רישומי דיו של נתנאל בולג, אמן בוגר בצלאל, מעטרים את חוברת אלבום הבכורה של אפרת אפטר, שרצוף בשירי משוררים שהלחינה. בריאיון משותף מספרים בני הזוג על היצירה המשותפת, על יחסם לאמנות בעולם הדתי ועל מסעות עם חברים לרמאללה ולבית לחם; ואיך כל זה מתקשר לאחיה של אפרת, נעם, שנהרג בפיגוע בישיבת עתניאל

בקליפ לשיר "אם קלו המים", הפותח את אלבום הבכורה של אפרת אפטר "שלוש דירות", נראית ידו של נתנאל בולג אוחזת בעט הדיו ומציירת על דף ריק לקול שירתה של אשתו. "אני מלמדת את עצמי לחכות, פותחת חלון לראות, אם קלו המים", היא שרה את מילותיה של המשוררת אסתר אטינגר, ובולג מצייר סירת מפרש ועליה בניינים ועצים ומנורות רחוב, ואליהם נוספים בהמשך ים שוצף ואַחַר רוגע ודג גדול. הדיו חורט ומתפרץ ומתפשט על הדף, והמנטרה שהופכת לשאלה, "אם קלו המים", מהדהדת על המסך ובליבות השומעים.

"הקליפ צולם בטייק אחד, והוא מאה אחוז אימפרוביזציה", אומר בולג, ואפטר מתארת: "פרשנו על השולחן דף, עמדתי על הכיסא עם הפלאפון כדי לצלם מלמעלה, שמנו את השיר במערכת, ונתנאל התחיל לצייר, מאלתר לצלילי המילים. היו שם כמה רגעים אמיתיים וחזקים מאוד, שממש הוציאו ממני קריאות התפעלות".

באלבום, שרישומי דיו של בולג מעטרים את כריכתו ואת חוברת השירים שלו, כלולים עשרה שירי משוררים שהלחינה אפטר, ביניהם יהודה עמיחי ולאה גולדברג, וגם אסתר אטינגר, אורית גידלי ועמיחי חסון. השירה של אפטר מדויקת ומלאת הבעה, דרמטית ורכה לפרקים, ומילות השירים נבנות אט–אט ומגיעות לאוזניים כשהן חיות ובהירות. יהודה לבבי שותף בהפקה המוזיקלית ובעיבודים ומנגן על קונטרבס, נופר דסקל היא מעצבת האלבום, הניתן לשמיעה ביוטיוב ובבנדקמפ.

אפטר (27), שלמדה גם בבית הספר למוזיקה "מזמור", לומדת כיום באקדמיה למוזיקה בירושלים, ובולג (28) הוא בוגר החוג לאמנות בבצלאל. בסלון ביתם בארמון הנציב שבירושלים, שאת הנוף הנשקף מהמרפסת שלו צייר בולג בכריכת האלבום, מוצב פסנתר שעליו מנגנת אפטר, וציורים גדולים של בולג תלויים על הקירות. אפטר מורה למוזיקה ומנחה תוכניות בר מצווה, ובולג עובד בתנועת הנוער "נוע"ם" של התנועה המסורתית, אך האמנות אצל בני הזוג, שהתחתנו לפני כשלוש שנים, עומדת במרכז.

את דרכה המוזיקלית התחילה אפרת אפטר, ילידת שילה, בהופעות יחד עם גיסה ארז ניר, אך בשלב מסוים החל אצלה רצון לצאת לדרך עצמאית. "הלחנתי שיר של לאה גולדברג, והרגשתי שיצא משהו טוב. במקביל למדתי ב'מזמור' בסדנת כתיבה אצל מיקה קרני, ונוספו עוד שירים מולחנים, כמעט תמיד של אחרים. העוגן שלי תמיד היה השירה הפואטית".

המגמה הרווחת היום בעולם המוזיקה הישראלי היא שמוזיקאים גם כותבים את השירים שלהם. למה החלטת להלחין שירי משוררים?

"אני מאוד ביקורתית כלפי טקסטים, גם שלי וגם של אחרים. כשאני שומעת מוזיקה, תשומת הלב הראשונה שלי היא למילים. לא נסלח מבחינתי לשמוע מוזיקה אסתטית ויפה עם מילים גרועות, לפחות בשפה העברית. יש טקסטים שאנשים אחרים כתבו טוב ממני, ואני יכולה להגיע להזדהות מוחלטת איתם. אני מאוד אוהבת את התחושה הפרשנית, שבה דרך מילים של אחרים אני מביאה את עצמי. אני קוראת את השיר, אוהבת את הטקסט, אומרת אותו בקול, מקליטה את עצמי ומתחילה לשחק עם זה. זו הפרשנות שלי לשיר".

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אפשרות של פיוס

את "שיר סתיו", שירה של אסתר אטינגר הסוגר את האלבום, הקדישה אפטר לאחיה נעם, שנהרג בשנת 2002 בפיגוע בישיבת עתניאל. נעם אפטר היה תורן במטבח הישיבה עם שלושה מחבריו כשמחבלים חדרו למקום, ובמעשה גבורה הספיק לנעול את דלת ההזזה אל חדר האוכל ההומה ובכך הקריב את חייו והציל רבים.

"'שיר סתיו' הוא השיר האחרון שהולחן באלבום, ממש שבועיים לפני ההקלטות", היא אומרת. "קראתי את השיר בספר שהעניקה לי אסתר. פתחתי את מכשיר ההקלטה, ובלי שום סקיצה, הדבר הזה פשוט יצא החוצה. זה היה ממש ניסי. אני לא מלחינה מתוך השראה, לא נחה עליי הרוח. אני מלחינה מתוך טריגרים ותרגילים וסתם משעמום. כאן קרה משהו. ותוך כדי שאני שרה, חשבתי על נעם. אני לא חושבת עליו הרבה, אבל יש משפט בשיר – 'האדמה דובבת פה אליי, מעץ הזית היחידי בגן, שנה כן, שנה לא', ודמיינתי את עצמי עולה לבית הקברות בשילה, ושנה אחת מרגישה משהו, ובשנה אחרת – לא. כמו עץ הזית, שלא תמיד יש בו פירות. פעם זה נוגע לי בלב, ופעם לא נוגע בכלל".

המוות של נעם השפיע על היצירה שלך?

"אולי בצורה עקיפה. בפרויקט הגמר שלי במגמת אמנות באולפנת עפרה עסקתי בזיכרונות הרעים מנעם. זה היה די חתרני. הייתי בת 12 וחצי כשהוא מת, והוא היה גדול ממני בעשר שנים, ואני זכרתי שהוא היה אח רע, שהיה צוחק עליי ומעצבן אותי. לא יכולתי לומר את זה בקול רם, במיוחד בגלל שהוא מת בצורה כל כך הירואית. כנראה שאם הוא היה חי זה היה נסלח ונשכח, אבל בגלל המוות שלו לא הייתה אפשרות של פיוס.

"בפרויקט הסתכלתי בתמונה מבת המצווה שלי, שהתקיימה חצי שנה לפני שהוא מת, ובה רואים את נעם מחבק אותי מהצד ושנינו מסתכלים על המצלמה. התבוננתי בתמונה ארוכות ופתאום נזכרתי ברגע שהיא צולמה, ושהיה לי מאוד לא נוח בזווית שבה ישבתי. זה היה רגע מאוד ניטרלי וסתמי, ולהיזכר בזה הייתה חוויה חזקה. הבנתי שהיו שם הרבה דברים שאני לא זוכרת, שיש גם משקל של סתם, של יומיומיות, ולא רק של עלבון ממנו. בפרויקט לקחתי אזכורים של התמונה הזו, ציירתי מתוכם ציור מופשט, כיסיתי את הציור בחֵמר, הוא התייבש ונוצרו סדקים. אני זוכרת את האנשים הולכים ליד התערוכה ואומרים בשקט – 'אה, אח שלה מת', ואז הבנתי שאף אחד לא מבין אותי. כי אני לא מספרת פה על טראומה על אח שמת וכמה זה עצוב, אלא על טראומה מכך שהאובדן הזה כואב כי לא הייתה לי אפשרות לפיוס עם האח שכעסתי עליו".

התלבטת אם להקדיש את השיר לנעם. למה?

"באופן כללי אני מרגישה שיש שבלונה של סגידה למתים שאני סולדת ממנה. כולם אוהבים מוות בגבורה ומוות בצבא. כשאח שכול שר שיר שאחיו כתב בכיתה ז', גם אם זה גרוע כולם מריירים על השיר. אז אני לא מזדהה עם האתוס, אבל אני כן מזדהה עם זה שבסופו של דבר יש כאן אובדן פרטי. כשקראתי את השיר, נעם ישר עלה לנגד עיניי. זה היה רגע חזק, והמחווה הקטנה הזו הייתה חשובה לי.

"ביום ההקלטות השארתי את השיר לסוף. אפילו לא הייתי בטוחה שייכנס, כי הלחנתי אותו ממש זמן קצר קודם לכן. בכל ההקלטות הייתי מאוד אסופה, היה לנו רק יום אחד להקליט והכול תיקתק, והרגשתי שהשיר הזה יכול לטלטל ולסחוט אותי רגשית. עשיתי טייק אחד שלו, ובכיתי. בהקלטה אני יכולה לשמוע קצת את הבכי שלי. יש בשיר הזה משהו מאוד מרגש בשבילי, כי במשך הרבה שנים הרגשתי שהמוות של נעם כאילו לא היה שייך אליי. השיר הזה היה להחזיר לעצמי איזו שליטה. קודם לכן הרגשתי שלא עיבדתי את הדברים. פרויקט הגמר במגמת אמנות היה חלק מהעיבוד, וכאן בשיר הרגשתי שמעגל כלשהו נסגר.

"צריך להבין. חייתי בסביבה שבה כשהייתי אומרת שקוראים לי אפטר, ישר היו יודעים לשייך אותי למה שקרה. החוויה שלי הייתה שיודעים. וכשהתלבטתי עם מישהי שעבדתי איתה אם להקדיש את השיר לנעם, היא אמרה לי – וואו, לא היה לי מושג. ואז הבנתי שהיום אנשים לא יודעים, אלא אם אספר. שעכשיו אני יכולה לספר את הסיפור מחדש".

אין קהל

בתקופת לימודיו בבצלאל, נתנאל בולג, יליד ירושלים ובוגר ישיבת עתניאל, הרגיש זר. "המחלקה לאמנות בבצלאל היא מקום מאוד שמאלני, חילוני ולבן. במשך התקופה שבה למדתי שם אמרו לי כל הזמן שאני זר. היום לכאורה אני מדבר כמו אמן חילוני, אני בתוך הזירה האמנותית, אבל ככל שעבר הזמן בלימודים התעסקתי יותר ויותר ביהדות, בימניות, בלצייר התנחלויות ולהתעסק עם דפי גמרא ביצירה שלי. פעם אחת מרצה לקחה אותי הצידה ואמרה לי – 'יש לך אמנות טובה, למה אתה עושה פרובוקציות'. וזה בבית ספר שכל הזמן אומר לך להיות פרובוקטיבי ולבעוט. אבל זו לא הייתה פרובוקציה, אלה היו החיים שלי. הייתי לוקח דפי גמרא וגוזר אותם, ומצייר מתוך זה. תערוכת הגמר שלי הייתה מורכבת מטקסטים ממסכת קידושין שאני שם על ציורי שמן גדולים ומופשטים. מצד שני, אף פעם לא הייתי טוב בלהתפלל שלוש תפילות ביום, וקצתי במרדף אחרי ההלכות ובאשמה שקיימים בעולם האורתודוקסי. היום שנינו מגדירים את עצמנו קונסרבטיבים".

מה אתה חושב על יחסה של החברה הדתית לאמנות?

"כאן יש פער בין מוזיקה לבין אמנות חזותית. מוזיקה בעולם היהודי קיימת כבר שנים. אמנות ממש לא. צריך להבין שאמנות מגיעה עם סט ערכים, של מה חשוב ומה ראוי להשקיע בו את הזמן. כשאדם בא ומצייר כל יום במשך שעות בצבעי שמן ציור מופשט מקושקש, זה חשוב. ובחברה הדתית לא מבינים למה זה חשוב, למה יש בזה תוכן, מבחינתם זה מאיים".

ובכל זאת, היום קיים למשל בית הספר הדתי לאמנות "פרדס".

"'פרדס' הוא תהליך מאוד משמעותי. היום הייתי שמח ללמוד בפרדס, אני חושב שהיה לי הרבה יותר טוב שם. מה שפורת סלומון עשה כשייסד את המקום הוא התחלה של שינוי, אבל בסופו של דבר החברה הדתית לא צורכת אמנות, לפחות לא אמנות עכשווית. דתיים לא הולכים לתערוכה לראות ציור מופשט. קשה לי ליצור אמנות כי אין לי קהל שיסתכל על מה שאני עושה ויתעניין בזה. גלריות בתל אביב פונות לקהל מסוים והן לא מעניינות אותי. אין לי שפה משותפת איתן. 'פרדס' מכשירים יצרנים. צריך אנשים שיכשירו לקוחות. יצרן יש אחד, לקוחות צריך עשרים אלף".

‭"‬פעם‭ ‬זה‭ ‬נוגע‭ ‬לי‭ ‬בלב‭, ‬ופעם‭ ‬לא‭ ‬נוגע‭ ‬בכלל‭". ‬אפרת‭ ‬ונעם‭ (‬במרכז‭) ‬בבת‭ ‬המצווה‭ ‬של‭ ‬אפרת‭, ‬2002
צילום: באדיבות המשפחה

בין שילה לרמאללה

אפטר ובולג, יש לציין – מצביעי ימין, החליטו שנמאס להם מהמצב הקיים, השתתפו בקבוצות דיאלוג של יהודים ופלשתינים, וכיום הם חברים בתנועת "שתי מדינות מולדת אחת". אצל אפטר גם המסלול הזה הוא חלק מעיבוד הסיפור שלה. "השתתפנו בקבוצת דיאלוג בשם 'Kids for Peace'", היא אומרת. "באחד המפגשים דיברה הרבָּה תמר אלעד–אפלבאום. גם היא איבדה את אח שלה, נדב אלעד, באינתיפאדה השנייה. היא דיברה כמו שהיא מדברת תמיד, רך ולא ציני, ובאיזשהו שלב עלתה לי תמונה של נעם, יצאתי החוצה והתחלתי לבכות. היה טוב להוציא את זה, אבל גם בלתי נסבל לחשוב שבפנים יושבים פלשתינים, ואני מרגישה כעס וזרות כלפיהם.

"פתאום הבנתי שאני משתתפת במפגשים ומרגישה בנוח בקבוצה, אבל אף אחד לא מכיר את הסיפור שלי. אז כתבתי, באנגלית קלוקלת, והגעתי עם הדברים למפגש הבא. סיפרתי על החיים בשילה, על האובדן שהיה בסביבה שלי עוד לפני שנעם מת, ואז על נעם. בכיתי, וכולם קמו וחיבקו אותי, חיבוק קבוצתי. זו הייתה הקלה גדולה. היה באירוע הזה משהו שפתח את הלב".

בולג: "לי הייתה התנסות בשיח עם פלשתינים בתנועת 'ארץ שלום', ויצאתי משם עם רגשות די מעורבים, כי היה בזה משהו מאוד תקוע. לפני כשנתיים באתי לאפרת ואמרתי ששמעתי על התוכנית של 'Encounter', שבמסגרתה באים לשמוע דוברים פלשתינים. מקשיבים בלבד, לא מדברים. לי זה היה ממש תיקון, כי החוויה שלי קודם לכן הייתה של דיאלוג שלא מגיע לשום מקום, ופה מבקשים ממך – קודם תקשיב, ואחר כך נדבר על זה בינינו לבין עצמנו. הצעתי לאפרת שנלך לסמינר שלהם, שמתקיים במשך יומיים במלון בבית ג'אלה".

אפטר: "בהתחלה התנגדתי לכל העניין. לא רציתי לזעזע את תפיסת עולמי, פחדתי שזה ישנה אותי", היא צוחקת. "אבל הבנתי שאם יש משהו שאני כל כך לא רוצה לגעת בו, כנראה שיש פה מה לחקור". "ואני אמרתי לה שאנחנו הולכים לישון במלון בבית ג'אלה, ומתי זה כבר יכול לקרות", צוחק בולג. "בסופו של דבר זו הייתה סיטואציה יחסית אוהדת לימנים", אומרת אפטר. "היו שם הרבה ירושלמים ובוגרי ישיבת עתניאל. זה לא היה מאוד זר".

מה היה שם?

"אחד הדוברים היה איש עסקים מרמאללה, בן 55 בערך. ההורים שלו עזבו לארה"ב לפני 67', אז הייתה לו אנגלית טובה. הוא היה מצחיק וממש דומה למישהו משילה. יכולתי לדמיין שמתבדחים איתו בבית כנסת. הוא דיבר על איך שהוא עלה לארץ, כי אשתו שכנעה אותו, ממניעים ציוניים של פלשתינים. פתאום אני שומעת את אותו סיפור, רק מהצד השני. הוא סיפר על הבירוקרטיה של הכיבוש. על זה שבמשך 15 שנה הוא היה צריך לחדש בכל שלושה חודשים את ויזת התייר שלו, כשכל פעם יש חשש של גירוש, עד שקיבל את התושבות ואז נשללה ממנו האזרחות האמריקאית.

"שאר הדוברים היו מאזור בית ג'אלה, ואליו הכי התחברתי, כי הוא מרמאללה, קרוב לשילה. נסענו באותו הכביש, הנוף שלנו אותו נוף, ולא היה לי מושג מכל מה שהוא סיפר. הימם אותי לשמוע על המקום הפשוט של הפרת הזכויות. יש פיגועים וצריך לאכוף, אבל אני לא מזדהה עם הדרך. יש התנהלויות שלא עוזרות במניעת פיגועים אלא סתם גורמות לאומללות".

בולג: "אומרים להם – אתה רוצה אישור מעבר? אין בעיה, תלך למשרד הזה ותחכה שם ארבע שעות, אבל אתה לא יכול לעבור דרך השער הזה, תלך מסביב. דברים שאתה אומר, נו די, יאללה, שחררו. אבל מה שהיה חסר לנו בסמינר הוא שלא נשאלו מספיק שאלות קשות, למרות שהיו שם ימנים ודתיים. אני זוכר שאחד הדוברים הפלשתינים דיבר על כביש שישים, שיוצא ממחסום המנהרות ועוקף את בית לחם ממערב, כשהטענה שלו היא שלפני האינתיפאדה הם היו נוסעים דרך העיר, ואז רשויות הכיבוש בנו כביש עוקף למתנחלים בלבד. אמרתי לו – יש פיגועים וצריך לאבטח, אז מה אתה מעדיף, שישתלטו לך על כל הבתים על הציר? היה נראה שהוא לא מבין את השאלה או לא רוצה להבין, ושהוא מעדיף להישאר באזור הנוחות שלו".

אפטר: "שנה אחר כך הלכתי לסמינר כמנחה, בתקווה שנוכל לשנות את זה. אבל גם במקרה הזה הרגשנו תחושת החמצה. רוצים שתצטער, תרגיש רע, תתנצל ותמשיך הלאה. השאלות הקשות לא היו שם".

דיוקן‭ ‬עצמי‭", ‬נתנאל‭ ‬בולג‭, ‬2016

חלקי הפאזל

ואז הגעתם ל"שתי מדינות מולדת אחת". מה הרעיון של הארגון?

בולג: "הארגון הושק לפני כשנתיים. הקימו אותו העיתונאי מירון רפפורט, הפעיל הפוליטי הפלשתיני עאוני אל–משני ואליעז כהן. הרעיון הוא של שתי מדינות ריבוניות בארץ פתוחה אחת, שמתקיימות במערכת של שיתוף. כולם יכולים לחיות על כל השטח ולכולם יש אותן זכויות. כמו באיחוד האירופי, שבו בתור אזרחית צרפת את יכולה לנסוע לגרמניה ולגור שם ולעבוד ולקבל את כל הזכויות, כי את אירופאית. הלכתי לחוג בית שלהם, וזה הפך אותי. למדתי ערבית במשך שנים כי רציתי להיות אקטיביסט, אבל לא ידעתי איפה. הגעתי לשם ונפל האסימון. לפני כן היה משהו נורא מייאש בכל שיחות הדיאלוג שהשתתפתי בהן. מה יעזור לי לדעת שגם הערבים הם בני אדם, לאן הולכים עם זה. פה יש פתרון. מיד נהייתי פעיל בתנועה, ארגנתי אירועים וקבוצות סטודנטים, והיום אני חבר בפורום המנהל. לפני שנתיים אף אחד לא דיבר על קונפדרציה, והיום כל פוליטיקאי שדוחקים לפינה אומר שהוא רוצה קונפדרציה. 
ה–CIA הזמין מחקר על קונפדרציה והזכיר גם אותנו. הפכנו להיות אופציה".

בקבוצת הדיאלוג הכירו אפטר ובולג חבר פלשתיני שגר ליד בית לחם. מאז הספיקו לנסוע איתו ולבקר בבית לחם, ברמאללה ובמקומות נוספים שיהודים ישראלים לא מגיעים אליהם.

לא פחדתם?

אפטר: "פחדנו. המקום היחיד שבו פחדנו שיקרה משהו היה בשוק ברמאללה. גם להיות אישה שם זה לא להיט, כי כל המקום מלא רק בגברים, שכל הזמן מסתכלים ומביטים וזה מאוד לא נעים".

בולג: "יש משהו מטורף בללכת ברחוב שכולו מלא בדגלי פלשתין. בשוק חטפתי טריפ רע. הגיעו שני אנשים לבושים במדים וראיתי שכתוב על החולצות שלהם עיריית רמאללה. הייתי בסרט שהם מהשב"כ הפלשתיני והולכים לעשות בנו לינץ'. בגדול, כשאתה נמצא במקומות כאלו אף אחד לא מדמיין שאתה ישראלי. כשמדברים איתי ואני אומר לאנשים שאני מירושלים, הם אומרים – ממזרח ירושלים? וכשאני אומר שלא רואים את הגלגלים מסתובבים להם בראש עד שהם מבינים. הם לא מדמיינים בכלל. כשהיינו במוזיאון מחמוד דרוויש המדריכה שאלה בסוף הסיור מאיפה אנחנו. לאורך כל הסיור היא לא הרגישה בכלום. אפרת יכולה להיראות תיירת, ועליי חושבים שאני פלשתיני, ובדרך כלל פונים אליי בערבית, גם בירושלים. כשאמרנו למדריכה שאנחנו מירושלים, ראינו שזה לא בא לה בטוב".

אפטר: "בשבילי זה היה ממש מאתגר, סוג של טיפול בחשיפה. להגיע ללב רמאללה, בתור מי שתמיד מפחדת מערבים, לרחוב שהוא מבחינתי הגיהינום. במיוחד כשזה חמישה קילומטרים משילה. אני מכירה את הנוף הזה, רק מהצד השני. זה עולם מקביל. היה לי כיף ללכת לבקר בטייבה ולראות ולהבין איפה אני נמצאת. לראות את בית אל ופסגות, מקומות שצעדתי בהם המון בתור ילדה, מהצד השני, ולהשלים איזו תמונה. פתאום החלקים בפאזל מתחברים".

חיפוש אחרי בית

"צריך להרגיש בית כדי לרצות לצאת החוצה", כותבת אפטר בסיום דברי התודות בחוברת האלבום, ומכוונת את הדברים לבולג. "הבחירות של השירים באלבום, שחזרו להיות קצת דתיים, הדיאלוג עם הפלשתינים, כל אלו גרמו לי להבין שאני צריכה לחפור בסיפור החיים שלי, להרגיש שאני חוזרת הביתה. המוטיבציה שלי היא לעצב מחדש את התחושה של הבית. ואת המשפט הזה כיוונתי לנתנאל. יש לי כאן מרחב חדש, שנותן לי המון ביטחון לעשות אקט כזה, של אלבום. לעשות משהו פומבי כל כך מתוך תחושה של אינטימיות, יציבות, בסיס".

שם האלבום, "שלוש דירות", גם כן מרמז לכך?

"השם לקוח משורה בשיר של אורית גידלי: 'שלוש דירות עברתי בשלוש שנים'. החלטנו על השם כי כל השירים באלבום הולחנו על פני שלוש דירות שעברתי בירושלים. הראשונה הייתה דירת הרווקות שלי ברחוב טשרניחובסקי, לפני שהכרתי את נתנאל; השנייה הייתה הדירה הראשונה שלנו ברחוב הורקניה, ועכשיו אנחנו בדירה השלישית בארמון הנציב. הדירות מסמלות את התהליך היצירתי שעברתי. בשיר אורית מתארת את זה שהיא מתקשרת לחבר לספר לו שאמא שלה גוססת, ודרך מעברי הדירות היא מתארת אובדן וחוסר יציבות, חיפוש אחרי בית. אני מרגישה שמצאתי את הבסיס שלי, את הבית".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז