הכי בבית, בעולם | דוד (דוכי) כהן

 

חלל התערוכה במוזיאון ישראל, שבה מוצגים חפצים ביתיים שהוסטו מהקשרם המקורי, מחולק לחדרי הבית השונים בהשראת מגזין איקאה. חבל שלא מדובר בבית ישראלי

האמנות עסקה מאז ומעולם גם בחפצי הבית, אך בדרך כלל הם שימשו כמעין רקע לאובייקט ה"חשוב" המצויר. לפני מאה שנים התחולל תהליך ששינה לחלוטין את הדרך שבה עולם האמנות מתייחס אל חפצים יומיומיים בכלל ואל חפצי הבית בפרט. ב"תערוכת העצמאות" שהתקיימה בפריז בשנת 1917 הציג האמן הצעיר מרסל דושאן משתנה עשויה חרס שנרכשה בבית חרושת למוצרי אינסטלציה. לא ציור, לא יציקת ברונזה, משתנה שהוא רכש מייצור סיטונאי. הוא הפך את המשתנה, הציב אותה על כן וחתם עליה (בשם אחר).

יצירה זו, על אף שנעלמה בסיום התערוכה וקיימים היום רק העתקים שלה, הפכה ליצירת האמנות המוכרת ביותר של המאה העשרים ובישרה מהפך מחשבתי בתפיסת האמנות. לא רק דימויים שהאמן "הזיע" כדי ליצור אותם הם אמנות. גם מוצרים קיימים יכולים להפוך לאמנות אם הם רק מוסטים מהקשרם המקורי ומקבלים משמעות חדשה. למרות השנים הרבות שעברו מאז הצגתה של ה"מזרקה" לראשונה, ועל אף שמאז נוצרו יצירות "מעצבנות" בהרבה, היא עדיין ממשיכה לעורר הדים ותגובות ומוצגת פעמים רבות על ידי מבקריה של האמנות המודרנית והעכשווית כסמל הסיאוב ומקור הרוע. תזכרו את המזרקה הזאת, נחזור אליה בהמשך.

שאלות על יחסי האמנות
והבית. חדר הילדים בחלל
התערוכה "אין כמו בבית"
צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

המזרקה חוזרת אל הקיר

לכבוד מאה שנים למזרקה ומאה ואחת שנים לתנועת הדאדא (פעלה בשנים 1916–1923 וקראה תיגר על מוסכמות האמנות עד אליה), חוזר מוזיאון ישראל אל חלק מהעבודות האיקוניות של התקופה ומפגיש אותן עם אמנים עכשוויים מהארץ ומהעולם. התערוכה עוסקת בחפצים "ביתיים" (בהגדרה רחבה של המושג) ומציגה כ-120 עבודות שברובן לוקחות אלמנט או דימוי מוכר לכולנו ויוצרות בו איזו הסטה או פעולה שחותרת תחת ההגדרות הבסיסיות שלו.

התערוכה עוצבה בצורה לא שגרתית. במקום לסדר את העבודות בחלל המוזיאלי החליטה האוצרת, עדינה קמיאן-קשדן, לחלק את החלל הגדול ל"חדרים" באמצעות מחיצות חצי שקופות וליצור בית בתוך המוזיאון. כך מתבצע בעבודות מהלך כמעט חתרני. עבודות שיצאו מתוך העולם הביתי ועברו לעולם אחר מוחזרות פה כמעט בכפייה אל תוך הבית. בית שהמוזיאון מכריז עליו – אין כמוהו. סידור התערוכה, עיצובה ועיצוב קטלוג התערוכה נעשה בהשראת השפה הגראפית של איקיאה, חברת הריהוט ועיצוב הבית השוודית שהצליחה למצב את עצמה כמתאימה ל"כל בית" ב"כל העולם".

המתח בין חנות לעיצוב הבית לבין תצוגה מוזיאלית של אמנות מודרנית ועכשווית עומד כל הזמן ברקע התערוכה, ומעורר שאלות על יחסי האמנות והבית, על הדרך שבה חפץ הופך ליצירה אמנותית ועל הצורך לבוא למוזיאון אם אפשר להתייחס לחפצי הבית כאל יצירות אמנות.

כמו באיקאה, בחדרי ה"בית" מסודרות העבודות על פי הקשרן הביתי. כך בסלון מוצגות יצירות שקשורות לשטיח, לטלוויזיה, לפסנתר ועוד, ובחדר הילדים יצירות הקשורות לילדוּת ולמשחקי ילדים. ריבוי העבודות, חלוקת החללים וההקשר "האיקאי" העומד ברקע מעוררים שאלות על מקומה ה"מקודש" של האמנות בעולם ועל ההבדל בינה ובין מוצרי צריכה.

אחת העבודות המהוות דוגמה נהדרת לשאלת מקור הסמכות האמנותית היא העבודה (2008) Also ran (מילולית: גם רץ, ביטוי המתאר מתחרה שאינו מהווה איום) של האמנית הבריטית סוזן קוליס. בעבודה, המוצגת בחדר החניה בתערוכה, ניצב סולם עץ קטן המלוכלך בכתמי צבע. אך מבט מקרוב, או קריאת התווית של היצירה, מגלה ש"כתמי הצבע" הללו הם בעצם שיבוצים במלאכת מחשבת של אבני חן, פנינים, אלמוגים ויהלומים. כאן הצופה צריך לקבל החלטה. או שהסולם כבר לא מלוכלך בעיניו משום שה"לכלוכים" שעליו התבררו כחפצים יקרים, או שלחומריות הלכלוך אין שום משמעות ברגע שהתוצאה הסופית לא אסתטית. אם נבחר באפשרות הראשונה, נצטרך לענות על השאלה מדוע אנחנו מוכנים לקבל את יוקרתם של הפנינים ולא את יוקרתה של יצירת האמנות המוצגת במוזיאון, גם אם הייתה עשויה סיד זול. אם נבחר באופציה השנייה, ונאמר שהמבחן היחיד הוא זה האסתטי, איך נסביר את העובדה שאנחנו מוכנים לשלם כסף רב תמורת יהלומים אך לא תמורת חיקויים מוצלחים שלהם, הנראים זהים בעין בלתי מזוינת?

באופן אירוני משהו, החדר החשוב ביותר בבית, המוצב באמצע חלל התערוכה, הוא חדר השירותים. בחדר זה מוצבות ה"מזרקה" של דושאן לצד מחוות עכשוויות שנעשו לה. המזרקה אמנם נראית מוצבת בפינה, אולם במבט על מפת התערוכה מתגלה הפינה הזו כנקודת הציר שסביבה בנויה התערוכה כולה. החזרה אל המזרקה במלאות לה מאה שנים, בתערוכה שמנסה להחזיר את חפצי האמנות אל הבית, יצרה מהלך אוצרותי שונה מאוד מהמקובל. חלק מרכזי מפעילתו של דושאן ביצירה זו היה פעולת ההיפוך של המשתנה. מחפץ הקבוע לקיר בברגים הפך האובייקט למזרקה המוצבת על כן. וכך נהוג להציג אותה תמיד (אפילו בפרסומי המוזיאון על התערוכה). אולם בתערוכה הזו "הוחזרה" המזרקה אל הקיר ונקבעה בו בצורתה הרגילה של משתנה בחדר שירותים.

הפרט היחיד המזוהה בה הוא חתימתו של האמן בשוליה. פעולה זאת מנטרלת לכאורה את מעמדה האיקוני של המזרקה אך מצד שני מרמזת שלאחר מאה שנה, המזרקה היא כבר כל כך אייקון, עד שכל משתנה היא מזרקה ואפילו את זו המקורית (או למען האמת את ההעתק שלה) אפשר לתלות על הקיר בשירותים.

משחקי מציאות ואמנות

מאז שביקרתי בתערוכה לראשונה, לפני כמה חודשים, העסיקה אותי השאלה האם הבית המוצג בה הוא בית ישראלי. לכאורה, השאלה תמוהה. הרי מה לתערוכה שרוב העבודות המוצגות בה לא נוצרו בישראל או על ידי אמנים ישראלים להתיימר להיות ישראלית. וחוץ מזה, תגידו, בית הוא בית, מה זה משנה איפה ומה. אבל שמה של התערוכה "אין כמו בבית", והקריצה המתמדת שלה לאוניברסליות ולאיקאה, גרמו לי לחשוב על כך.

"אין כמו בבית", זועקים שלטי הפרסום של המוזיאון, אבל השאלה היא באיזה בית. הרי בבית שלי אני כבר נמצא וההליכה שלי למוזיאון רק תפגע בכך. ואם לא הבית הפרטי שלי, הרי לכל אחד מאיתנו יש בית שונה. לפעמים אחר מאוד. אז איזה בית יכול המוזיאון להציג שיהיה גם הבית שלי וגם ייתן לי ערך מוסף?

לכאורה הכנסתו של הממ"ד, החדר הישראלי המובהק ביותר, אל התערוכה עונה על השאלה. כן, הבית ישראלי. אך בחירתה של האוצרת לגביו מעלה שאלות על מקומו, בבית ובגלריה. במקום להקדיש את אחד מחללי התצוגה לעבודות בנושא הממ"ד (כמו בחדרים האחרים), לייצוג הממ"ד נבחר אובייקט פיסולי-אדריכלי שנבנה במיוחד עבור התערוכה על ידי האדריכל בן גיתאי. העבודה הזו חריגה בתערוכה – מדובר על מבנה דמוי מטרונום או פירמידה, עשוי אדמה נגוּחה (טכניקה המשמשת בבניית מבנים מאדמה). הכניסה אל החלל שבתוכו, כמו כניסה אל מערה, היא בעצם כניסה אל בטן האדמה. התחפרות מגוננת בתוך החומר הבסיסי והארצי ביותר.

אבל הכוח של העבודה הזו ביצירה של מרחב מוגן, אינטימי וארצי עומד בסתירה למקומה בתוך תערוכה שעוסקת בחפצי הבית ובווריאציות עליהם. וגרוע מכך, בסתירה למהותו של הממ"ד כמרחב מוגן דירתי. אי אפשר להפריד בין היותו של הממ"ד חלק מדירת המגורים ובין תפקידו כמרחב המוגן בעת חירום. ובטח לא להתייחס אליו רק כאל מרחב מנותק וחירומי בתערוכה שעוסקת כל כולה בבית המגורים. ניתוקו המובהק כל כך של הממ"ד רק מדגיש את חוסר הישראליות של הבית הלכאורה "כל בית".

דוגמה מובהקת אף יותר לחוסר הישראליות של התערוכה ניתן לראות בחנות המזכרות של המוזיאון. על אף שרבים מלקוחות החנות הם תיירים מחו"ל רוב המוצרים בחנות קיימים גם (ולפעמים רק) בעברית. אבל לא כך במקרה של התערוכה שלנו. לתערוכה הזו הוצאו לא מעט מזכרות, חולצות ואביזרים, אבל אף לא אחד מהם בעברית. ישראל ישראל, אבל No place like home.

הבחירה להציג יצירות רבות וחלוקתן לחדרים בגדלים דומים גרמה גם לדחיסות מסוימת של חלק מהמוצגים בתערוכה. דחיסות שעובדת לטובת איקאה כשלקוח נכנס לחנות ומתפתה לקחת מכל טוב, אבל עובדת פחות שכשמדובר ביצירות אמנות שזקוקות למרחב שלהן. מרחב שלא יצמיד וישווה אותן כל הזמן ליצירות אחרות. כך יצירות של גדולי אמני המאה העשרים כמו יוזף בויס, מאן ריי, אנדי וורהול או דמיאן הירסט (הצעיר יותר) מקבלות מקום תצוגה קטנטן בתוך ארון או מדף ונבלעות בתוכו.

בניגוד לעבודות הקטנות שנבלעו בתוך ארונות התצוגה שלהן, קסם גדול מתרחש בשימת לב לעבודות שברגע הראשון לא ברור האם הן חלק מהתערוכה. כך למשל בעבודה תיירים (1998) של מאוריציו קטלן. ביציאה מהחדר האחרון לכאורה, תווית על הרצפה מסִבה את תשומת הלב לכך שהתערוכה עוד לא הסתיימה. ליד התווית יש בסך הכול כמה ערמות של לשלשת יונים שנראות כמו תקלה של חברת הניקיון, אך אם מביטים למעלה מגלים יונים מפוחלצות שעומדות על ראש הקיר ומלכלכות את המרחב המוזיאלי הסטרילי. כך, במשחקי מציאות ואמנות, ובשילוב בין יצירות קאנוניות ליצירות חדשות, מצליחה התערוכה לעורר מחשבות על אמנות, על חפצים ועל בית.

אז אמנם אין כמו בבית, אבל התערוכה יורדת בסוף אוגוסט. חבל לפספס.

———-

אין כמו בבית

מוזיאון ישראל, אולם הרי ובלה ווקסנר

נעילה: 19 באוגוסט 2017

אוצרת: עדינה קמיאן-קשדן

עיצוב: סטודיו דה לנגה

דוד (דוּכי) כהן הוא יוצר ואמן פלסטי, סטודנט לאמנות בפרדס

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, כ'  תמוז תשע"ז

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 ביולי 2017, ב-גיליון פנחס תשע"ז - 1040 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מוטי רוזנסקי

    כתוב נפלא ובצורה מרעננת. כן ירבו ביקורות שכאלה

  2. ישנם כמה דברים שחשוב להגיד כמי שעבדה על התערוכה כעוזרת לאוצרת. הרעיון לתערוכה לעיצוב שלה ולקטלוג היה חלק אינטגרלי מהתערוכה מהיום הראשון. תוך כדי תהליך העבודה פנינו לאיקאה והם הסכימו לממן חלק מהתערוכה אבל הם לא היו מעורבים בכלל בתכנים או בעיצוב שלה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: