מלאך‭, ‬קוסם‭ ‬ואתון‭ ‬מדברת | יעל מאלי

אף ששלובים בו מרכיבים מופלאים, סיפור בלעם והאתון הוא סצנה נדירה באמנות. שתי יצירות שעסקו בו מציגות מאורע מלא ניגודים, המזמנים נקודות תצפית שונות על המתרחש

 

פרק שלם וארוך מקדיש הכתוב לתיאור מסע השכנוע שעורך בלק מלך מואב כדי להשפיע על בלעם הקוסם (כך הוא מכונה ביהושע יג, כב) לקלל את עם ישראל. 15 פסוקים מתוכו, למעלה משליש הפרק, מדברים דווקא בשבחה של ברייה ענווה, שאינה זוכה בדרך כלל למחמאות.

היינו מצפים שבלעם הנכבד יצא לדרך רכוב על גבי סוס, ולא על גבי חמור, הנחשב לבהמת משא יותר מאשר לבהמת רכיבה. על פי המדרש, גם בעיני בלעם רכיבה על אתון לא הייתה לפי כבודו. הוא התבייש, אך מכיוון שמיהר לקלל את ישראל לא היה לו פנאי לאסוף את סוסו שבדיוק יצא למרעה (על פי סנהדרין קה, ב).

ובכן, בלעם הנביא, האיש המפורסם, בעל יכולת הראייה העל–טבעית, רוכב על גבי אתון עלובה. הפרק מציג באמצעות אירוניה דקה את האתון שזוכה לראות את מלאך הא–לוהים, בעוד הנביא הרוכב עליה אינו רואה דבר מלבד משעול כרמים צר. בנוסף, הנביא, שכוחו אמור להיות בפיו, אטום לאותות ומשתמש בכוח הזרוע כדי להכות את בהמתו הנאמנה, בעוד האתון היא זו שפותחת את פיה וחושפת שדווקא היא זוכה לחזות בנסתרות.

שלוש פעמים רואה האתון את המלאך ובכל פעם תגובתה קיצונית יותר. בתחילה היא נוטה מן הדרך. בפעם השנייה היא נלחצת אל הקיר וגם לוחצת את רגל בלעם. בשלישית האתון כל כך מפוחדת, עד שהיא מתמוטטת ורובצת תחת בלעם. גם תגובת בלעם מסלימה ונעשית אכזרית יותר ויותר: כעסו מתגבר, והוא מכה במקל את הבהמה המסכנה שוב ושוב.

סצנה של ניגודים

למרות הסיפור הדרמטי, ששלובים בו מרכיבים מופלאים וקומיים, סיפור בלעם והאתון הוא סצנה נדירה באמנות ההולנדית בפרט והאירופית בכלל. הצייר ההולנדי פיטר לסטמן (1583–1633), המוכר כיום בעיקר כמורהו של רמברנדט, צייר סיפורי תנ"ך רבים וביניהם את מפגש בלעם, האתון והמלאך. יצירה קטנת ממדים זו (41X60 ס"מ) מוצגת כיום במוזיאון ישראל.

 

פיטר לסטמן, בלעם ואתונו, 1622

 

במרכז התמונה מתוארת דמותו פעורת העיניים של בלעם. נערי בלעם עומדים מאחוריו בצל, משתאים אף הם. תחת בלעם רובצת האתון. היא מפנה אליו את מבטה, ופיה הפתוח לרווחה מסמל את פנייתה אליו בדברים. במישור הקדמי מימין ניצבת דמותו המרשימה של מלאך הא–לוהים העוטה גלימה לבנה ואוחז חרב בידו. בין שתי הדמויות משקיף מלמעלה האיש שגרם לבלעם לצאת לדרך הרעה, הלוא הוא בלק מלך מואב. בלק יושב על סוס אציל ולידו שריו. הקומפוזיציה האופקית מציגה היטב את המלאך ואת בלעם ואתונו, אך אינה מצליחה להעביר את התחושה שהסצנה מתרחשת במשעול כרמים, "בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" (כב, כו). החומה המתוארת בצד השמאלי של התמונה מייצגת את הגדר.

