סרט או הצגה | שלום רוזנברג

 

המחלוקת הגדולה בין החסידים למתנגדים טמונה בהבנת תהליך הצמצום. האם ניתן להבחין בטביעות האצבע של א–לוהים?

נשאלתי פעם על ההבדלים בין חסידים לבין מתנגדים, בתקופה שבה חילוקי הדעות בין הקבוצות עוד היו חשובים ומשמעותיים. אך קודם שאענה על כך אעיר שהקורא את שתי היצירות המרכזיות של הקבוצות – ספר התניא של החסידים ונפש החיים של רבי חיים מוולוז'ין מצד המתנגדים – עשוי להתקשות בהבנת ההבדלים ביניהן. את המחלוקת מבקש אני להסביר בעזרת אחד המושגים המרכזיים בקבלה: "צמצום".

צמצום משמעו שהקב"ה צמצם עצמו, את אינסופיותו הממלאת כביכול את הכול, "פינה מקום", כדי שבחלל הפנוי יוכלו להיברא עולם ואדם. על פרשנות מושג זה נאבקו החסידים והמתנגדים בדורות הראשונים. המתנגד אמר "צמצום כפשוטו", החסיד – "צמצום לא כפשוטו". צמצום כפשוטו של המתנגד פירושו שהפינוי היה מוחלט – העולם נשאר "ריק" מנוכחותו של א–לוהים. לעומת זאת, צמצום שלא כפשוטו של החסידים פירושו ש"ריקנות" זאת היא רק לכאורה. כי מהעולם כולו, על תופעותיו הרבות, בוקע אלינו קול א–לוהים.

אולי נבין יותר טוב את העימות בין שתי גישות אלו בעזרת משל. נניח שראינו סרט של המחזה "המלט", שבו שיחק אחד מחברינו. הוא הצליח עד כדי כך שרצינו לחבקו ולברך אותו. אך אם נעלה למסך ונעשה זאת, את מה חיבקנו? אבק הנראה באור ההקרנה? כעת הבה נעבור לתיאטרון. גם הוא מציג דבר מה שאינו ריאלי, אך על הבמה, מאחורי הדמות מסתתר שחקן אמיתי וממשי כשהתלבושת מסתירה לעיתים את זהותו. כך נוכל אולי להבין את מהות המחלוקת. לפי המתנגד, העולם דומה לסרט – לא נוכל להשיג ולהרגיש את מי שמסתתר מאחוריו. לפי החסיד העולם הוא יותר כמו תיאטרון והקב"ה מצוי מאחוריו כמו השחקן מאחורי הדמות, ואליו נוכל להגיע אם נחפשו. וכיצד נמצא את עקבותיו של הקב"ה על פי המתנגד? דרך התורה והמצוות, ואולי גם בדרך נוספת המכונה "עבודה בגשמיות". אך על כך בהזדמנות אחרת.

התורה והעולם

את שתי הגישות המנוגדות האלו נוכל לדמות לשני מצבים קיומיים שונים: האחד – חייל השוהה במוצב מול אויבים אכזרים המבקשים את רעתו. הקשר היחידי שלו עם ביתו מצוי במכתב מהאישה האהובה, מכתב שאותו הוא קורא וחוזר וקורא, הופך והופך בו כי הכול בו, חוזר והוגה בו. השני הוא מצבו של אדם המצוי בביתו, שאיננו רואה את אשתו האהובה שנסעה, אך בכל מקום שעליו הוא מביט הוא מרגיש את מעשי ידיה. נוכל כעת לדמיין ביניהם דו–שיח מעין זה:

המתנגד: העולם הוא מוצב במלחמה. מעבר לכך יש רק מכתב מהא–לוהים והוא התורה והמצוות הכתובות בה.

החסיד: אני מרגיש אותו בכל פינה.

המתנגד: כבר לימד אותנו האמורא הגדול עולא (ברכות ח, א): "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". בבית המדרש מצויים אותן "ארבע אמות", מקלט לקדושה, ובחוץ – החולין המעורבים בטומאה. מכאן שהמחפש את הקדושה חייב "להקדיש" את חייו לתורה ולהסתגר, ככל הניתן, מהעולם החיצוני. בן הישיבה, כפי שדמות זאת מצוירת פעמים רבות, הוא המודל לכך.

החסיד: רואה אני את טביעת האצבעות של הקב"ה בכל מקום בעולם. וכך לימדנו התנא בר קפרא (ברכות סג, א): "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ…'". האידיאל הזה מדריך אותנו לחפש את הקדושה בכל אשר נלך, ולהכניס צד קדושה לכל תחומי החיים, מחיי הפרט והמשפחה ועד לכלכלה ולפוליטיקה.

קול חוזר

כנגד המתנגד, צועק החסיד: "וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ", פועל ומעשים הנראים בכל העולם. המתנגד יצעק בחזרה: הכול הזיות, כאילו שתויי יין נכנסים אתם לקודש.

לפי המתנגד, סגורים אנו בד' אמותיה של ההלכה, לא רק בגלל חורבן בית המקדש כדברי עולא, אלא כי בכלל חיינו בעולם הזה הם כמוצב העומד בעולם עוין ומהרס, כאשר הקשר היחיד אל הקדושה הוא אותו המכתב שקיבלנו – התורה, שבה אנו אמורים להגות, כדברי החכם באבות (ה, כב): "הפך בה והפך בה, דכולא בה". דבר א–לוהים נשמע אך ורק דרך תלמוד תורה. לעומת זאת, לפי הקצה השני, החסידי, עלינו להיפתח לעולם כולו, שהרי בכל מקום מצויים ניצוצות של הקדושה, ואנו חייבים ללקט אותם.

נציג בולט של הדרך החסידית הוא הראי"ה קוק, שבחר בדרך מיוחדת משלו אך נאבק כדי שנכיר שבכל התופעות יש ניצוץ א–לוהי שאותו חייבים אנו לחשוף, ושהאידיאל האנושי איננו ההסתגרות בדל"ת אמותיה של הלכה, אלא חיפוש המשמעות הדתית המסתתרת ברבדיו השונים של העולם. ולא רק בטבע. גם בנפש ובחברה האנושית מצויים ניצוצות של קדושה. וגם עליה נאמר: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ.

ממקומות רבים נשמע קולו של הא–לוהים. אלא שכדברי רבי נחמן מברסלב, אין זה קול ישר אלא קול חוזר, כלומר – הד. זהו רעיון מופלא. אנו מצויים במערה עמוקה ומפותלת, והקול שאנו שומעים מגיע כאילו ממקום מסוים. אולם אנו עלולים לטעות בזיהוי. זהו תיאור מאלף של תחושת קיומנו. העולם מדבר אלינו, וקולו נשמע כאילו מקורו בדברים השונים: החי והצומח, הגלקסיות והגֶנים, המולקולות והאלקטרונים. זהו הקול שאנו שומעים בחיינו היומיומיים ובפעילותנו המדעית וממנו נולדו המטריאליזם הרואה רק את החומר, והנטורליזם השומע רק את הטבע. אולם אנו טועים. הקול שלכאורה בא מהעולם הוא הד של קולו הבראשיתי של א–לוהים כשברא את העולם, ועלינו לשמוע לנביאים שציוו אותנו להביט השמיימה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו).

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 ביולי 2017,ב-גיליון חקת תשע"ז - 1038, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: