עם ישראל נפרד תוך שנה אחת ממרים, אהרן ומשה. מאחורי הנסיבות המקריות שהובילו למותם ניצבת סיבה מהותית, הדורשת חילופי הנהגה לקראת הכניסה לארץ

בפרק כ בספר במדבר אנו מתחילים לקרוא על אירועי שנת הארבעים, השנה האחרונה של ישראל במדבר. תחילה אנו קוראים על פרֵדה ממנהיגי ישראל – מות מרים, גזרת המיתה על משה ואהרן ומות אהרן. על סיומה של אותה שנה נקרא בסוף התורה, עם תיאור מיתתו של משה. מכאן ניתן להסיק שהשנה הארבעים מתאפיינת בחילופי הנהגה.

מיתת המנהיגים תוך זמן קצר, על סף הכניסה אל הארץ, בוודאי היוותה משבר עבור העם. כך אמנם מתאר זאת המדרש (במדבר רבה, פרשה א):

המן בזכות משה. תדע לך שהוא בזכות משה, כיון שנסתלק משה (יהושע ה, יב): "וישבת המן ממחרת".

וענני כבוד בזכותו של אהרן, כיון שנסתלק אהרן מה כתיב (במדבר כא, ד): "ותקצר נפש העם בדרך", שהיתה השמש קופחת עליהם.

והבאר בזכות מרים, מה כתיב (שם כ, א): "ותמת שם מרים ותקבר שם", ומה כתיב אחר כך: "ולא היה מים לעדה"…

המן (מזון), הבאר (שתייה) וענני הכבוד (צל) הם שלושת המרכיבים החיוניים לקיום ישראל במדבר. תליית כל אחד מהם במנהיג אחר מלמדת על תלותו של עם ישראל במנהיגיו הדגולים. הסתלקותם מעמידה אפוא את עם ישראל בפני שוקת שבורה. החלל הוא גדול, והחסר מורגש בעצמה רבה.

איור: מנחם הלברשטט

מן הנס אל הטבע

מקריאה של פרק כ ניכר שגזרת המיתה על משה ואהרן כרוכה עם מות מרים. פרק כ פותח עם מותה של מרים, שבעקבותיו חסרו מים לישראל. חסרון המים גרר תלונה של העם, והתלונה גררה תגובה לא נכונה של משה ואהרן, ובעקבותיה נגזרה עליהם מיתה. ניתן לשער שתגובתם הקשה של משה ואהרן באירוע זה קשורה למותה של מרים: ייתכן שחסרונה המנהיגותי הביא אותם לתגובה לא מתאימה, וייתכן שהיו נתונים באבלות אישית על מות אחותם ולכן לא היו פנויים וקשובים לצורכי העם בצורה מדויקת (ראה במדרש ילקוט שמעוני תורה רמז).

מעבר לרצף אירועים זה, סביר להניח שמות שלושת המנהיגים לפני הכניסה לארץ לא היה מקרי אלא היה בעל סיבה מהותית. במדרש שהובא למעלה, הוזכרה התלות של ישראל במנהיגיהם, אשר בזכותם באו הבאר, ענני הכבוד והמן. שלושת המרכיבים הללו מעידים על אופי הנהגה ניסי:

המים אינם מצויים במדבר באופן טבעי, ולכן יש צורך בהנהגתה הניסית של בארה של מרים כדי לאפשר שתיית מים במדבר ללא הגבלה.

ההליכה במדבר קשה בגלל החום הגדול, המכשולים הרבים והחיות המזיקות. הנהגתו של אהרן זיכתה את ישראל בענני כבוד אשר יקלו עליהם את הדרך באופן ניסי.

מציאת מזון ראוי במדבר איננה אפשרית, אלמלא הנהגתו הניסית של משה אשר סיפקה את צורכיהם על ידי המן.

כעת, רגע לפני הכניסה לארץ, כשהמסע במדבר מגיע אל תומו, אין עוד צורך בניסים האלו. ישראל לא ינדדו עוד בדרכים קשות ומסוכנות. הגשם ירד מן השמים והמים ינבעו במעיינות ויזרמו בנהרות. התבואה תצמח מן הארץ וממנה יכינו את המזון. מעתה, עזרתו של הקב"ה תגיע אליהם בדרך הטבע, ולא בניסים גלויים.

מותם של שלושת המנהיגים משקף לאור זאת שינוי בהנהגה הא–לוהית – מניסית לטבעית. כך שמצד אחד מותם מהווה משבר, אך מצד שני הוא גם מהווה פתיחה לתקופה חדשה שבה ילמד העם להיות עצמאי.

מבחן סף

כעת לא נותר אלא לעמוד על הקשר שבין גזרת המוות של משה ואהרן וחטא מי מריבה. האברבנאל מצביע על כך שפעמיים מגיעים ישראל למקום ששמו "קדש", על גבול הכניסה אל הארץ. בשתי הפעמים הללו מתרחש חטא גורלי, ובעקבותיו באה גזרה על אי–כניסה לארץ. בחטא המרגלים, שאירע בקדש ברנע, נגזר על כל ישראל שלא ייכנסו לארץ. בשנה הארבעים, כשישראל מגיעים לקדש, על גבול הכניסה לארץ, מתברר ששלושת המנהיגים הגדולים לא יוכלו להיכנס אל הארץ. מדוע? האם חטא משה ואהרן במי מריבה יכול להוות עילה מספקת לכך שלא ייכנסו לארץ?

רבו הפירושים המנסים להסביר במה חטאו ומדוע חמור חטאם עד כדי כך שלא יוכלו להיכנס לארץ. נלך בדרכו של האברבנאל, המסביר שחטא מי מריבה לא היה הגורם לכך שלא ייכנסו לארץ, אלא רק אמצעי להראות שיש בעיה במנהיגות שלהם. לטענת האברבנאל הסיבה האמיתית לכך שמשה ואהרן לא ייכנסו אל הארץ היא העובדה שתחת מנהיגותם חטא העם בחטא העגל ובחטא המרגלים. המנהיגים הם חלק בלתי נפרד מצאן מרעיתם, ואם העם חוטא למנהיגים יש אחריות על המצב – גם אם הם לא אשמים בחטא, וגם אם עשו ככל יכולתם כדי לכפר עליו. ולכן, אם בעקבות החטא נגזר על העם שלא ייכנס לארץ, לא ייתכן שמנהיגיו ייכנסו אליה. פירוש זה מצייר תמונה שלפיה על סף הכניסה לארץ נערך בירור נוקב מי ראוי להיכנס אליה. בשנה השנייה ליציאה ממצרים נגזר על עם ישראל לא להיכנס לארץ, ואילו כעת, בשנת הארבעים, אותה גזרה מוטלת על מנהיגיו.

בסיכומם של דברים ניתן לומר אם כן שמותם של מנהיגי העם מהווה סיום של תקופת ההליכה במדבר. היו בתקופה זו ניסים ונפלאות, אך גם תלות. הייתה בה הליכה אחר ה', אך גם תלונות ומרידות. חילופי ההנהגה שבפרשתנו אמנם קשים לעם, אך יחד עם זאת מאפשרים מבט חדש אל העתיד.

הרבנית שרון רימון מלמדת תנ"ך ועורכת תוכן באתר התנ"ך של המכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז