צעיר מקבל הזדמנות חד–פעמית – להצטרף ללהקת שחקנים שאותה העריץ מילדות. עלילה דרמטית ההולכת ומסתבכת, וחבל שהמספר מתעקש להכתיב לקורא את מלוא משמעויותיה

בלילה נלך סחור–סחור

דניאל אלרקון

מאנגלית: יואב כ"ץ

עם עובד, 2017, 376 עמ'

אחד הכוחות המרשימים ביותר ביצירת המופת "גטסבי הגדול" של סקוט פיצ'גראלד הוא אופן בניית דמותו של גטסבי. בתחילת הרומן המידע עליו מועבר בידי גורם שלישי, דרך שיחות ורמזים מטרימים, וזהו מידע מדויק, מעצים, יוצר סקרנות. דמותו של גטסבי הולכת ונבנית, עד הופעתו הממשית מאוחר יותר, כשהקורא כבר מחזיק בארסנל רגשי ודיאלקטי לגביו. כאילו הפתיחה היא פרישת שטיח אדום של מיתולוגיזציה. בשלב הזה נוצרת קורלציה בין סך הציפיות של הקורא לבין דמותו של גטסבי. וזה הזמן של פיצג'ראלד למשוך את השטיח ולתת לגטסבי פשוט להיות דמות נוכחת, אחרי שכבר כבש מקום דומיננטי בלבו של הקורא.

ברומן "בלילה נלך סחור סחור" של הסופר הפרואני–אמריקני דניאל אלרקון יש ניסיון מעט דומה. אמנם אין דמות גדולה ומכוננת כמו גטסבי, אך יש דמויות אחרות ומרתקות כשלעצמן. ויש אותו כוח שמגיח הישר מהפתיחה ונמשך עד תומו של הרומן; אותה מיתולוגיזציה לגבי הדמויות הפועלות: הנרי, פטלרגה ונלסון – חבורת שחקנים שיוצאת למסע של מחזות בפרובינקיות שוממות לא רחוק מהרי האנדים, שנים אחרי ששניים מהם – הנרי ופטלרגה – עשו זאת לראשונה עם ההצגה הפוליטית "הנשיא האידיוט". מדובר בתיאטרון שוליים מעט סהרורי, מעט דאדאיסטי באופיו אם כי לא בתכניו, שמקבץ אליו במקרה הטוב שלושים אנשים, ולא ממש השאיר חותם ערכי או אדוות בנהר ימי התרבות.

נלסון, הצעיר בחבורה והדמות המרכזית ברומן, הוא שחקן בראשית דרכו שבתור נער העריץ את קבוצת השחקנים, והקאמבק של הקבוצה וקבלתו אליה פוערים בפניו מסלול דרמטי של חיים שהוא כלל לא צפה או תכנן. תוך כדי הוא מנהל פרשיית אהבים סוערת וגם מעט טרגית עם איקסטה, אבל הנרטיב לוקח אותו ממנה ומעביר את החבורה לעיירה שבה מתגוררת משפחת חברו של הנרי מהימים שבהם שהה בכלא. הוא הואשם בפעילות טרור חתרנית, אם כי הסיבה המעשית הייתה רדיפה פוליטית של משטר פרנואידי (הנשיא האידיוט).

נהר גולש על גדותיו

העלילה הולכת ומסתבכת באופן בלתי צפוי, ומבחינה רעיונית בהחלט מדובר כאן בסיפור מצוין, חזק, לא שגרתי ומלא הפתעות ומשחקים של כפל משמעות. אבל הדבר המהותי המכתיב אותו הוא דמות המְספר. מדובר בבן העיירה, שלאחר שכל הדרמות שככו יוצא למסע כתיבה דוקומנטרי בעקבות החבורה, והספר הוא לכאורה התוצאה של מסע החקר הכתיבתי שלו. וכאמור, מההתחלה יש אנרגיה מיתולוגית חזקה. המספר מנסה להשפיע על הקורא בכל רגע נתון, להכתיב לו את המשמעויות, לרפד לו את הטריטוריה ההרמנויטית, לומר לו מה עליו להרגיש. לוודא שכל העת הוא פוסע על שטיח המיתולוגיזציה ולא סוטה ממנו לרגע.

לתת לדמויות להיות הן עצמן, ללא ערפיליות של מלל. פאטמה שנאן, 
רזאן ועדן, 2012
מתוך תערוכת יחיד לזוכת פרס שיף, המוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות

לכן כבר בהתחלה עולה שאלה מאוד פשוטה, בסיסית אבל מהותית: למה אלרקון טורח כל הזמן לפתח בנו מערך ציפיות לדמויות שכולן גדולות וחזקות וזוהרות, במין אדיקות קנאית שלא נותנת לנו כקוראים לבחור לבד? למה, בניגוד לפיצג'ראלד לדוגמה, הוא לא מושך את השטיח מתחתן בשלב מסוים ופשוט נותן לדמויות להיות הן עצמן ללא תיווכים וללא ערפיליות של מלל?

המספר מוביל אותנו ממש ככלבים ברצועה אל תוך הסיפור, דבר שבסופו של דבר פוגם בחוויית הקריאה. כמובן, חשוב לזכור כי מדובר בבחירה סגנונית ידועה, והשיפוט כאן הוא לא על הטכניקה עצמה, אלא על התוצאה. מה שעובד במקרים מסוימים לא בהכרח יעבוד בכל הרומנים. וזו גם הרי שאלה של מינון, של איזונים ובלמים. המחבר לא מת לגמרי, אליבא דרולאן בארת, הוא לפרקים, ביצירות מסוימות, זוקף את ראשו. כפי שכתב ב"מות המחבר": "הקורא הוא אותו מרחב שבו נרשמים כל הציטוטים שמהם עשויה הכתיבה, מבלי שאף אחד מהם ילך לאיבוד; האחדות של הטקסט אינה במקור, אלא ביעד שלו, אבל היעד הזה אינו יכול להיות יותר אישי; הקורא הוא אדם חסר היסטוריה, חסר ביוגרפיה, חסר פסיכולוגיה; הוא פשוט אותו מישהו האוסף יחד בתוך מרחב אחד את כל העקבות שהכתיבה מורכבת מהם".

אותם עקבות יכולים להוליך לדרך נפלאה, מסתורית. אותם עקבות יכולים להוביל לנהר, אותם עקבות יכולים להוביל לתוך עצמם במין לולאתיות מגושמת. כך או כך, כאן הנהר גולש על גדותיו, במיוחד בחלקים הראשונים של הרומן, שם ניכרת תחושה חזקה של דשדוש רקורסיבי בתוך מידעים שחוזרים על עצמם בווריאציות שונות ותחושה מעט כאוטית מבחינה ריתמית. אם כי הם בהחלט שזורים מכאן ומכאן בסצנות טובות, לעיתים מלאות הומור, וברגעים מסוימים של כתיבה משובחת, צולפנית ומסחררת ובאי אילו רגעים הראויים למירקור, כמו למשל: "בתגובה הסביר הנרי ששיברון לב הוא כמו זכוכית מנופצת: אמנם לא ייתכן ששתי פיסות יישברו בדיוק באותה צורה, אבל בסופו של דבר זה לא משנה, כי התוצאה זהה". אבחנה כמעט על גבול הקיטש, אבל בכל זאת בעלת עוצמה פיגורטיבית.

אחוות הגבריות התלושה

יש גם משהו מאוד חזק באנרגיה הספרותית של הרומן שמזכיר במעט את "בלשי הפרא" של רוברטו בולניו. בהחלט אפשר לראות איך הנרי, פטלרגה ונלסון יוצאים מתוך רומן פנורמי מרובה דמויות אאוטסיידריות נוגעות ללב כמו של בולניו. דומה לפרקים שתכף הם ממש יפגשו אותן בבר ספרותי נכלולי, ברחוב העשוי חורבות נטושות, בקרב יריות פיקרסקי.

יתרה מכך, יש תמה מיוחדת ונוגעת ללב שעוברת ברומן מתחילתו, והיא הידידות הגברית. מדובר בידידות רגישה, לא פשוטה, שבה כל אחד מביא לתוכה את המטענים שלו, והיא ניכרת בעיקר בין הנרי לנלסון שקיים ביניהם פער גילים. זה לא שהנרי הופך אינסטינקטיבית למעין תחליף אב, אלא למשהו אחר, אולי אפילו נטול הגדרה מדויקת. לרגעים, בתור קורא שהולך אחר העקבות, אתה ממש חש צורך רגשי להצטרף אליהם למסע, להגיע איתם לאחת מאותן פרובינקיות רפאיות מוכות הזנחה סוציאלית, שהדבר הכי משמעותי שאפשר לומר עליהן הוא שבמקום מסוים יש טלפון ציבורי שאפשר להשתמש בו לפרקים, תלוי במזג האוויר, ולעתים אפשר להציץ בעיתון של אתמול – אם אתה כמובן יודע לקרוא. הם מייצגים איזו גבריות תלושה, אנטי הגמונית. הם מהלכים די אבודים בעולם, נושאים כאב יחידני, ולמרות הרגלי שתייה כבדים לא מדובר בחבורת לוזרים סטריאוטיפית המרססת את סביבתה בציניות צולפנית וייאוש מר. לאט לאט אף נרקמת ביניהם אחווה מיוחדת, תחושת אחריות הדדית. אפשר אף לומר אהבה. ויש בזה משהו מאוד עדין ויפה.

בכל הנוגע לדמויות עצמן, אופן הסיפר של אלרקון מחמיץ בסופו של דבר שתי דמויות חשובות: דמותו של חיימה שמופיעה בשלב מתקדם של הספר, ומהווה מעין אנטיתזה מרעננת לכל החבורה. היא דמות חזקה וחידתית, שמרוממת את כל המערך הדרמטי, ויש תחושה של החמצה בכך שאינה בעלת תפקיד ארוך ומשמעותי יותר ביריעה הארוכה כשלעצמה.

אבל ההחמצה המשמעותית יותר היא דמותו של נלסון. התפנית שמתרחשת בחייו היא אדירה; הוא פתאום מוצא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית כמעט, ודווקא שם, אם רק המספר היה נוקט טקטיקה אחרת, נשען לאחור, או בעצם צולל יותר עמוק לתוך תחושותיו של נלסון, לתוך שגרת יומו ומצוקתו ותעוקתו – הרומן היה מתרומם לגבהים אחרים. אם רק אלרקון היה מושך את השטיח. אבל כשמו כן הוא, הולך סחור סחור, בלילה וגם ביום, הולך מסביב ולא ממש מגיע למטרה. זו אולי אבחנה מעט אכזרית, כי הרומן בכל זאת עשוי היטב, מבדר ובעל נרטיב ייחודי, אבל התחושה היא שהוא יכול היה להיות רומן הרבה יותר טוב. אולי זה עוד יקרה לאלרקון בספרים הבאים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, י"ג תמוז תשע"ז