לסטמן מתאר כאן את הפעם השלישית שבה האתון נבהלת מפני המלאך ומסרבת להמשיך בדרכה. בפעם הזו נאמר: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם" (כב, כז). המשך הפסוק מביא את תגובתו האלימה של בלעם: "וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל"(שם, כז). לסטמן אינו מציג את המכה עצמה, אלא את הרגע שלפני הנחתת המכה. הנפת האלה מופנית ישירות אל מול עיני הצופה, ובכך הופכת גם אותו למאוים. האמנות הבארוקית מעדיפה לתאר את הרגע שלפני הדרמה הגדולה ולתת לצופה להשלים את הסצנה בדמיונו. האתון, לעומת זאת, אינה רואה את המקל העומד לפגוע בה שוב. היא פונה בדברי תחנונים אל בלעם:" וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (כב, כח).

זהו ציור שמציג סצנה מלאת ניגודים. בלק רוכב על סוס, בעוד בלעם רוכב על אתון. הגלימה האדומה של בלעם מוצגת לצד הגלימה הלבנה של המלאך, לסמל כוחות ארציים ויצריים לעומת טוהר וקדושה. אלו מועצמים באמצעות "כלי הרכב" השונים בתכלית. אתון שאינה מתפקדת ורובצת על הארץ לעומת כנפי מלאך הפונות אל על. האלה של בלעם והחרב של המלאך מוטות לאותו כיוון, אך אם נשלים את תנועותיהן האלה של בלעם תונחת כלפי מטה, אל צווארה של האתון המסכנה, בעוד חרב המלאך תפגע בבלעם.

האירוניה שבדברי בלעם "לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ" (כב, כט) מומחשת היטב בתמונה. החרב מונפת, אך היא אחוזה ביד המלאך ומאיימת על בלעם ולא על אתונו. עיניו של בלעם פקוחות לרווחה, אך הוא אינו מצליח לראות את מה שרואה אתונו. האיש בעל הכוחות המאגיים, המסוגל להרוס עם שלם בהבל פיו, לא מצליח לשלוט אפילו על בהמת הבית שלו, הקורסת תחתיו, וגם לא על כעסו.

לסטמן יוצר מעגל ספירלי של מבטים, הכולל גם את הצופה: האתון מתבוננת במלאך, המלאך ובלק מתבוננים בבלעם, ובלעם – בצופה. בכך מזמן האמן כמה נקודות תצפית על הסצנה.

האחת היא זווית המבט של בלק בן ציפור, ששכר את שירותי בלעם כמקלל מקצועי. בלק צופה מאחור, רואה ואינו נראה, בבלעם המתעכב בדרכו לקלל את בני ישראל שנואי נפשו. הזווית השנייה היא של בלעם הקוסם, בעל היכולות הנבואיות. הנביא מכונה "רואה" (שמואל א ט, ט), אך קוצר הראייה של בלעם וחוסר היכולת שלו לשלוט בעצמו מסבירים, במידת מה, את התפנית בתוכנית עד כדי הפיכת הקללות לברכות.

זווית המבט השלישית היא תמונת בבואה של הקודמת. עיני בלעם פקוחות, אך הוא אינו רואה את המלאך, אלא את האתון. האתון היא זו שרואה מחזה נבואי, ולמעשה היא מעין "נביאה" המזהירה מפני הבאות אך אין שומע לה. כמו נביא היא סופגת מכות וביזיונות, אך דבקה בשליחותה. זווית המבט הרביעית היא של המלאך, המתבונן בריכוז בבלעם האלים. החרב בידו מסמנת את שליטתו במתרחש. היא מוכנה לפעולה, אך מכוונת אל הצד הנגדי ותונף רק אם הקב"ה יצווה להניפה. המלאך מבהיר שוב לבלעם שהכוח שבו ניחן בלעם יכול להתממש רק ברצון ה'.

התלמיד התעלה על המורה

רמברנדט ואן ריין, שלמד במשך חודשים ספורים בסדנה של לסטמן, צייר אף הוא את סיפור בלעם והאתון. התבוננות פשוטה מגלה בוודאות שהתלמיד הושפע ממורהו ושבין שתי היצירות קיים דמיון מובהק. גודלן כמעט זהה, ואפילו הצבעים בשתי היצירות דומים: בשתיהן בלעם לבוש באדום והמלאך בלבן, בשתיהן מונפת ביד המלאך חרב ובשתיהן בלעם מרים מקל מעל ראשו. האתון של רמברנדט, הרובצת כשעל פניה מבט מיוסר, כמעט אנושי, נראית כמעט מועתקת מיצירת לסטמן. גם נערי בלעם ובלק ושריו העומדים בצל, מאחוריו, מזכירים את אלו המתוארים ביצירת לסטמן.

 

רמברנדט‭ ‬ואן‭ ‬ריין‭, ‬בלעם‭ ‬ואתונו‬1626‭  

זהו אחד מציוריו המוקדמים של רמברנדט, והאיכויות הרמברנדטיות המוכרות עדיין לא בולטות בו. אבל בחינת ההבדלים בין היצירות מרמזת על הגאונות של האמן, שעתידה לבוא לידי ביטוי ברבות מיצירותיו המאוחרות יותר.

רמברנדט בן העשרים בלבד התעלה על מורהו. ראשית, התבנית האנכית של היצירה יוצרת קומפוזיציה הרבה יותר דרמטית ואנרגטית. משולש הדמויות הראשיות בונה תיאור ספירלי מלא תנועה, שבו המקל והחרב יוצרים אלכסונים מנוגדים המעצימים את המתח בציור ושונים מאוד מהתיאור המקביל אצל לסטמן. המלאך נמצא מעל בלעם, וכך מובן יותר לצופה מדוע בלעם אינו רואה אותו (ואז נשאלת השאלה כיצד האתון כן רואה אותו). מיקומם של בלק ושריו ממש מעל ראשו של בלעם ממחיש את העובדה שבלעם הולך למלא את שליחות בלק. המקל המונף ביד בלעם חוצץ בינו לבין שולחיו, ואולי ממחיש כיצד הכעס עלול להסיט את האדם משליחותו.

מכיס המרדעת של האתון מציצים גווילי נייר, המסמלים את נבואות בלעם או את ספרי הקסמים ששלח בלק לבלעם: "וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם" (כב, ז). יש שזיהו שם אותיות עבריות, המופיעות לא מעט ביצירות רמברנדט המאוחרות יותר. זאת על אף שרמברנדט בוודאי לא יכול היה לשער כי בשנת 1967 תתגלה כתובת קדומה, חרותה על גבי טיח, בדיר עלא שבעבר הירדן המזרחי, ובכתובת זו, הפותחת במילים: "ספר בלעם בן בעור איש חוזה א–לוהים הוא…" (מתורגם מארמית ומפוענח), אישור לקיומו של בלעם המקראי ולהיותו בעל ספר שניתן להניח כי הכיל נוסחי השבעות, תכסיסי קסם ודברי נבואה.

בתמונה של לסטמן עיני בלעם פעורות, בעוד במקרא הוא מעיד על עצמו: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד, ג). לסטמן היה אמן משכיל שהיו בספרייתו כ–150 ספרים, מספר עצום לאותה תקופה. בבואו לתאר סיפורים מן המקרא, הוא נהג להשתמש בפרשנות למקרא המובאת בקדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו. יוספוס מאריך בתיאור ברכות בלעם, אך אינו מתייחס לעיוורונו הפיזי של בלעם. גם רמברנדט נעזר בקדמוניות היהודים, אך נשען לא רק על מקורות כתובים אלא גם על הבנה פסיכולוגית עמוקה של סיפורי המקרא. ביצירה זו בחר רמברנדט לתאר את מגבלת הראות של בלעם, זו הפיזית וזו המטפורית כאחד, באמצעות הצללה עמוקה של עיניו.

ביצירת רמברנדט מונכחת האמת הגדולה העומדת מאחורי מעשיו ונבואותיו של בלעם, ומאחורי ההוויה כולה. פיו הסגור של בלעם מתואר אל מול הלוע הפעור של האתון. "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" (כב, כח). עיניו מוצללות, כי רק כאשר "וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ" (כב, לא).

ביצירתו של לסטמן ניתן, כאמור, להתבונן מזוויות מבט שונות – והזווית החמישית היא שלנו, הצופים. התמונות של לסטמן ושל רמברנדט מעוררות מחשבה על התפקיד שלנו במציאות. על המקומות שבהם אנחנו פועלים מאחורי הקלעים כמו בלק, המניע את האירוע, ועל אלה שבהם אנחנו כמו בלעם, עיוורים לסימנים שה' משגר אלינו, או מתפקדים כמו האתון שמנסה להזהיר את אדונה ומוצאת עצמה מוכה ומבוזה. ומעל לכול: היכן אנחנו רוצים לברך ומוצאים עצמנו מקללים, או להיפך. בלעם סיכם עבורנו את מסקנותיו: "וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (כג, יב). דמות המלאך המוצבת מעל בלעם ביצירת רמברנדט ממחישה זאת היטב.

 

 

 

 

 

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, י"ג תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 ביולי 2017,ב-גיליון בלק תשע"ז - 1039. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: