מוזיקה כמו סידור תפילה | אלישיב רייכנר

המוזיקאי אורי וייל חזר בתשובה במהלך לימודיו במכינת בית ישראל בירושלים, ומשם עבר עם משפחתו לשפלה. עם צאת אלבומו הראשון הוא מספר על התנועה שבין ירושלים לתל אביב, על זהות יהודית עכשווית ועל יצירת קהילה קרובה ומגובשת במרחב העירוני המנוכר

את השיר הראשון באלבום החדש שלו, "על הרכבת לתל אביב", כתב אורי וייל (36) לפני שתים עשרה שנה בעקבות נסיעה שגרתית ברכבת. "עוד לפני שנכנסים לתל אביב", הוא אומר, "עוברים באזור רמלה ולוד ורואים שם שדות בור עם גרוטאות של רכבים ומבנים מטים לנפול. המראה הכי 'סלאמס' שיש. דקות ספורות אחר כך מגיעים לתל אביב, למגדלים הגבוהים על איילון עם הפוסטרים הגדולים. הפער והניגוד הזה עוררו אצלי את השיר, שהוא שיר אהבה–שנאה לעיר הזו".

וייל, שהתגורר אז בירושלים, לא העלה בדמיונו שכעבור שנים ספורות הוא יעבור עם משפחתו לתל אביב. "כשכתבתי את השיר, חשבתי על הסיפור של רבי עקיבא ואשת טורנוסרופוס שניסתה להכשיל אותו. רבי עקיבא ירק, שחק ובכה כנגדה, וזה מייצג את היחס האמביוולנטי שלי לתל אביב, שאני גם אוהב מאוד וגם שונא". את השיר מסיים וייל במילים "התינשאי לי, תל אביב", שאלה שמהדהדת אצלו גם היום.

צילום: אבישג שאר ישוב

דבקות ופתיחות

סיפור חייו של אורי וייל נמצא, במידה רבה, על הציר שבין ירושלים לתל אביב. הוא גדל בהרצליה, אבל מעיד שעיר האם שלו הייתה תל אביב. הבית היה בית חילוני מסורתי, חצי אשכנזי וחצי ספרדי, ווייל התחנך עד כיתה י"ב בחינוך חילוני. כשהיה בן 17 שמע ברדיו ריאיון עם חניכה במכינה הקדם–צבאית "בית ישראל", מכינה של דתיים וחילונים שהוקמה בשכונת גילה בירושלים זמן קצר קודם לכן. "עד אז בכלל לא הכרתי את המושגים 'מכינה' או 'שנת שירות', ולא ידעתי שדברים כאלה קיימים. לא דיברו על זה בבית הספר שלנו. בגיל 18 התחלתי לעבור תהליכים פנימיים משמעותיים. חיפשתי מקום שייתן מענה לתהליכים האלה, ונזכרתי בריאיון על המכינה ששמעתי ברדיו". בעזרת שירות 144 הוא הצליח, אחרי כמה ניסיונות, ליצור קשר עם מכינת בית ישראל, ושנה לאחר מכן הצטרף למחזור השלישי של המכינה.

השנה ההיא, שנת 2000, שינתה את מסלול חייו. "בשנה הזו נפגשתי עם כל העולמות שאחר כך יהפכו להיות מרכז החיים שלי – חיים משותפים של דתיים וחילונים, חיי קבוצה וחיי קהילה, עשייה חברתית, עולמות של רוח, חסידות ותפילה שמחוברים יחד", הוא מספר. "בהתחלה הייתי קצת שיכור מכל זה. פתאום הרגשתי שיש לי פלטפורמה להביע דברים שלא הצלחתי להביע בתיכון, ואפילו יצאו ממני דברים קיצוניים, אבל לאט לאט התגבש אצלי משהו, והשנה הזאת הכינה אותי לקראת מה שנהוג לכנות 'חזרה בתשובה'".

ביום שבו סיים את לימודיו במכינה חבש וייל לראשונה כיפה לראשו. הוא לא הבוגר היחיד של מכינת בית ישראל שחזר בתשובה. "אין הרבה מקומות כמו בית ישראל שאפשר למצוא בהם חיבור בין פתיחות מאוד גדולה לבין דבקות מאוד עמוקה. המרחב הדתי–ליברלי כיום הוא הרבה פעמים אקדמי וקצת קר, והמרחב ה'דבקותי' הוא מאוד קיצוני ולא פתוח. בבית ישראל יש חיבור בין העולמות".

כששוחחתי בעבר עם הושע בן שלום, מייסד מכינת בית ישראל והעומד בראשה, על תופעת החזרה בתשובה של חלק מחניכיו, היה חשוב לו להדגיש את התחזקות הקשר בין החניכים החוזרים בתשובה לבין הוריהם. גם וייל עומד על הנקודה הזו. "בהתחלה ההורים נבהלים קצת, אבל בהמשך הם נרגעים, כשהם רואים שהילדים לא מתנתקים וגם יוצרים אינטגרציה בין העולמות, ומעין רצף עם העולם שממנו הם באו. במקרה שלי, אגב, ההורים נבהלו יותר מהכיוון הסוציאליסטי של המכינה מאשר מהכיוון הדתי שלה. אמא שלי אמרה לי תמיד שאני צריך להתבסס בחיים, להיות מהנדס, ופתאום אני עובר לגור בשכונה של אוכלוסייה מוחלשת".


‭"‬יחס‭ ‬אמביוולנטי‭ ‬לעיר‭, ‬שאני‭ ‬גם‭ ‬אוהב‭ ‬מאוד‭ ‬וגם‭ ‬שונא‭". ‬תל‭ ‬אביב
צילום‭: ‬דניאל‭ ‬שטרית‭, ‬פלאש‭ ‬90

לבקוע לב בשמים

מכינת בית ישראל היא חלק מקיבוץ עירוני ומקהילה שקמו בשכונת גילה בירושלים כבר בשנת 1992. אחרי שירותו בצה"ל חזר וייל להתגורר בקהילה הסמוכה למכינה. "מעבר לאנשים בקהילה הזו שאני מאוד אוהב, אני מרגיש שמצליחים לשמור שם על מתח חברתי ורוחני גבוה של יצירה ועשייה בתוך חיים טבעיים". וייל החל ללמוד יהדות במסגרות שונות, ובמקביל נשאב לעשייה חברתית. בשנת 2005 הוא יזם כנס בקיבוץ עין החורש, שבו התכנסו ארגונים חברתיים כדי להעצים את השיח היהודי–חברתי.

"יש היום הרבה שיח על יהדות חברתית, אבל אז זה היה די חידוש", אומר וייל, "טיילתי בארץ וניסיתי למצוא את המקומות החדשים שמחברים בין לימוד ויהדות לבין ציר חברתי. ביקרתי בכל המקומות המעניינים בחברה הישראלית, והרגשתי זיקה לכולם. לצד הרצון להעצים את היהדות החברתית, היה לי גם רצון אישי לצאת מהחוויה האזוטרית של בית ישראל למפגש עם עולמות שונים, שאולי יהיה להם יותר פוטנציאל להביא משהו חדש למדינה. המהלך הזה נבלם גם כי התחתנתי, וגם כי בסופו של דבר הייתי אז צעיר בן 23 שלא יודע מהחיים שלו. לא היו מאחוריי משאבים או ארגון כדי להמשיך את הפרויקט".

את אשתו אפרת, שגדלה בבית דתי ביישוב עפרה, הכיר וייל בבית ישראל. גם היא למדה במכינה, במחזור שלפניו, וכמוהו גם היא חזרה לגור במקום אחרי השירות. את חייהם המשותפים הם החלו בבית ישראל: וייל למד ב"ממזרח שמש", במכללת הרצוג, בבית המדרש להתחדשות ובישיבת "שיח". במקביל ללימודיו החל לכתוב וליצור מוזיקה. "התהליך שממנו נבעה המוזיקה החל אצלי כבר בגיל 16–17. זה התחיל מדאגה מאוד עמוקה למה שאני רואה מסביב, דאגה שהביאה לבדידות גדולה. חיפשתי משהו עמוק יותר מהסביבה שהכרתי, והמוזיקה נולדה כסוג של תפילה.

"בהתחלה הכול היה ראשוני ומאוד מציף. חיפשתי שפה. בהמשך אמנם מצאתי נתיב לעשייה ולדיבור, אבל עדיין יש דברים שלא הצלחתי להביא לידי ביטוי בדיבור ובעשייה חברתית. כאן נכנסה המוזיקה. יש במוזיקה צעקה ותפילה גדולה שאי אפשר לבטא אותן בדרכים אחרות. במוזיקה אני מרשה לעצמי להיות משיחי, להאמין במשהו גדול יותר ולנסות לכוון קול שיביא גאולה. זה גם כאב על העולם, כזה שאני לא יכול לבטא בדרך כלל, וגם תפילה, אמונה ותקווה גדולה, רחבה יותר מן ההקשר שאפשר לעסוק בו בעשייה חברתית או קהילתית. אני מחפש לדייק את השפה הזאת. אולי אם הגיטרות יהיו מספיק מכוונות אפשר יהיה לבקוע איזה לב, גם בשמים וגם אצל בני אדם".

תקוע בירושלים

את האלבום שהוא משיק עכשיו הקליט וייל כבר לפני כעשר שנים באולפן ביתי. הוא נעזר ביוסי סוויד, הרוח החיה מאחורי הלהקה הירושלמית "חם ומחמם בום". וייל התבשל לא מעט שנים עד שהחליט לצאת עם המוזיקה שלו החוצה. אחרי שלמד בכמה בתי מדרש, הוא חווה שנתיים לא קלות של עבודה במסגרות של חינוך פורמלי. "העבודה הזו לא התאימה לי, ובמקביל הרגשתי שאני תקוע בירושלים, ביצירה שלי, בעשייה שלי, בנפש שלי".

דווקא בירושלים, עם כל העולמות הרוחניים שבה, הרגשת תקוע?

"ירושלים היא ביצה של התחום היהודי הלא–פורמלי הקהילתי, ואני חיפשתי מקום יותר חופשי ליצור בו. כנראה היה לי גם רצון לחזור למקום שממנו באתי. המגורים בבית ישראל הם קצת כמו להיות בתוכנית מנהיגות במשך כל החיים. כולם שם מנהיגים ומדהימים, ורציתי ציבור מגוון יותר. יש בבית ישראל משהו מאוד מרוכז, תמציתי ואזוטרי, במובן הטוב של המילה".

המעבר של משפחת וייל מירושלים לתל אביב הגיע ממקום לא צפוי. לאחר פטירת סבו של אורי לפני כחמש שנים החליטו הוא ואשתו לקיים שבת נוסטלגית בדירתו של הסבא, רגע לפני מכירתה, בלב הצפון הישן של תל אביב. "רציתי לחוות שוב את הילדות שלי לפני שמפרקים את הדירה", הוא מספר, "סבא שלי היה בשבילי כמו אבא, והוא גם היה הקשר הראשוני שלי עם היהדות. הוא היה אשכנזי מסורתי, אבל עבורנו הוא תמיד היה 'הסבא הדתי', עד שגילינו שדתיים לא אמורים לראות טלוויזיה בשבת. באותה שבת הבנתי שאני צריך לעבור לתל אביב. זו הייתה תודעה פנימית לא מוסברת. ההסברים שנתתי לעצמי היו שבתל אביב אוכל לעסוק בנושאים של קהילה ויהדות וחיבור בין עולמות בצורה חופשית וחדשה, בלי הביצה של ירושלים, אבל אשתי אמרה כבר אז לכל מי ששאל: הוא עובר לתל אביב כדי להוציא את המוזיקה שלו. היא ידעה את זה יותר טוב ממני".

משפחת וייל עזבה את ירושלים ועברה לדירה בתל אביב, בין כיכר המדינה לירקון. וייל נכנס לתפקיד רכז התחדשות יהודית בקהילה מטעם ארגון יחד, והחל לפעול בעיר. הוא ארגן אירועים בחגים לצעירים ולמבוגרים והקים קבוצות לימוד שאותן הנחה וריכז. "היו שם ממצביעי חד"ש, שמאלנים רדיקלים, ועד לדתיים–לאומים מצביעי הבית היהודי. אף אחד לא בא כדי לחזור בתשובה או בשאלה, אלא בעיקר כדי להיפגש. זה היה זמן קצר אחרי המחאה החברתית, ובפעילות הזו המשכנו משהו שנוצר במאהל נורדאו שהוקם בתקופת המחאה. גם אם לא הזדהיתי עם כל המסרים של המחאה, הייתה בה התעוררות חיובית שהביאה אנשים לצאת מהבתים שלהם לרחובות, ולהתחבר עם אנשים אחרים".

באזור שבו התמקמה משפחת וייל פועלת גם קהילת הגרעין התורני אופק, אבל וייל, שמוקיר את פעילות הגרעין, בחר לפעול לבדו. "מההתחלה הבהרתי את ההבדל ביני לבין הגרעין. זה גם החיבור שיש לי עם העולם החילוני, וגם הרצון ליצור קהילה משותפת לדתיים ושאינם דתיים, עם דיאלוג, פתיחות ומפגש בין עולמות. אני מוכרח להודות שהתפלאתי עד כמה הם תמכו בי לגמרי. הייתי חלק מהקהילה של הגרעין בגן הילדים ובבית הכנסת, ובמקביל הם פרגנו לעשייה שלי, למרות שהיא הייתה שונה מהאופי של העשייה שלהם. מצאתי בהם תופעה נדירה של חרד"לים פתוחים".

שירים בחילונית וביהודית

למרות שחזר בתשובה, וייל מרגיש שבמידה רבה הוא מעולם לא "עבר צד", מה שמסייע לו בפעילותו הקהילתית בתל אביב. "גם בגלל הרקע הקצת מסורתי שלי וגם בגלל האופי המאוד מיוחד של בית ישראל, אני מרגיש שלא עברתי צד. הרגשתי שאני משתחל לתוך העולם הדתי והקהילתי מבלי שאני צריך לשנות את המהות שלי או להפסיק להיות חילוני. היום אני מרגיש שאני יכול לומר את זה עוד יותר מבעבר. חושבים שחילוניות היא רק לא לשמור מצוות, אך למעשה מדובר במרחב שלם של זהות, שפה וחוויה שאפשר לשמר אותו גם כשאתה שומר מצוות. אני רואה את עצמי כדוס לגמרי, אבל כשחזרתי לתל אביב הקשרים החברתיים שנוצרו היו בעיקר עם חילונים, לא כי באתי לשליחות אלא כי התקשורת שלי איתם היא הרבה יותר טובה. מצד שני, עדיין ישנו חיסרון – עם האנשים שאני הכי אוהב אני לא יכול להתפלל וללמוד תורה באותה צורה מובנת מאליה שבה אני מתפלל ולומד עם אנשים דתיים".

המעבר לתל אביב שחרר אצל וייל את החסמים היצירתיים שחש בירושלים, והוא שב לקדם את יצירתו המוזיקלית. במקביל לליטוש השירים שכתב לפני עשור, הוא חש התקדמות גם בתחום הביצוע כשהחל לנגן ולשיר באירועי החגים שיזם, ובקבלות השבת שארגן בכיכר באזל בתל אביב. בשבועות הקרובים הוא יתחיל לשחרר סינגלים מהאלבום החדש שנקרא "החצר הפנימית". "מההתחלה ידעתי שאני רוצה להוציא אלבום, אבל היו הרבה מניעות", הוא אומר, "הייתה עבודה, משפחה, ילדים, אבל הייתה גם תחושה שהכול מוצף ואתה שואל את עצמך מה אתה מוסיף ביצירה שלך. יש תורה של ר' נחמן שאני מאוד אוהב, שבה הוא מדבר על הזהירות מעשיית ספרים הרבה. הוא אומר שם שמה שמעורר את הצורך להוציא ספר הוא המחלוקת. אצלי זו לא הייתה מחלוקת, אבל כן התחושה שיש ביצירה משהו מיוחד שצריך להופיע בעולם. הרגשתי שחסרים שירים שמדברים על החיים ומדברים בחילונית, שירים שהשפה שלהם היא יהודית, שמקורות ההשראה שלהם הם חז"ל, המקרא והזוהר, ושהנושאים שלהם הם נושאים של החיים, כמו זוגיות או צדק חברתי".

אחד השירים החברתיים באלבום הוא "בדרך לירושלים". "השיר הזה מתאר חוויה שלי מגיל 18, כשעליתי לירושלים לבדוק את המכינה", מספר וייל, "השיר מתכתב עם סוג של רוחניות ופעילות חברתית מאוד אורבנית, בודדת ונוקשה. השיר מתחיל עם דימוי של משורר זועם, אבל ממשיך עם ניסיון למתק את החוויה האורבנית ולהתחיל לאהוב את האנשים ואת הרחובות. יש שם שלוש דמויות שכולן אני – משורר, פעיל חברתי וחולה אהבה, ושלושתן עוברות תהליך של ניתוק כשהן מגיעות לירושלים. הניתוק הזה עדיין בתוכי. אני מרגיש שירושלים עוברת דברים קשים. גם אנשים חילונים וגם אנשים כמוני שבאו ממרחב חילוני מרגישים בה קושי. יש בה התחדשות, אבל עדיין יש בה משהו מאוד כבד. בתל אביב יש חופש חיובי שלא קיים בירושלים, ובסוגיות של דת ומדינה אתה נמצא בניגוד: אם אתה חי בחופש התל אביבי, אז אתה חי גם בתוך חנויות שפתוחות בשבת ומרכזי בילויים. אצלי זה מתחבר איכשהו בצורה לא ניגודית. החופש התל אביבי לא מחייב אותי להיות יותר חילוני מבחינת קיום מצוות. אני חושב שאני יכול לחיות חיים של דבקות בתל אביב דווקא בזכות החופש שלה, ואני חושב שגם ירושלים הייתה יכולה להיות יותר חופשית וחילונית".

עם המעבר לתל אביב החל וייל לחבוש קסקט. "אני לא קנאי לקסקט, אבל מוכרחים להודות שהוא מאפשר את המפגש והוא פחות מתייג. חוץ מזה, יש בו גם הידור מצוות כיסוי ראש – אפשר להיות איתו סופר דוס במובן הפרטי האישי". הוא מודה שחבישת הקסקט תואמת את הרוח שעולה ביצירה המוזיקלית שלו, שמבקשת גם היא לגשר בין עולמות. "המוזיקה שלי היא לא מוזיקה דתית שמנסה להגיע לעולם חילוני, אלא מוזיקה כללית. אנשים שלא מכירים אותי ושמעו את השירים הופתעו שאני אדם דתי. אחרי שסיפרתי להם על מקורות ההשראה שלי, הם בכלל היו בהלם. גם במוזיקה שלי וגם בחיים אני מאוד מאמין בתרגום של התורה והרוח לשפה 'חילונית'. מי שעושה את התהליך הזה נכון מעמיק את העולם הדתי שלו. זה מכריח אותך ליושר ולכנות, למעבר דרך השאלות הקשות".

וייל מאוד נזהר מלהצטייר כמי שמנסה להחזיר בתשובה באמצעות המוזיקה. "המוזיקה שלי לא מטיפה", הוא מבהיר, "היא מכניסה אנשים לאטמוספרה שיש בה מרכיבים רוחניים ויהודיים, אבל היא לא מטיפה לשום רעיון. אני מאמין שצריכים לתת לתל אביבים, אם יש דבר כזה, למצוא את הדרך שלהם להתחבר למרכיבים האלה. יש עכשיו מגמה בעולם הדתי, שנובעת מתחושה של עמדת מנהיגות שאומרת: בואו נשפיע על כולם ונראה להם את האור. אני מרגיש שבדרך הזו נאבד משהו מאוד חיוני בעם ישראל. הייתי במפגש של פעילים דתיים בתחום הזהות היהודית בתל אביב, וכולם דיברו שם על חילונים שראו את האור. אני דיברתי על זה שפנה אליי פעיל חברתי בבקשה שאעזור לו להביא את הקול של המחאה החברתית ל'מקור ראשון'.

"האופן שבו אנשים בעולם הדתי רואים את תל אביב ואת העולם החילוני הוא מאוד פשטני. אנחנו הרי שונאים שעושים לנו את זה, אז למה אנחנו עושים את זה לתל אביבים? אני גם מאמין שאפשר להגיד מילים כמו שלום, אהבת אדם וחופש גם כשאתה ימני ומתנחל. התרגלנו להתכווץ מול המילים האלה. גם אם חלק מהאנשים שמדברים במושגים האלה נחשבים לתמימים, יש בזה משהו שפותח את הלב. לי ברמה האישית זה גם פותח פתח לא–לוהים".

להיפגש עם המוזיקה

בקיץ הקודם, אחרי ארבע שנים בתל אביב, עברה משפחת וייל עם ארבעת ילדיה למרכז רמת גן. וייל ממשיך לפעול גם בתל אביב, אבל את הסיכוי ליצירת קהילה כלבבו הוא מוצא בעיקר בעיר השכנה. "מעבר ליוקר המחיה של תל אביב, קשה ליצור בה קהילה יציבה ומשמעותית כשאין לך בית כנסת", הוא אומר, "נוצרו חיבורים מדהימים ומפגשים עם אנשים מיוחדים, אבל לא קהילה יציבה. ברמת גן אנחנו מקווים ליצור קהילה סביב בית הספר אושא, שהוא בית ספר מעורב לדתיים ולחילונים, וגם בית כנסת חדש במודל תל אביבי שיבואו אליו גם צעירים, עולים, דתיים וחילונים".

אחרי כמעט שנה ברמת גן, וייל מאמין שיש בעיר פוטנציאל להגשמת החזון שהוא מייחל לו. "כשהגענו לעיר, גילינו שרק ברדיוס סביבנו גרים שבעה אנשים שהכרנו מהפעילות בתל אביב. השינוי המנטלי שהתושבים כאן צריכים לעבור הוא ההבנה שאם הם גרים ברמת גן, הם יכולים ליצור ולצרוך תרבות ברמת גן ולא לנסוע כל הזמן לתל אביב. פגשתי אנשים מאוד יצירתיים ורוחניים שגרים ברמת גן כדי להיות קרובים לתל אביב. גם בתל אביב הדברים המעניינים מתרחשים יותר בדרום, במקומות שבהם יש אפשרות ליצור משהו חדש. אני מקווה שיצטרפו אלינו לרמת גן עוד משפחות דתיות, לא 'גרעיניות', כי יש כאן הזדמנות".

לא קל היום למשפחה דתית צעירה לשכור דירה ברמת גן.

"זה נכון, אבל ברמה האישית אני מעדיף לגור בדירת שלושה או ארבעה חדרים במרכז אורבני חי וממשי מאשר בעיר לוויין או בשכונת לוויין במרכז, שבה אתה גר כדי להחנות את הרכב ולעלות הביתה במעלית. רמת גן היא עיר כמו שעיר צריכה להיות, עם רחוב חי. הלוואי שעוד ערים יהפכו להיות ערים כאלה, עם תרבות מקומית ורחובות חיים. אחד השינויים המשמחים בחיי המשפחה שלנו הוא שמתארחים אצלנו הרבה מאוד אנשים. הבית הפך לבית פתוח. בתיקון ליל שבועות בשנה שעברה היו אצלנו חמישים איש, ובסוכות האחרון היו אצלנו בסוכה שלושים איש".

שניים מילדיהם של אורי ואפרת וייל לומדים בגן ובבית הספר המעורבים ברמת גן. את הבן הגדול הם שולחים לבית הספר התורני מוריה בתל אביב. "מאז שאני זוכר את עצמי, לא שאלתי את עצמי לאן אני שייך, אלא מה יעשה טוב לי ולעולם, ומה יעשה נחת רוח לקב"ה", הוא אומר, "במכינה זה התבטא בכך שבעוד רוב האנשים התלבטו מה הם, אני חיפשתי מה הדרך הנכונה לחיות ולעשות טוב. גם היום זה לא מקרה שבן אחד שלי לומד בבית ספר תורני ואחר בבית ספר משותף. בחנתי מה יהיה טוב להם, ויש בי צד שאוהב את שני העולמות. בבתי הספר הפתוחים יש משהו מכיל יותר מבחינה רגשית, והם יותר צבעוניים גם בצורה שלהם. מצד שני, אני אוהב את זה שהבן שלי לומד בבית ספר תורני, שבו הוא לומד תורה באופן משמעותי, והלוואי שגם לבן שלי בבית הספר המשותף היה מלמד שמלמד אותו פסוקים. יש מה להתעשר מכל העולמות".

וייל שואף שגם השקת האלבום שלו תכלול מפגשים בין אנשים ועולמות. "אני חולם לארח בהופעות שלי אנשי רוח ומשוררים מכל מיני זהויות ומרחבים, לא פחות מאשר נגנים ומוזיקאים", אומר וייל, "המטרה המרכזית שלי היא להגיע לאנשים. בתמונה שלי בראש יש את הנער המקביל אליי בגיל 18, שפוגש את הרוח דרך המוזיקה ועונה לשאלות על עצמו ועל העולם. יותר מכול אני מכוון לאנשים שעוברים תהליך. השירים שלי הם שירים של תהליך, שעוברים דרכם משהו. שירים צריכים להיות כמו סידור תפילה שהולך איתך לכל מקום, מלווה תהליכים שאתה עובר ונותן לך שפה, ואני מקווה שזה מה שהמוזיקה שלי תעשה. אני מאמין שמוזיקה טובה היא לא מוזיקה שרק מפעילה עליך רגשות ומרגשת אותך, אלא כזו שאתה נפגש איתה, עובר איתה תהליך ומתרגש יחד איתה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-2 ביולי 2017,ב-גיליון חקת תשע"ז - 1038. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: