בתוך עולם מלא שינויים מהירים ואופנות מטלטלות, הברית בין שניים זקוקה לחידוש מתמיד. מסה אישית על הקשר האנושי, בעלי חיים ומוזיקה

אולי אתחיל את הדברים בסיפור מעט שולי, שנוגע לאבטליון, החתלתול שלי. את אבטליון קבלתי כאסופי, גור קטנטן ומרובב צבעים שלא ידע עדיין ללכת וכשליש מפניו היה מכוסה בעיניים כחולות. עכשיו, כשאני מעלה את המשפטים הראשונים האלה על הכתב, תוקף אותי חשק להמשיך ולכתוב על אבטליון עוד ועוד, לתאר בפירוט איך אימץ אותו אל חיקו, ממש כאם אוהבת, חושיי, הכלב ההיפר-אקטיבי שלי (שקרוי על שם חושיי הארכי), ואיך, בניגוד ל"היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו", הפך אבטליון מחתלתול ססגוני לחתול שחור שרק שני כתמים לבנים מקשטים את חזהו. אבל לא. כאן אעצור.

אני רוצה לחזור לסיפור הכמו שולי שנוגע לשבועות האחרונים, כשחתלתול התפנוקים המתרפק שלי הפך להיות חתול חוצות שחוזר הביתה רק כדי לאכול, וכשאני מנסה להרים אותו כדי להתלטף בפרווה הקטיפתית שלו הוא מניח לי לעשות כך רק להרף קצרצר, ומיד הוא מזנק ממני כדי לשוב אל חיי החופש שלו.

אנשים שלא אוהבים בעלי חיים לא יבינו על מה אני בכלל מדברת, ומה אני עושה מזה עניין, ואיך אני יכולה לדבר בהקשר הזה על חלל שנבעה בחיקי, אבל לא את הקשר עם בעלי חיים באתי להעלות כאן. הסיפורון על אבטליון הציף בי שאלה שמלווה אותי שנים ארוכות.

איור: נעמה להב

א/

אני שבה ושואלת את עצמי האם אפשר לשמור על ברית ובה בעת גם לשחרר אחיזה. זאת שאלה שקשורה לחיי כפרט, אבל השאלה מהווה חלק בלתי נפרד מחיי כאדם, כאישה, כיהודייה. המתח שבין המוחלטות שבברית לבין הצורך העמוק בשחרור ובחירות מושך לכיוונים סותרים כל אדם, כל אדם, ובעיקר אותנו, היהודים, שהרי תת הכותרת שלנו היא "בני ברית".

מהי ברית? ברית כורתים. ברית, גם כשלא מדובר בברית המילה הפיזית, מחייבת חיתוך בכל אחד משותפיה. ברית מתקיימת כששניים פורעים את המחיצה שמבדלת ביניהם, ואגב כך הם מסירים גם חלק מהשריון שמגן על יחידותם. ברית פוגמת ביחידותו של היחיד, על אף שאינה מכלה את הווייתו הייחודית. שני בני ברית נשארים תמיד שניים, אבל חלק ממהותם מתמזג בזולת וכורך את גורלם זה בזה.

יותר מכך, בתוך הוויה של חלוף, של שינוי מתמיד, מאמינה הברית שמעבר לכל החלוף יש גם משהו שאינו משתנה, משהו נצחי. אפשר לומר גם יותר מכך – הברית מאמינה במציאות. ואם להביט ביהדות, הרי שבניגוד לתרבויות שסוברות שהמציאות כולה הינה רק תעתוע ואחיזת עיניים – מאמינה היהדות שהמציאות מתקיימת, ושהפעולות בה בעלות משמעות. הראייה היהודית גורסת שגם אם העולם הוא מעין חלום, הרי שמה שמתרחש בו, בחלום הזה, אינו מופרך.

ואולי עוד נקודה – עולם של ברית הוא עולם של סיפור.

לפני כמה שנים, כששוחחתי עם חבר טוב שלי שעוסק  בניו אייג', הוא יעץ לי בחיבה לצאת מהסיפור שלי. בעיניו כל סיפור הוא שיעבוד של  האינסופי. לא רק הניו אייג' רואה כך את הדברים. בדרך אחרת, גם עולם הסוציולוגיה והפסיכולוגיה מכוון לכך. המושג "נרטיב" נאבק בקיומו של סיפור תשתית ורואה כל סיפור כגרסה אחת מבין אפשרויות רבות נוספות, כשאצלנו, היהודים, הסיפור הוא העיקר. "לספר ביציאת מצרים" משמעו לחבור לזרימת החיים. סיפור יציאת מצרים אינו הנרטיב של היהודים, הוא חוויית הקיום שלהם, הוא המציאות שלהם, גם בלא אימותים היסטוריים. הסיפור הוא אחד, גם אם בתוכו נשמעות לשונות סיפור מקבילות. כשאדם קשוב לסיפור העומק שלו הסתירות שבסיפור רק משלימות זו את זו.

הסיפור הוא שנותן בדברים משמעות. בשפה העברית, כשאומרים "איש מספר עם אשתו" מתכוונים למצב שממנו יכולים השניים להביא ילד לעולם. ההמשכיות נוצרת מתוך הסיפור. כל יחיד, כל משפחה, כל דור, מהווים אות, פסוק, פרק או פרשייה, ולפעמים גם כרך של ספר, בתוך הסיפור המתמשך.

ורק בתוך כל אלה, בתוך המציאות המשמעותית ובתוך הסיפור המשמעותי, נכרתת הברית. ברית הנישואין, למשל. וברית הלשון. וברית המעור. וברית הקשת בענן. הברית צומחת מתוך ונוכחת בתוך עולם של מושגי יסוד גדולים. הברית היא המילה ההופכית ל"סתם".

וכשהברית מופרת, ואפשרות הפרת הברית נוכחת בה תמיד, החל מרגע כריתתה, מתלווה לכך אבלות קשה, מפני שיש בכך מין מוות. הברית באה לקבוע יתד של אחיזה בבריאה, והנה נעקרת היתד ועימה נעקרת האחיזה.

ב/

וכאן כדאי שאעבור לקוטב הנגדי, לרגע שבו אותה החלטיות שבברית נעקרת מאיתנו, מרצוננו או בניגוד לרצוננו, בידינו שלנו או ביד הזולת, ביד החיים, ביד הגורל.

הו, כמה קשה לשמר ברית בתוך עולם משתנה, בעולם שבו המילים והמושגים משתנים, כשאופָנים ואופנות חשיבה ורוחות הזמן מטלטלות. הברית זקוקה לחידוש מתמיד, כשם שצמח זקוק להשקיה וכל חי זקוק למזון. בדרך העולם שמילה שהייתה רלוונטית ומובנת בתקופה מסוימת, ששימשה אבן יסוד בברית ושפרנסה אותה, מאבדת את משמעותה בתקופה אחרת.

וכמה קשה גם לשמר ברית בתוך עולם משתנה, כשהברית נכרתת, כאמור, בין שניים, והשניים הרי ממשיכים להתקיים כשני רצונות גם בתוך הברית.

וכאן אולי, בסוגריים – כשאני מדברת על ברית, חשוב שאברר לעצמי לאיזה קשר אפשר וצריך לקרוא ברית, כשבימינו הברית החיצונית משתמרת רק בטקסי ברית המילה ובברית הנישואין. האם בקשר שבין הורים לילדיהם מתקיימת, גם בלא כל טקס חיצוני, ברית? ומה בנוגע לקשר שבין אדם לבין עצמו, שבינו לבין משפחתו, וחבריו, שבינו לבין דרך אבותיו, שבינו לבין התנסויותיו שלו, שבינו לבין עמו, ארצו, אלוהיו?

ועדיין בתוך אותם סוגריים אני ממשיכה ותוהה אם הברית תלויה באהבה, או שמשהו אחר מקיים אותה, גם אם וכאשר האהבה מיטשטשת או לא קיימת. היש בכלל קשר בין ברית לאהבה? ואולי כאן יש צורך להכניס מילה אחרת, "נאמנות", שה"אָמֵן" מהדהד אותה?

ג/

הסיפורון על אבטליון שבו פתחתי את המאמר נראה רחוק כל כך מאותם מושגים גבוהים שהמשך הדברים שלי הוביל אליהם. אנסה בכל זאת לחבר בין הקצוות.

כל אדם שמסתכל לאחור, החל מגיל מסוים, על חייו, מוצא שהרבה מוחלטויות, קשרים עדי-עד, אמונות ומסירויות נפש אבדו לו במהלך הדרך. החיים שלנו בנויים מתקופות כשלכל תקופה יש תוקף מסוים, עד שפג תוקפה.

ברבות השנים אנחנו נפרדים והולכים. מאנשים. מריחות. מיכולות. מאופני התבוננות. ממה שדימינו שהוא בשר מבשרנו. ילדים ורעיונות שגידלנו בחיקנו פורשים את כנפיהם ופורשים, לטוב או למוטב, לדרכם. הורינו נלקחים מאיתנו. כל אחד מאיתנו מוצא עצמו, ברבות השנים, בדרך זו או אחרת, חבר בגדוד נהגי הפרידות.

ומה ממשיך להתקיים למרות התקופות הנבדלות? מה, בחיינו, יכול להוות לנו ברית ועוגן, בתוך החלוף? האם, לפעמים, דווקא כדי לקיים את הברית צריך לקבל את העובדה שהיא מופרת, ולו רק לכאורה?

נראה לי שזקנים רבים הולכים לעולמם בד בבד עם תקופתם, בתחושה שכשפג תוקפה פג גם תוקפם שלהם. נראה לי שזקנים רבים פורשים לתוך ברית של נצח, כשהברית שכרתו עם המציאות ועם הסיפור הופכת להיות מופשטת יותר ויותר. הם בוחרים להימוג ולהתאיין עם ואל תוך הברית שהכירו, זו שנתנה טעם ותוקף לחייהם.

לבתי הייתה חברה שסבתה נפטרה, פשוטו כמשמעו, מחוסר טעם. כשהתאלמנה, הפסיקה לחוש טעם במזון, ופשוט הפסיקה לאכול. היא לא נפטרה מתת תזונה, כי אם מחוסר טעם. והרי גם הנפש חייבת להיזון, וכשאני חושבת על חיי שלי, הרי שברור לי שבלי מושג הברית אני מאבדת את הטעם. אוכל לצטט כאן את הפסוק ולהיתלות באילן גבוה – "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

האם אפשר לאחוז בברית ביד משוחררת? ואולי אפשר לאחוז שישה ולשמוט בשביעי, כפי שנהוג אצלנו, אבל לא רק ברצף הזמן אלא בו זמנית?

ושוב, כמו תמיד, אני עונה לעצמי, המוסיקה. ואני מתכוונת לאו דווקא למוסיקה שאפשר להאזין לה באוזן, הגם שבהחלט גם זו. המוסיקה נושאת בה את ניסיון הדורות, כשכל דור ודור נותן בה את התמודדויותיו, את כריתת הבריתות שלו ואת הפרתן, את הכאב שלו ואת הנחמה. זו המוסיקה שאינה חדלה של "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".

אבל בנוסף למוסיקה הנשמעת, יש גם מוסיקה אחרת, מוסיקה תת קרקעית, תת קיומית, שאי אפשר לשמוע אותה אלא אם כן נפתחים למה שלפני ושאחרי הדיבור, למה שלפני ואחרי ההבנות, וזו מוסיקה שמתקיימת בנוף הפתוח ובתוככי החדר, במטבח ובחדר השינה, בבתי החולים ובבתי הכלא, והיא לא זקוקה למיתרי קול או למיתרי כינור, וכל היקום מיתר לה ותיבת תהודה, והיא היא החוט שמקשר בין מה שבר תוקף לבין מה שפג תוקפו, בין היש לאין, היא החוט שמחזיק בברית למרות כל השינויים ובתוך כל מה שנדמה שמת ופג ונעלם.

לו רק לא תסתיידנה האוזניים הפנימיות שלי, שלנו, מכדי לשומעה.

רבקה מרים היא משוררת וציירת. ספרה האחרון "הילדים של", קובץ קטעים וסיפורים קצרים, ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, כ'  תמוז תשע"ז