ראשיתה‭ ‬של‭ ‬ידידות‭ ‬מופלאה | לב‭ ‬ארן

אירוע הוקרה לכבוד יהודי הודו בישראל, שנערך במסגרת ביקורו של ראש ממשלת הודו בארץ, מפיח רוח חדשה בקהילה שידעה פילוגים רבים לאורך השנים. הקהילה שמתגאה בעברה נטול האנטישמיות חולמת כעת על שיפור דרמטי במערכת היחסים בין המדינות

 

 

הפעם הראשונה שבה הם משתתפים באירוע של כלל הקהילה ההודית. עולים מקהילת בני מנשה בנמל התעופה בן–גוריון, 2015
צילום: פלאש 90

הקהילה היהודית ההודית בישראל מצויה בימים אלה בהתרגשות מרובה. 25 שנים לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל להודו, נערך לראשונה ביקור רשמי של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בארץ. רגע השיא מבחינת הקהילה היה נאומו של מודי בגני התערוכה בתל אביב במהלך אירוע הוקרה של ממשלת הודו לקהילה היהודית בארץ. הקהילה היהודית השקיעה באירוע זה עמל רב: אספה רשימות הגעה מערי ישראל, תיאמה הסעות, עשתה סדר בפניות התקשורת וגייסה מתנדבים לכל משימה שהאירוע דורש. אגב, המימון לאירוע ולהסעות הגיע משגרירות הודו ומיהלומנים הודים הפועלים בישראל, שרעיון חגיגת המפגש בין ראש ממשלת הודו ליהודיה בישראל פתח את לבם וכיסם.

מבחינת רינה פושקרנה, בעלת רשת המסעדות טנדורי, זהו אירוע מיוחד. היא מנסה להקדיש לי תשומת לב בתוך המאמץ לנהל את המסעדה, להתראיין במקביל לצוות מערוץ 10 ולענות על אינספור טלפונים. היא מראה בגאווה את הכיסא שעליו ישב מודי בביקורו בישראל לפני שהיה ראש הממשלה של הפדרציה ההודית, ומזכירה בדרך אגב את הביקור של רבין במסעדה, ואת העובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה ערכו את הדייט הראשון שלהם בישראל במסעדה שלה.

ראש הממשלה ההודי חובב אירועי חוצות בביקורים שלו מחוץ לארצו, אבל פושקרנה ממהרת לדייק: "מודי לא מרוויח כלום מהאירוע. בצפון אמריקה ובבריטניה יש קהילות הודיות גדולות שמעורבות בפוליטיקה ההודית ותורמות כספים נכבדים. לכן יש היגיון פוליטי לעשות שם אירועים גדולים. הקהילה היהודית פה מחוץ למשחק, ומודי עושה את האירוע פשוט כי הוא אוהב את ישראל ואת היהודים שעלו מהודו".

"אוהב את ישראל ואת היהודים שעלו מהודו". נרנדרה מודי עם הגעתו לישראל השבוע
צילום: אי.פי

את הקהילה ההודית בישראל מקובל לחלק לארבע: בני ישראל, קהילת קוצ'ין, בני מנשה והקהילה הבגדדית. פושקרנה היא מהקהילה האחרונה, קהילה בעלת עושר אגדי ששלטה בסחר הבריטי באסיה, ואת ההשפעה שלה אי אפשר לפספס באדריכלות של בומביי, וגם בערים גדולות נוספות כמו כלכלתה ופונה. זו גם הייתה הקהילה הקוסמופוליטית של יהודי הודו, שזיהתה את עצמה עם האצולה האנגלו–הודית, ישבה במועדוני חברים החסומים למקומיים ולא תמיד החשיבה את יהודי הודו האחרים. הדאגה והסיוע שנתנו גבירי הקהילה הבגדדית ליהודי הודו ולמוסדות כלל הודים הרימו את קרן ישראל בעולם, ונתנו פתחון פה וכוח פוליטי לקהילה היהודית בעיראק שהייתה נתונה לשלטון עות'מאני ולהצקות.

העיתון "מגיד מישרים", שהוציא החכם שלמה תווינא בערבית יהודית, יצא בהודו ועקף את הצנזורה העות'מאנית שביקשה לחסום מידע אמיתי על מצבה של הקהילה היהודית בעיראק. תפקיד משמעותי היה ל"מגיד מישרים" בדיווח על הפרעות שליוו את קבורת הרב עבדאללה סומך בשנת 1889 ובהחלטה לאפשר את קבורת הרב סמוך לבגדד. הקהילה הבגדדית בבומביי היא גם זו שפנתה לבן איש חי בבקשה שיפסוק האם מותר לנסוע באופניים בשבת. בתשובה מפורסמת התיר הרב את הדבר, כשקבע ש"אין לגזור גזרות חדשות מדעתנו". דעתו זו נותרה מיעוט בעולם הפסיקה היהודי, אבל הייתה טובה דיה ליהודי הודו.

גולים מבית ראשון

ניסים מוזס חי בפתח תקווה בתוך מוזיאון קטן המוקף במורשת ההודית. מלבד היותו אספן הוא גם היסטוריון הבית של קהילת יהודי הודו. אחרי שנים של עבודה בתעשייה האווירית, החליט מוזס להקדיש את חייו למחקר של יהודי הודו. שפע של מחקר היה קיים גם לפניו – שלווה וייל ונתן כץ הם שמות בולטים בתחום – אבל מוזס הרגיש שהסיפור שהם מספרים הוא לא תמיד הסיפור שלו.

אנחנו יושבים בסלון עמוס חפצי אספנות, ומוזס מנסה לצמצם את טענתו לכמה שורות: "בני ישראל הגיעו להודו לפני החורבן. הם באו מתרבות כוהנית, וכל הנושא של קריאת טקסטים היה זר להם. הטקס שהם הכירו כלל כהן שאחראי לטקס וציבור שמקשיב ואומר אמן. הקוצ'ינים עזבו את ישראל סביב חורבן הבית ובמאות השנים שאחריו. הם כבר היו מחוברים ליהדות הרבנית המוקדמת. לכן יום הכיפורים של בני ישראל צוין בהסתגרות וצום אך לא בתפילה, פורים לא נחוג ואת מגילת אסתר לא הכירו, כי החג הפך לחג של כלל ישראל אחרי שעזבנו את ישראל".

מוזס שייך לקהילת בני ישראל, והוא כופר בתפיסה שמופיעה בין השאר באתר בית התפוצות שלפיה שמות המשפחה של הקהילה מגיעים ממקור הודי. בספר עב כרס שערך מפרט מוזס את שמות המשפחה, ומראה ששמות כמו גאונקר, גוזלקר וגם שמו המקורי של מוזס – טלקר – אינם יכולים להגיע ממקור הודי. בני ישראל ישבו בחבל מהראשטרה מעל 2,000 שנה, ואילו השפה המראטית התפתחה במאה ה–12. אין בשפת המראטי על עשרות הדיאלקטים בה שמות כמו גאון, טל, גוזל או שמות רבים אחרים שמחזיקים בני ישראל. מבחינת מוזס אלה שמות מקוריים מההווי החקלאי והפולחני בארץ ישראל הקדומה; אפילו המילה "קר" נמשכת לטעמו מהשם איכר.

הטענה ששמות של עשרות כפרים בהודו הם במקורם ארצישראלים היא רדיקלית מספיק כדי לעורר ספק גם בקרב אחיו של מוזס לקהילת בני ישראל, אבל בכל מקרה היא מבטאת גאווה שאותה חולקים כל יוצאי הודי שאיתם שוחחתי – גאווה בשורשים העמוקים שלהם בעם היהודי, וגאווה בכך שהם עלו מארץ שמעולם לא ידעה אנטישמיות. ליתר דיוק, הם מעולם לא ידעו אנטישמיות משכניהם ההודים. הכיבוש הפורטוגזי הטעים את היהודים בטעמה של אנטישמיות מרה שאותה חוו תקופה מסוימת הקוצ'ינים, אנטישמיות שחיסלה את יהדות גואה.

איחויה של קהילת בני ישראל עִם עַם ישראל קרתה במקביל לכיבוש הבריטי בהודו. אמנם דמות אגדית בשם דוד רחבי באה כנראה לבקר את יהודי הודו בזמן כלשהו לפני כן, אך לא ברור מתי ומאין הגיעה, ומה היו התוצאות של ביקור זה. הבריטים החלו לחדור להודו כבר באמצע המאה ה–17. ככל ששלטונם התבסס בהודו כך גבר הוויכוח הפנימי בשאלה האם על בריטניה להתיר למיסיונרים נוצרים לפעול בהודו או לא; האם השלטון הבריטי בא לנצל את הודו כלכלית או שמא להציל אותה רוחנית.

המיסיונרים ניצחו בשנת 1813, וכבר בשנת 1826 החל המיסיונר ג'ון וילסון לפעול בקרב הקהילות היהודיות המפוזרות במהראשטרה. לראשונה תורגם התנ"ך למראטי, ואחריו גם סידור התפילה וחלק מאוצרות חז"ל. עבור וילסון המשימה הייתה סלילת שביל ליהדות המקובלת עבור בני ישראל, ומשם תיסלל דרך המלך אל הנצרות. בפועל, רק החלק הראשון התקיים, וב–1854 דיווח וילסון לממונים עליו שהוא לא הצליח להוביל לחיק הנצרות אפילו יהודי אחד מהקהילה.

בין הלבנים והמשוחררים

הקהילה הקוצ'ינית קטנה, אבל ספק אם יש קהילה עם סיפור מרתק וסבוך יותר. בשנת 1968 חגגו יהודי קוצ'ין 1,900 שנים לקיום הקהילה. כלומר, הם עזבו את ארץ ישראל מעט לפני חורבן בית שני. ישנן מסורות שאף מקדימות את הגעת ראשוני יהודי קוצ'ין לבית ראשון. מלך מלבאר, באזור צפון–קראלה של היום, העניק למנהיג הקהילה, יוסף רבן, כתב זכויות שממנו ברור שחברי הקהילה שייכים לקאסטה גבוהה בהיררכיה החברתית ההודית, ואף הייתה במלאבר נסיכות יהודית עצמאית בימי קדם.

לפני כחמש מאות שנה התגלע סכסוך מר בין שתי קבוצות בתוך יהדות קוצ'ין. כל אחת טענה שהיא הממשיכה המסורתית של כתב הזכויות, וממנה משתלשלת ראשיתה של יהדות קוצ'ין. מי היו הצדדים הניצים? לרוב קוראים להם מלאבארים, משמע המקומיים, ופארדסים, משמע הזרים. ובאופן מפתיע, האופן הכי פחות שיפוטי לתאר אותם הוא דווקא לפי המראה שלהם: שחורים ולבנים. השחורים טענו כלפי הלבנים שהם יהודים שהיגרו מאירופה ואגן הים התיכון. הלבנים טענו כלפי השחורים שהם צאצאי הודים גויים ועבדים שהסתפחו למחנה ישראל.

לטענת החוקר נתן כץ, שהולך בעקבות דוד מנדלבאום מברקלי, הקהילה היהודית הלבנה אכן היגרה להודו בסוף ימי הביניים והופתעה לראות יהודים כל כך שונים בלבושם, במזונם ובשפתם. היהודים המהגרים הבינו שאמנם הם עניים יותר מהיהודים המוזרים שמולם, אבל בעידן שבו מלאבר היא צומת מרכזי של סחר ותרבות, הם יכולים לספר לעולם היהודי והכללי סיפור שבו הם היהודים המקוריים של דרום הודו. היהודים השחורים, שהיו שקועים בתרבות המקומית ועדיין לא עיכלו את הסדר החדש שהביאו איתם הסוחרים והכובשים הפורטוגלים, לא ממש הבינו כיצד הם מאבדים את הלגיטימיות היהודית שלהם. בדומה למוסלמים ולנוצרים של מלאבר, שחיקו את התרבות ההינדואית ונמנעו ממגע עם אחיהם לאמונה כדי לסמן עצמם כקאסטות גבוהות, גם היהודים הלבנים נבדלו מהשחורים.

לקהילת הפארדסים מיוחסת איגרת שנכתבה מקהילת קוצ'ין לרדב"ז בשנת 1520, על מנת לקבל לגיטימציה למיסוד שתי קאסטות בתוך הקהילה – המיוחסים, משמע בעלי הייחוס הלבנים, והשחורים. תשובתו של הרדב"ז, שגרסת היהודים השחורים לא הובאה כנראה בפניו, הייתה שיש להכניס את הלא מיוחסים לכלל ישראל, והוא הציע פרוצדורה הלכתית שתאפשר זאת. פסק הדין הזה כנראה לא נאכף וגם לא מצא חן בעיני מקבליו, ולאחר מות הרדב"ז נשלחה שאלה דומה לתלמידו הגדול המהריק"ש. התשובה הייתה דומה.

גם בתוך הקהילה הפארדסית פנימה התחולל משבר גדול סביב מעמדם של ילדי תערובת ומשרתים שהתגיירו ושוחררו מעבדותם אבל נותרו חברי קהילה סוג ב'. אלה כונו המשוחררים, ואחרי מאות שנות אפליה יצא אחד מהם, אברהם ברק סאלם, למאבק. כמשפטן וכחבר האספה המחוקקת במחוז שלו השתתף סאלם בוועידה של מפלגת הקונגרס בשנת 1929. מסירותו של מהטמה גנדי למען כת המנודים עוררה בו השראה, והוא הפך לנואם כיכרות מוכשר למען העניים והמקופחים, עד כדי כך שהכיכר שבה נאם נקראה על שמו – כיכר סאלם. המקדשים ההינדואים שכנו בסמוך לבתי הכנסת וסאלם שם לב לנכונות של שכניו המנודים לשבות עד מוות ליד המקדשים, עד שיתעורר מצפונם של הברהמינים והם יאפשרו למנודים להשתתף בעבודת הפולחן. מאבקם עורר אצלו אי נוחות. מדוע יהודים כמוהו שכבר קנו את מעמדם בחברה חוששים להתעמת עם המסורת המפלה של הקהילה שלו עצמו?

בשבת אחת עלו סאלם ושלושת בניו על הבמה ולא אפשרו את הנחתו של ספר התורה כמחאה על האפליה כלפי "המשוחררים" בקהילה. פרנסי הקהילה חששו להתעמת עם סאלם, שכבר קנה לו שם והשפעה פוליטית, וכל פעם ויתרו קצת על הפריבילגיות שלהם. ביומנו מציין סאלם את שנת 1937 כשנה שבה הורשה לראשונה לעלות כשליח ציבור ביום חול. חמש שנים מאוחר יותר הוא מציין את הפעם הראשונה שבה הרשו ליהודי "משוחרר" לעלות כמפטיר בראש השנה. גם בית הקברות של הקהילה הלבנה, הפארדסים, נפתח לנפטרי המשוחררים – אם כי בחלקות נפרדות. סאלם ניצח את המלחמות הקטנות, עד שהושג שוויון בתוך קהילת הפארדסים.

גלגולו של ספר תורה

לפי כץ, גם ההיסטוריה הייתה בצד של סאלם. מה שעורר את המחלוקת מלכתחילה הוא גם מה שעזר לכבות אותה. הסטטוס הקאסטאי הנכבד של יהודי קוצ'ין יצר מאבק אחים סביב השאלה מי יזכה בסמלים ובפריבילגיות של הקאסטה, והמאבק של הודו לעצמאות, שהתלווה לו מאמץ לתקן את העוול הקדמוני של מבנה החברה ההודית, פורר במקביל את החשיבות הפנים יהודית של השתייכות לקאסטה כזו או אחרת. בדרום הודו המאבק נגד הפריבילגיות של הקאסטות הגבוהות היה חריף יותר מבשאר חלקי המדינה, ודי אם נזכיר שהפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה עלה משטר קומוניסטי באופן דמוקרטי לשלטון הייתה במדינת קראלה שממנה הגיעו הקוצ'ינים. הרב אליהו בירנבוים ביקר בקוצ'ין וכתב עליה על גבי מוסף זה סדרת כתבות מרתקת שמהן משתמע שגם היום המתח לא פג בקהילה הקטנטנה והמפוצלת של קוצ'ין.

יהודי קוצ'ין שהיגרו לישראל, ורוקנו כמעט בבת–אחת את מלאבר מיהודיה, השאירו את ההיסטוריה מאחור. ציפורה מאיר עלתה מקוצ'ין כמה שנים אחרי גל העלייה ההמוני. יחד עם בעלה – החזן ששון מאיר – הם משמרים את המנהגים הקוצ'יניים בתפילה, בחגים, בשמחות ובמנהגי האבלות. ציפורה גאה בהיותה של הודו מדינה נטולת אנטישמיות. גם השלטון הקומוניסטי במדינה שנמשך עד היום מעולם לא פגע ביהודים. ציפורה מעולם לא נאלצה להיבחן בשבת בבית הספר, ותמיד נשמרו זכויותיה כיהודייה.

חמיה של ציפורה, הרב אליהו מאיר, שימש סופר סת"ם במציאות הקוצ'ינית האוטרקית שבה עיבוד הדיו והעור עד שהקלף מוכן לכתיבה כלול בתפקידי סופר הסת"ם. הוא גם שימש ללא תמורה כרב הקהילה, כשוחט וכמוהל עד עלייתו ארצה. אחד מספרי התורה שכתב הרב אליהו מאיר עבר מסע שראוי לתיעוד קולנועי. החזן הקוצ'יני של כנסיית מגן שלום בקראצ'י, היום פקיסטן, קנה לבית הכנסת בתקופה הבריטית ספר תורה שנכתב על ידי מאיר.

החלוקה של תת–היבשת ההודית לשתי מדינות עוינות – פקיסטן והודו – רוקנה את המדינה המוסלמית מיהודיה. רודנה של פקיסטן בשנות ה–80 זיה–אל–חק החליט להרוס את בית הכנסת לשם הקמת מרכז קניות, וחפצי הקודש שבתוכו נהרסו או מצאו את דרכם אל מחוץ לפקיסטן. ספר התורה התגלגל לבית הכנסת אוהל שלום במילאנו. אחד מחברי הקהילה, ג'ורג' שלום סולומון, שם לב שהספר אף פעם לא יוצא מהארון ושאל את גבאֵי הקהילה לפשר העניין. הם סיפרו לו על הספר שהגיע מקראצ'י, ועל חששם שהספר פסול. לשניהם לא היה מושג שהספר נכתב על ידי גדול סופרי הסת"ם של יהדות קוצ'ין. סולומון, בעצמו יהודי מקהילת בני ישראל, ואשתו רות הבינו שאין לאיש במילאנו עניין בתיקון הספר, והציעו שהספר יינתן במתנה לבית הכנסת של יהודי קראצ'י בישראל, שערי שלום. ביוזמת רות ושלום הספר שופץ ותוקן, והוכנס ברוב עם שוב לשימוש בארץ ישראל.

ניסים מוזס גילה את הדרך שבה התגלגל ספר התורה מקוצ'ין לפקיסטן, ומשם לאיטליה וישראל, אך מה רבה הייתה הפתעתו כשגילה שרות סולומון וציפורה מאיר הן חברות, ואין להן שמץ של מושג שהספר שאחת מהן דאגה לגאול נכתב על ידי חמיה של חברתה הטובה. כשהספר הגיע אל המנוחה והנחלה, מוזס שם לב שכל בתי הכנסת שאליהם הגיע ספר התורה היו בתים של שלום, וגם שם גואל הספר היה שלום. מוזס בחר לספר על מסעו של הספר בטקס הפרֵדה משגריר הודו הקודם ג'אידיפ סארקאר.

הכרת תודה ותקווה

השנים הארוכות שבהן הייתה הודו מהעוינות שבמדינות עבור מדינת ישראל היוו פצע עבור הקהילה ההודית בישראל, שאהבה את הודו וחשה עצמה ישראלית לכל דבר. לכל אחד מהמרואיינים שדיברתי איתם היה חשוב להזכיר שני דברים: את הסיפור הקטן על המאמץ לקדם איכשהו אחווה הודית ישראלית, ואת העובדה כי האהבה הגדולה להודו קשורה קשר בל יינתק למורשת הלא–אנטישמית שלה. ישראל תמיד חיזרה אחרי הודו וניסתה לסייע לה, אבל האהבה הייתה חד צדדית ואת מרב הכאב חשו מי שהיו שקועים בשתי התרבויות.

ציפורה מאיר כתבה כנערה בקוצ'ין חיבור על הצורך בידידות בין הודו לישראל. ההודעה על זכיית החיבור במקום ראשון והפרסום שלו זכה בעיתון יהודי בינלאומי מילאו אותה תקווה שהנה הנה תשנה הודו את דרכה. מאיר מלאה בהכרת תודה להודו, לא רק על כך שלא חוותה אנטישמיות במדינת קראלה, אלא גם על כך שתמיד נעשה כל מאמץ כדי שהיא לא תחלל שבת וחג.

נח מסיל הוא נשיא הארגון הארצי של יוצאי הודו בישראל ועורך הרבעון "מייבולי", מכתבי העת הוותיקים ביותר בלשון המראטי מחוץ להודו עצמה. מסיל וחבריו ארגנו עוד טרם כינון היחסים עם הודו אירועי ענק בבנייני האומה ביום העצמאות של הודו. כל אירוע כזה הסתיים בתפילה "שבשנה הבאה נזכה לארח פה את שגריר הודו בישראל". מסיל גם העביר ספק מכתב ספק שיר לראש ממשלת הודו, אינדירה גנדי, שבו ביקש להבין איך הודו, שמלמדת את תורת השלום, השאנטי, לכל אומות העולם, לא מבקשת לחיות בשלום ובאחווה עם מדינת ישראל. מסיל נזכר בתפילות בבית הכנסת בהודו, ואיך בטקסי רחוב הינדואיים שיירת המנגנים ההודים הפסיקה את הנגינה ליד בית הכנסת, וחזרה לנגן במרחק בטוח ממנו. "גם אנחנו כיבדנו אותם, באותו האופן", מסכם מסיל.

רינה פושקרנה רואה את האוכל ככלי קרבה שמנפץ חומות פוליטיות, והעובדה שהיא – בת לאם יהודייה ואב סיקי, שהיה קצין בכיר בצי ההודי – עלתה לישראל וקידמה כאן את התרבות הקולינרית ההודית עשתה גלים במולדת ההודית. פושקרנה גם חשה גאווה על התפקיד שהיא מילאה בחברה הישראלית.

"אני מרגישה שהבאתי לקהילה שלנו בישראל את הנקודה במצח, את הגאווה במורשת ההודית. כשעליתי ב–1983, הקהילה ההודית הייתה עסוקה בלהיות ישראלית. להיות הודי לא נחשב דבר כזה מכובד או יוקרתי. המיתוג של האוכל ההודי כגורמה השפיע גם על האופן שבו אנחנו התחלנו להסתכל על עצמנו. היו מעירים לי כל פעם – תורידי את הנקודה במצח, אנחנו בישראל ולא בהודו. לא הורדתי, הייתי גאה בתרבות שממנה הגעתי, והיום אני מרגישה שזו גאווה של כל הקהילה". לפושקרנה היה שותף במשימה, המנצח זובין מהטה שהביא לטנדורי את חבריו מהפילהרמונית, ועזר לאליטה הישראלית לעכל את התרבות הקולינארית ההודית.

איחוד בני מנשה

ויש עוד דבר חדש וטוב שמביא איתו הביקור. בספר הקלאסי: "יהודי הודו: בני–ישראל, קוצ'ינים, בגדאדים", שיצא בהוצאת מוזיאון ישראל ונערך על ידי אוהבת הודו המנוחה ערפה סלפק, חסרה הקהילה הצעירה של בני מנשה, המנסה להשתלב בחברה הישראלית, וגם בתוך הקהילה ההודית הוותיקה בישראל. האירוע שנערך כעת מנסה לתקן את המצב: זו הפעם הראשונה שבה המוני העולים מבני מנשה משתתפים באירוע של כלל הקהילה ההודית.

את ג'סיקה תנגזום אני תופס מעט מותשת. 300 חברי קהילה נרשמו מראש, אבל לקראת האירוע ירדו המתלבטים מהגדר והציפו אותה בבקשות דחופות לעזרה בהסעות לאירוע. תנגזום עלתה לארץ לפני שמונה שנים. היא ניהלה בדלהי את המשרד של "רופאים ללא גבולות", וגם בישראל היא השתלבה מקצועית. ובכל זאת, את קשיי הקליטה היא זוכרת היטב, ומאמינה שרק בזכות האמונה היא התגברה עליהם. בני מנשה, בכללם הוריה של תנגזום, מתגוררים בקצה הצפון מזרחי של הודו, שם שוכנות "שבע האחיות של הודו" – שבע מדינות שבטיות עם נוכחות חזקה לשפות ממוצא סינו–טיבטי.

מהקצה הרחוק של הודו ישראל היא ארץ התנ"ך, ועצם המפגש עם ישראל הריאלית והיומיומית היה אתגר לא פשוט לבני ישראל האידיאליסטים. תנגזום גאה בקהילה שמתגייסת לשירות קרבי בצבא, וגם בבת שלה שויתרה על כספי הבת מצווה ותרמה אותם לחולי סרטן. עבור הקהילה הצעירה, המציאות ההודית אינה זיכרון רחוק. כשרוב בני הקהילה עלו לישראל, מודי כבר היה פוליטיקאי הודי מפורסם.

אחרי 45 שנים של יחסים עכורים בין הודו לישראל, ועוד 25 שנים של יחסים דיפלומטיים שברובם המשיכה לנשב רוח קורקטית וקרירה, מגיע ראש ממשלת הודו לחגוג את היחסים עם ישראל, וגם את הקשר המיוחד שלה עם יהודיה. זהו קשר של אהבה הדדית, וזו אולי הבשורה התרבותית–מדינית המתוקה ביותר שקיבלנו בקיץ הנוכחי.

 

 

לב ארן שימש רכז מידע באגודת הידידים הפרלמנטרית הודו–ישראל, והוא מסקר את יחסי שתי המדינות באתר מידה

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, י"ג תמוז תשע"ז

 

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 ביולי 2017,ב-גיליון בלק תשע"ז - 1039. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: