אסור לנו לוותר על הטכנולוגיה, ודאי לא על הכנפיים המאפשרות לאדם להעמיק חקר בעולם. על היחס הראוי למדע המודרני על פי סיפורו העשירי של רבה בר בר חנה

פעמים רבות עדים אנו לעימותים בין שם ליפת, בין ירושלים לאתונה. את מהות העימות בין הדרכים והתרבויות מתאר כל הוגה כרצונו. יש המתארים אותו כמאבק בין אתיקה לאסתטיקה, בין אמונה לרציונליזם וכדומה. הוגים בני ימינו, דתיים ולא דתיים, יהודים וגויים, הציעו לראות בו עימות בין גישות הגותיות עמוקות יותר. כך למשל, אחד מתלמידֵי הפילוסוף האמריקאי הארטשום הרחיק לכת וטען שהבדלים הגותיים יסודיים אלו באים לידי ביטוי בהבדל שבין צורת הפועל העברי "להיות" המבטאת שינוי בזמן (למשל "נהיית לעם") לבין הצורה היוונית המקבילה, שהיא סטטית.

הצד השווה בגישות אלו מצוי בכך שהמאבק מתואר בצבעי שחור–לבן, כשאחת החלופות נתפסת כחיובית והאחרת כמובן כשלילית. גישה זאת מחניפה מאוד ליהודי כמוני, אולם יש כאן מלכודת. עמדה מעין זאת מחייבת אותי לוותר על אותם ערכים שניתנו ליוונים. האמנם אין לי חלק בהם? האמנם אין לי חלק באסתטיקה וברציונליזם? האם לא יכולים הם לשכון באוהלי שם?

אולי קיימת אפשרות נוספת: הפסוק השלישי המכריע בין האידיאלים המכחישים זה את זה הוא דרך האמצע. אך מעניין, האם המושג "דרך האמצע" בעצמו איננו מושג יווני שהרמב"ם שתל ביהדות? לפנינו פרדוקס המוכיח בדיוק את ההיפך. "דרך האמצע" עצמה שייכת לדרך האמצע! כך לימדו אותנו חז"ל בתוספתא (חגיגה ב, ב): "ועוד משלו משל למה הדבר דומה, לאיסטרטיא העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּר (= אש) ואחד של שלג, הִטה לכאן נכוה באש, הִטה לכאן נכוה משלג".

אכן, במקומות רבים נפגשת הפילוסופיה היוונית במשנתם של חז"ל. הדמיון איננו זהות, אך למרות הכול הוא מלמד שעלינו להיות זהירים ולא לדחות רעיונות בטענה שהם יווניים. הם צריכים תיקון. ולמרות זאת, לנו הם ולא רק לצרינו. יש לנו חלק בכם!

פגם השומן הכבד

בסיפורו העשירי מתאר רבה בר בר חנה (רבב"ח) את אחד ממסעותיו במדבר: "פעם אחת היינו הולכים במדבר וראינו אווזים שכנפיהם היו שמוטות מרוב השומן, ונחלי שמן נמשכים מתחתם. אמרתי להם: יש לנו חלק בכם לעולם הבא? אחד הרים לי כנף, ואחד הרים רגל. כאשר באתי לפני ר' אלעזר אמר לי: עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין" (מתורגם מארמית).

לכאורה, הסיפור ניתן להבנה מיידית. הנה לדוגמה פירושו של הרשב"ם: האווזים מיועדים לצדיקים לעתיד לבוא, יחד עם שור הבר, הלוויתן והיין המשומר בענביו. והנה "עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין", כדברי הרשב"ם, "שבחטאתם מתעכב משיח ויש להם צער… לאותן אווזים מחמת שומנן".

אך שמא עלינו לקרוא את הסיפור אחרת, וקודם כול לפתור את חידת האווזים. מה הם אווזים אלה? הראי"ה קוק הפנה אותנו אל סמל האווז בחלום: "הרואה אווז בחלום – יצפה לחכמה" (ברכות נז, א). האווזים הם החכמות החיצוניות. אכן, האווזים ידועים בגין קולותיהם. כאווזים המרעישים, גם החכמות צורחות את מרכולתן (משלי א, כ): "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָה בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים". וכך האווזים מקבלים סמליות חדשה: הרגליים מתארות את התרומה הטכנולוגית והכלכלית של החכמה בעוד הכנפיים מצביעות על חשיפת סודות הטבע ועל פריצת גבולות הידע.

המדעים התפתחו, האווזים שמנו, אך "כנפיהם היו שמוטות מרוב השומן". המדע הכשיל את האדם ביוהרה וגאווה, באמונה שהוא יכול לרשת את מקומה של האמונה, בשכנוע שאין העולם זקוק עוד להיפותזות הדתיות. יוהרת הדרוויניזם היא הדוגמה הבולטת לכך. לא רק זאת, "נחלי שמן נמשכים מתחתם", כדברי הראי"ה, "בחכמות השפלות של כלים ומכונות והגדלות התאוות יתנו את פריים". כפי שחזה ר' נחמן מברסלב, המבקר הגדול של העולם המודרני, המדע פיתח את הרפואה, אך כלי הנשק המודרניים הכפילו בקרבנותיהם את מספרם של אלה שהרפואה ריפאה. ועתה מהדהדת שאלתו של רבב"ח: "יש לנו חלק בכם?"

לטהר דעות פסולות

האם יהיה ליהדות הנאמנה חלק במדע שלעתיד לבוא? האווזים עונים לו ללא מילים: "אחד הרים לי כנף, ואחד הרים רגל". אסור לנו לוותר על הטכנולוגיה המודרנית, הבסיס של ההתקדמות האנושית, ודאי לא על הכנפיים המאפשרות לאדם להעמיק חקר בעולם. ולמרות זאת, המדע נגוע בלא מעט פילוסופיה מגמתית. החזית הייתה פעם במדעי הטבע, היום היא נמצאת בעיקר במדעי האדם ובמדעי החברה, וכאן רבים האינטרסים וההטיות שבמודע ושלא במודע. ר' אלעזר הגיב לדבריו של רבב"ח: "עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין" – על כך שהאווזים הפכו בעלי מומים, ובמדעים התערבבו גם דעות פסולות.

אלא שכאן המלחמה קשה וברובה היא עוד לפנינו. זאת הסיבה לכך שלפעמים יש באנשים פשוטים חכמה ושכל ישר שאין אצל המתוחכמים והמתורבתים. את זאת ביטא רבי צדוק הכהן מלובלין: "וטמאו כל השמנים – הם כל החכמות של חכמי ישראל שנטבעו ונתערבו בחכמות חיצונית ונעשה נס… נמצא… פך והוא כלי חרס קטן", כלי החרס הקטנים הם אותם עמי הארץ, האנשים שלא זכו להשכלה. אלה הם אותם ה"פכים קטנים דיעקב" שיעקב הלך לחפש במעבר יבוק, "והחכמה הנמצאת בעמי הארץ שאין להם שכל להתחכם בחכמות בני נכר היא שנשארת טהורה וטמונה בחותמו של כה"ג" (מחשבות חרוץ פרק יז ד"ה והמן). פסימיות וסגירות! ולמרות הכול את החכמות עלינו לגאול, כדברי הראי"ה: "כי בזה יתקרב קץ מפדות נפשנו וגאולתנו".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, י"ג תמוז תשע"ז