לדמיין את וואלאס קוטע לרגע את שטף דיבורו, מניד בראשו לעבר הקהל, נועץ את מבטו מבעד לעדשות משקפיו בפני הסטודנטים, אולי גם מחייך חיוך חצי-עגום, וכאילו מתנצל: סליחה על המילים התובעניות, על ביטויים מנופחים. אבל הדברים האלה, "שהם ישירים ופשוטים ומקולפים מכל מיני שטויות ובלבולי שכל, הם האמת… הם החירות האמיתית".

וכאן הוא מחייך שוב  בביישנות ומתנצל על הטון המטיפני, כי "האמת בה"א הידיעה עוסקת בחיים, בלהגיע לגיל שלושים, או אפילו לגיל חמישים…" בלי לחוש תסכול, ריקנות וחוסר טעם, "בלי לרצות לירות לעצמך בראש". אמת שעוסקת בחינוך אמיתי, שאין לו דבר עם ציונים או תארים, והוא קשור למודעות פשוטה לדברים שהם כל כך בסיסיים ומהותיים, שהם נסתרים וחבויים מהמבט הרגיל ועלינו להזכיר אותם שוב ושוב לעצמנו: הדברים האלו "הם מים".

משקף‭ ‬את‭ ‬התהיות‭, ‬חיפושי‭ ‬הדרך‭ ‬והשאיפה‭ ‬הכנה‭, ‬גם‭ ‬אם‭ ‬לפעמים‭ ‬מבולבלת‭, ‬של‭ ‬בני‭ ‬הדור‭ ‬הזה‭. ‬דיוויד‭ ‬פוסטר‭ ‬וואלאס‭, ‬1997
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

פילס דרך לאחרים

לקראת סיום הנאום, בנימה מינורית, כמעט מבוישת, וואלאס מגניב אמירה שהיא אולי וידוי אישי על אודות כמיהה וקוצר יד: "בלתי אפשרי להעלות על הדעת כמה קשה לעשות זאת – לחיות במודעות, בבגרות, יום אחרי יום…". ואולי האמירה הזאת, החצי-לחש כמדבר אל עצמו, מסבירה מה זיכה את פוסטר וואלאס בהצלחתו הגדולה בקרב בני דור ה-Y. אולי דווקא באישיותו התנודתית ובספריו הספוגים תערובת מיוחדת של ביקורת חברתית, אירוניה והומור אוהב אדם, לצד התבוננות דקה באנשים ובמצבים, מצליח דיוויד פוסטר וואלאס לשקף את התהיות, חיפושי הדרך והשאיפה הכנה, גם אם לפעמים מבולבלת, של בני הדור הזה, "האירוני, המבריק והפגוע לעתים, הנתון בלחץ בלתי פוסק להצליח ולהוכיח את עצמו"; לפלס להם דרך נכונה במבוכי החיים המודרניים, להרוות את צימאונם הרוחני לחיים של תוכן, ערך וטוּב אנושי.

קשה להאמין שהסופר המוכשר והמצליח הזה, שהיה בעל סגנון ייחודי משלו ושמצא מילים חדשות ועדכניות להשיב לשאלה העתיקה "איזוהי הדרך שיבור לו האדם?", נטל את חייו בגיל 46, אחרי תקופות של דיכאון חוזר ונשנה והתמכרות לסמים. האם ציפה מעצמו לעמוד בסטנדרטים של המודעות, הבגרות, החמלה והאהבה שתיאר בהרצאה – אבל נתקע בחייו המבוגרים, ממוקדי ה"אני", שאותם תיאר כשגרה אומללה, עמידה בפקקים וגועל נפש? אולי לא השלים עם חולשותיו שמנעו ממנו לעמוד ברף הציפיות הגבוה שהציב, או סירב להיות "סתם בחור טוב" ולא "קדוש" כפי ששאף להיות?

התהייה התמידית על החיים, והחיפוש אחר דרכי חשיבה ורעיונות רעננים שמחוברים לעולם התזזיתי שמקיף אותנו, זוכים בספרון הקטן הזה, המתורגם לעילא ומעוצב להפליא, למענה שמעניק השראה לחיים משמעותיים וראויים יותר, בכל גיל ובכל מעמד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, כ'  תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 ביולי 2017, ב-ביקורת ספרים, גיליון פנחס תשע"ז - 1040, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: