שיר נוגה של נעמי שמר , המספר על נטישת אהובה, מתפענח באמצעות גילוי חדש כקינה על ארץ סיני שנכבשה במבצע קדש ונעזבה שנה לאחר מכן

שנים רבות תמהתי על מקומו של השיר "בקיץ" ביצירתה המוקדמת של נעמי שמר. רוח של עצבות גדולה שורה על השיר, ושורותיו מספרות במילים פשוטות, אך כאובות, את סיפורה של בגידה נוראה באהובה, בארץ ובערך הרעות. הגיבור הבדיוני שאת מעלליו מגולל השיר עסק בימות הקיץ במעשים כבירים ופעל להגשמתו של חזון נשגב: הוא צעד בארץ חדשה, בנה בה בית לתפארת ("אבני גזית על קו"), טמן בחול את רעו שנפל, כך מסתבר, במאבק להשגת הייעוד הנכסף, וכמובן זכה באהבת לבו.

אולם עם בוא החורף מוטט הגיבור במו ידיו את כל הישגיו. הוא זנח את אהובת לבו, נטש את האדמה שהייתה ראויה להיכבש בעמלו, הותיר את ביתו ריק מיושביו ולא הציב אות או סימן על קבר רעהו המת. אמנם השיר מסתיים בהבטחה ובתקווה – "אל ארץ חדשה נשוב / כאוהבים נבוא", אבל הפזמון החוזר "אבל מתי, אמור מתי / הקיץ יחזור", התחינה נואשת לשובו של הקיץ ולהחייאת הימים המוארים שחלפו, הוא החותם את השיר והוא המתווה את האווירה הנוגה המושלת בו. הלחן שהתאימה נעמי שמר למילותיה תורם אף הוא לאווירה האלגית של השיר ומשווה לו דמות קינה.

עם‭ ‬בוא‭ ‬החורף‭ ‬בגדו‭ ‬בה‭ ‬אוהביה‭ ‬ועזבוה‭. ‬כוח‭ ‬צה‭"‬ל‭ ‬בסיני‭, ‬מבצע‭ ‬קדש‭,  ‬1956‭.
צילום‭: ‬ארכיון‭ ‬צה‭"‬ל ‬.

הקשר אל סיני

השיר "בקיץ" נכתב בתקופת יצירתה המוקדמת של נעמי שמר, במחצית השנייה של שנות החמישים של המאה שעברה. תקופה זו נתפסת בעיני אוהבי שירתה של שמר ובמאמריהם של מבקרי ספרות כעידן שירי העם העליזים של המשוררת, כפרק ביצירתה שמתאפיין בפזמונים השופעים שמחת חיים מתפרצת. די אם נזכיר בהקשר זה את השירים "זמר נודד" ("הדרך ארוכה היא ורבה", 1958), "הופה הי" (1958), "שיר השוק" (1960) ו"חיילים יצאו לדרך" (1962). מהו מקומו של שיר כה עצוב ומיוסר בין שירי העם העולצים?

הלוא מדינת ישראל זכתה באותה עת, אחרי מבצע קדש, בעשור שלֵו יחסית מבחינה ביטחונית, שנות הצנע כבר היו מאחוריה וביטחון הציבור בעתיד המדינה הלך וגבר. גם מצד חייה האישיים של היוצרת בתקופה זו לא מצאתי עילה אמיתית לשיר נוגה. באותם ימים הייתה נעמי שמר נשואה עדיין לגדעון שמר, וחבקה את בִּתה הבכורה הללי (לֵלִי) שנולדה בשנת 1956.

חשוב עוד לציין שהשיר "בקיץ" נתפס בעיני היוצרת כחלק מהקאנון הסופי של שיריה. הוא חזר ונדפס בשניים מאוספי שיריה: ב"ספר גימל", אוסף שיריה שראה אור בשנת 1982, וב"סימני דרך: 121 שירים נבחרים" שהופיע בשנת 2003. הוא מהווה אפוא חלק מ"תמצית עבודתי", כלשונה של שמר בהקדמתה לספר זה, ומשמעות השיר נראתה תקפה בעיניה גם ברבות השנים.

תמיהתי נותרה תמיהה, ומשלא מצאתי לה מענה נטיתי לסברה שההשראה השירית הנחה על היוצר איננה בהכרח תולדת רוח תקופתו, ואיננה נענית תמיד לקווים המאפיינים את מהלך יצירתו. אבל אחרי הכול, דעתי לא נחה. פניתי לארכיון נעמי שמר בבית הספרים הלאומי, ושם מצאתי את התשובה האמיתית לתמיהה ואת פשרו האמיתי של השיר.

תמר זיגמן, עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית, חשפה בפניי באדיבותה את העובדות הבאות: השיר "בקיץ" נכתב במקורו על ידי נעמי שמר לתוכניתה של להקת פיקוד מרכז "האדם הנכון במקום הנכון" משנת 1958, אך אפשר שכבר נכלל בתוכניתה הקודמת של הלהקה, "צחוק במרכז", מחודש פברואר של שנת 1957 (לתוכנית זו לא הופק אלבום, כך שקשה לאמת את המידע).

יקר ומפתיע עוד יותר היה המידע הבא שתמר זיגמן כיוונה אותי אליו: בתדפיס תווים שכותרתו "משירי נעמי שמר" שהופיע בהוצאת "אילן" (תל–אביב) בשנת 1958, בצד השירים "אני ואחא רון" ו"יום ח' בשבוע", מופיע גם השיר "בקיץ". בכותרת השיר נוספו לשמו שתי מילים: "בקיץ (על סיני)". בהתאם למידע זה רשמה תמר זיגמן בכרטיס היצירה בארכיון נעמי שמר: "השיר 'בקיץ' נכתב לאחר הנסיגה מסיני בשנת 1956". המידע המפתיע החדש נושא עמו גילוי רב משמעות לא רק ביחס לשיר "בקיץ", אלא גם ביחס לעמדתה של נעמי שמר לנסיגה הנשכחת מסיני בשנת 1957.

תחילה מתברר כי יש לקרוא את "בקיץ" באור שונה לחלוטין: לא באהובה שנזנחה על ידי גיבור בוגדני עוסק השיר, אלא בארץ סיני, היא "הארץ החדשה" שנכבשה באחריתם של ימות הקיץ של שנת 1956. כיבוש ארץ סיני צריך היה, לדעת הקול הדובר בשיר, להוביל ליישובה ולהפרחת שממותיה, אלא שעם בוא החורף בגדו בה אוהביה ועזבוה. לא בבית ממשי שנבנה וננטש מדבר השיר, אלא בבית מטפורי שנכון היה לבנותו במולדת שהרחיבה את גבולותיה, והרֵע שנפל מייצג כנראה את 172 חללי "מבצע קדש" שמותם איננו מותיר אות וסימן משנעזבה הארץ שנכבשה.

כיסופים לאדמת מולדת

מבצע "קדש" החל בחודש מרחשוון תשט"ז, נובמבר 1956, ובמהלכו כבשו כוחות צה"ל כמעט את כל חצי האי סיני. ההצלחה הצבאית וההשתלטות על השטח המדברי העצום גרמו לרוממות רוח לאומית גדולה ("מלכות ישראל השלישית" בלשונו של דוד בן–גוריון), אך בלחץ המעצמות ותחת איום צבאי רוסי נאלץ צה"ל לסגת מחצי האי. הנסיגה הושלמה עד לסופו של חורף 1957 ("עם בוא מטר אותה נטש").

הנסיגה מסיני לא נחקקה לימים בתודעה הציבורית הישראלית כבגידה בשלמות המולדת וכקריעה של חבלי ארץ מנחלת האומה, פרט לקולות מחאה שהשמיעה תנועת "החירות". מובן שבשלושת החודשים שבהם שלט צה"ל בסיני לא הוקמו בו יישובים, לא נבנו בו בתי קבע ולא נעשה צעד כלשהו להפרחת המדבר. עם זאת, עתה מתברר לנו שנפשה של המשוררת הצעירה, בת 26 בלבד באותם ימים, כאבה את הפרֵדה מחבל הארץ החדש שנתפס בתודעתה כאדמת מולדת, והיא ראתה בצעד נטישה של הערכים הציוניים הבסיסיים: אהבת המולדת, כיבוש השממה, הקמת הבית, נכונות להקרבה וחברות אמת. הכמיהה בבית האחרון של השיר היא אל אישור מחודש של כל אותם ערכים שנזנחו: שיבה נוספת אל "הארץ החדשה" כאוהבים ולא ככובשים, חזרה אל הבית העזוב וחידוש החברות שנתרופפה.

למדנו, אם כן, כי מי שעתידה לכאוב את הנסיגה מחצי האי סיני בשנת 1982 תוך עקירת יישוביו (ובתוכם "היאחזות הנח"ל בסיני"), ולהתייסר על הוויתור על חלקי מולדת במסגרת הסכמי אוסלו, ראתה כבר בנטישת חצי האי סיני בשנת 1957 מעשה של בגידה במולדת ותחילתה של התפרקות מן הערכים הלאומיים.

אבל יותר מכך למדנו משיר זה. עתה הבנו שמשך כל השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים נכספה נעמי שמר לא רק לאיחודה של "העיר אשר בדד יושבת / ובלבה חומה", אלא גם לשיבה מחודשת אל חולות חצי האי סיני, כדי לבנות בו את הבית העזוב וכדי ליישבו ברעים אהובים. כמין רוח נבואית שורה על חתימתו של השיר "בקיץ", אלא שהמשוררת ראתה בעיני רוחה רק את השיבה אל "הארץ החדשה" ולא את הנסיגה הנוספת ממנה שעתידה לקרוע קרע בנפשה של האומה.

נעמי שמר 2004, צילום: פלאש 90

בקיץ

בַּקַּיִץ הוּא אוֹתָהּ אָהַב

בַּחֹרֶף עֲזָבָהּ

עִם בֹּא אָבִיב אֵלֶיהָ שָׁב

עַד תֹּם הַסְּתָו הַבָּא

בַּקַּיִץ צָעֲדוּ רַגְלָיו

עַל אֶרֶץ חֲדָשָׁה

עִם בֹּא מָטָר אוֹתָהּ נָטַשׁ

בְּטֶרֶם נִכְבְּשָׁה

עַכְשָׁו בְּכָל גַּנַּי

הַדֶּשֶׁא וְהָאוֹר

אֲבָל מָתַי, אֱמֹר מָתַי

הַדֶּשֶׁא וְהָאוֹר

בַּקַּיִץ הוּא בָּנָה בֵּיתוֹ

אַבְנֵי–גָּזִית עַל קַו

עִם בֹּא מָטָר בֵּיתוֹ נוֹתַר

רֵיקָן מִכָּל יוֹשְׁבָיו

בְּקַיִץ זֶה נָפַל רֵעוֹ

אוֹתוֹ בַּחוֹל טָמַן

לֹא אוֹת וְלֹא סִימָן

בְּלֵב מִדְבָּר קִבְרוֹ נוֹתָר

אֶל אֶרֶץ חֲדָשָׁה נָשׁוּב

וְכָל רֵעֵינוּ בּוֹ

כִּי שָׁם בֵּיתֵנוּ הֶעָזוּב

כְּאוֹהֲבִים נָבוֹא

ד"ר עדן הכהן הוא ראש החוג לספרות במכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, י"ג תמוז תשע"ז