הרמב"ם ובנו ושאר מלומדי ימי הביניים באזור הים התיכון כתבו בערבית–יהודית. מילון חדש זורה אור על עולמם התרבותי של היהודים תחת שלטון האסלאם

מילון‭ ‬הערבית–היהודית‭ ‬מימי‭ ‬הביניים‭ ‬לתעודות‭ ‬הגניזה‭ ‬של‭ ‬ספר‭ ‬הודו‭ ‬ולטקסטים‭ ‬אחרים
מרדכי‭ ‬עקיבא‭ ‬פרידמן‭ ‬
מכון‭ ‬בן–צבי‭ ‬וקרן‭ ‬הרב‭ ‬דוד‭ ‬משה‭ ‬ועמליה‭ ‬רוזן‭, ‬תשע‭"‬ו‭, ‬כב‭+‬1017‭ ‬עמ‭'‬

מילונו של פרופ' יהושע בלאו (מילון לטקסטים ערביים–יהודיים מימי הביניים) משמש אבן דרך אסטרטגית בחקר הערבית היהודית של ימי הביניים. בלאו הקפיד לציין בכל מיני הזדמנויות שאין זה "המילון של הערבית היהודית של ימי הביניים" אלא רק של הטקסטים שקרא, אולם כל העוסק בערבית יהודית ימי ביניימית ובתרגומה לעברית יודע עד כמה מילונו של בלאו הוא חיוני, עשיר ומעורר השראה.

בלאו ראה במילונו במידה רבה של צדק מעין סיכום של מפעל חייו. התחושה בקרב רבים הייתה שיחלפו שנים רבות עד שיעז מישהו לכתוב מילון אחר לערבית היהודית של ימי הביניים. והנה חלף כעשור בלבד, ופרופ' מרדכי עקיבא פרידמן זיכה את הרבים במילון נוסף. כותרת ספרו מלמדת על גבולותיו. הספר הוא אחת התוצאות הלא מתוכננות של "ספר הודו", מפעל שהחל בו פרופ' שלמה דב גויטיין המנוח (1900–1985) אך לא עלה בידו להשלימו, והוא ביקש כי תלמידו המובהק, מרדכי עקיבא פרידמן, ישלים את המלאכה.

גויטיין החל בהכנת "ספר הודו" כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת, אלא שתוך כדי כתיבתו החליט שמכיוון שרוב סוחרי הודו היהודים באו מאזור הים התיכון והיו בעלי קשרים שם, אי אפשר להבין את ספר הודו בלא שחוקרים את יהודי הים התיכון וחברותיהם. כרך המבוא המתוכנן היה למפעל המחקר הגדול של גויטיין – חמישה כרכים עבי כרס של חיבורו המונומנטלי על חברת הגניזה: A Mediterranean Society: The Jewish Communities of the Arab World as Portrayed in the Documents of the Cairo Geniza, I–VI, Berkeley–Los Angeles–London 1967–1993.

בהקדמתו לכרך הראשון הביא פרידמן את תולדות התהוותו של "ספר הודו" וגלגוליו מראשית העבודה של גויטיין עליו ועד לתחילת פרסומו בראשית המאה העשרים ואחת. צורתו החיצונית של המילון זהה לזו של כרכי "ספר הודו", שנדפסו בסדרת "אוריינס יודאיקוס" של מכון בן–צבי. על כל אלה יש להוסיף עוד שלושה חלקים של "ספר הודו" שטרם ראו אור (ה–ז). אולם כפי שהכריז פרידמן בכותרת חיבורו, יש בו מעבר למה שזימן לו "ספר הודו".

שפה חיה

המילון כולל ערכים רבים המושתתים על תעודות נוספות שקרא פרידמן, ומנייתן חושפת את תחומי העניין העיקריים שלו. בראשם ניצבים הרמב"ם ובנו רבי אברהם (ראב"ם) ומפעלם הספרותי והמנהיגותי. אלה מעסיקים את פרידמן כבר יותר משנות דור ומניבים הרבה מחקרים חשובים, מחדשים ומאירי עיניים. לצדם יש להוסיף את מחקריו המפורטים והמסועפים על ענייני שידוכים, אירוסים ונישואים, ויחסי הגומלין בין בני זוג. כללו של דבר: חמש מאות התעודות של "ספר הודו" הן התשתית של המילון, אולם נופו חורג הרבה מעבר להן. כעדות בעל הדבר: "כשני שלישים מן הערכים במילון כוללים לפחות מובאה אחת מתעודות ספר הודו" (עמ' ט).

שרה‭ ‬רוכמן‭, ‬סרוויס‭, ‬שמן‭ ‬על‭ ‬חרסינה‭, ‬2017
מתוך‭ ‬תערוכת‭ ‬הגמר‭ ‬של‭ ‬בוגרות‭ ‬החוג‭ ‬לאמנות‭ ‬במכללת‭ ‬אמונה‭, ‬שתוצג‭ ‬החל‭ ‬מה‮–‬3.8‭ ‬במתחם‭ ‬סדנאות‭ ‬האמנים‭, ‬הגלריה‭ ‬החדשה‭ ‬בטדי‭, ‬ירושלים

המילון מסודר על פי סדר הא"ב העברי, שכן לדברי פרידמן, "כיוון שכמעט כל הטקסטים בערבית–יהודית כתובים באותיות עבריות ולא באותיות ערביות נראה לי סדר זה במילון לערבית–יהודית טבעי יותר מסדר האל"ף בי"ת הערבי" (עמ' י). פרידמן הוסיף בסוף המילון נספח וכותרתו "הערות לדקדוק הערבית–היהודית" (עמ' 933–941), והכוונה כמובן לספר היסוד של בלאו. העניינים הנדונים כאן נמנו על פי הסדר שבספרו של בלאו: הכתיב והמבטא, תורת הצורות, תחביר, ובכל פרק יש סיעוף משנה, אף הוא בעקבות ספר הדקדוק של בלאו. שמונה עמודים אלה הם מעט המחזיק את המרובה.

אחרי הנספח באו הקיצורים הביבליוגרפיים (עמ' 943–968), והם בבואה מדויקת של רוחב דעתו ושל עושר עולמו של פרידמן. חוקרי הטקסטים בערבית היהודית יודעים כבר מתחילת דרכם כי מילים רבות נכתבות בלא הניקוד הדיאקריטי ולעתים בכתיב "שגוי", ויש שהכתיב משקף את אופן ההגייה בשפה הדבוּרה. כדי להקל על המעיינים במילון הביא פרידמן "מפתח ערכים ושורשיהם" (עמ' 969–994) לכל הצורות המתועדות במילון. המילון נחתם ב"מפתח כתבי יד ומקורות" (עמ' 995–1017) וממוין בתוכו לתעודות ספר הודו, לכתבי יד שאינם בספר הודו ולחיבורים. עיון בסעיף הזה מלמד למשל על מרכזיותו של ספר העיון של ראב"ם, "כפאיה אלעאבדין" ("המספיק לעובדי השם"), במילון זה.

ככלל, כל ערך וערך משנה בא בלוויית דוגמה או דוגמות, הממחישות את שימושו בפועל. דעת לנבון נקל שלא כל הטקסטים יצאו מתחת יד אחת ואין בעצם השימוש בהם להעיד על תקינות השפה. המילון משקף אפוא את השפה החיה ואת דרכי השימוש בה בפועל, ובדרך זו מאפשר לקורא לחוש את "דופק החיים" הלשוני בימי הביניים.

טעויות ופענוחים שגויים

פרידמן ידוע כמלומד זהיר וקפדן. שתי התכונות הברוכות הללו ניכרות היטב במקומות רבים במילונו בשני אופנים: לעיתים הוסיף סימן שאלה בסוף ההגדרה; הגדרות רבות הן כלליות בלבד. בנסיבות אחרות היה מוטב להמתין עם ערכים גולמיים עד שהגדרתם תושלם ותתלטש. לדעתי צדק פרידמן כששילב במילונו גם ערכים מסופקים ו"מבושלים למחצה", ואסביר מדוע. המילון הוא פרי עבודתו במשך כיובל שנים. הוא אחד המלומדים המובהקים בעולם בחקר הגניזה. הספקיו מרשימים מצד כמותם ואיכותם כאחת. אני מאחל לו עוד שנים רבות בבריאות, בצלילות ובמחקר פורה. אולם החתירה לשלמות עלולה לעכב ולעיתים גם למנוע פרסום ממצאים חשובים שגם בהיותם חלקיים הם משמשים נקודת משען ותמך למחקרים נוספים.

זה בדיוק מעמדו של מילונו של פרידמן, אשר משמש כבר עתה, חודשים ספורים לאחר הופעתו בדפוס, כלי עזר רב חשיבות לעשרות ואולי למאות חוקרים, הבקיאים פחות ממנו בערבית יהודית, ואשר יכולים עתה לאשש או להפריך את השערותיהם בזכות המילון העשיר הזה, ובזכות הערותיו–הארותיו המלומדות והשקולות. המילון הוא אפוא ביטוי מופתי לא רק ללמדנותו של פרידמן אלא גם לתבונתו ולאחריותו המקצועית. הערכים החלקיים, הכלליים מדי והמסופקים ישמשו מעתה רשימת תיוג לחוקרים שיבואו בעקבותיו ובהשראתו, ובזכותו יוכלו אף הם להרים את תרומתם לשכלול המילון ולהעשרתו.

דרך כלל מילונאים מביאים בחיבוריהם רק את מה שהולם את כותרת חיבורם ומה שנחשב בעיניהם ראוי ותקין. פרידמן נהג כאן אחרת, בעקבות בלאו, וגם על כך יש להודות לו. סוגריים מסולסלים מסמנים "ערך הנזכר במילון אחר או בספרות המחקר אך יסודו בטעות" (עמ' כב). רשמתי לפניי כשבעים ערכים כאלה, ובהם הסביר פרידמן מה מקור הטעות, לדעתו. כדרכו, הלשון שנקט מאופקת ומכבדת, ועדיין "האמת תורֶה דרכה".

עניין מרתק וחשוב ביותר מבחינה מקצועית וחינוכית כאחת הוא הדיון של פרידמן בטעויות ובפענוחים שגויים שלו בעבר וכיצד עלה בידו לתקנם לאחר זמן (עמ' יג–יט). כאן באו לידי ביטוי מופתי למדנותו וענוותו, ומעתה לקחיו הם גם לקחי כל אחד מקוראיו.

ספנות ותאולוגיה

כאמור, "ספר הודו" היה המניע הראשון לכתיבת המילון. ואכן, עולמם של הסוחרים עם הודו ניבט כמעט מכל עמוד. יש בו הרבה מונחים הקשורים בחוזים ובדרכי הסחר, ולצדם שמות של צמחים ותבלינים, אבני חן ומוצרים שסחרו בהם. גם המידע הגיאוגרפי מתעשר הרבה בזכות המילון, בהעמידו רשימת מקומות הנזכרים בתעודות הגניזה. התרבות החומרית ניכרת בשמות אריגים, כלים וחפצים. תחום מוגדר וחשוב לעצמו הוא עולם הספנות. דווקא בתרבויות שהיו בעיקרן יבשתיות (התרבות היהודית והמוסלמית כאחת) יש למונחי הספנות שבמילון משקל סגולי מיוחד.

לצד כל אלה אציין את מונחי התיאולוגיה וההגות שתועדו במילון, אשר מצטרפים למפעלי מחקר קודמים שלא נמר טעמם. סניף להם הם מילים וביטויים הקשורים בפולמוס, כגון "כַּבִּיסַה – דחיית יום טוב למחרת" (עמ' 360). המקור הוא דברי קרקסאני הקראי, והקשרם פולמוס עם הרבניים בעניין זמנו של חג הסוכות. המילון זורה אור יקרות על עולמם התרבותי של היהודים תחת שלטון האסלאם, ומוסיף לא רק מידע אלא גם תובנות.

"ספר הודו" הוא מפעל אדירים בהיקפו, בצורתו ובאיכותו. הוא יוצא לאור בשנים האחרונות רק בזכות מסירותו, נאמנותו, למדנותו ושקדנותו של פרידמן. אף שמילונו הוא תוצר לוואי לא מתוכנן של מפעל "ספר הודו" הריהו סולת מנופה, ומשהופיע הוא מעניק ממד נוסף של עומק למפעל כולו. המילון הוא כלי רב ערך, חיוני ממש, לכל העוסק בערבית היהודית של ימי הביניים, הרבה מעבר לענייני הודו. הוא מזמן למעיין עיונים מלומדים, רוחב דעת, דקדקנות מבורכת ורגישות לשונית משובחת, והכול מוגש בקנקן שצורתו ותוכו נאים. בקצרה, המילון של מרדכי עקיבא פרידמן הוא הישג מחקרי מעולה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, י"ג תמוז תשע"ז