"לכתוב שירה בעברית זה מעשה דתי" | אריאל הורוביץ

אמיר מנשהוף התחיל לכתוב שירים בכיתה ו', אך רק כשהתגייס למשטרה הצבאית הבין שיש לו מה לומר לעולם. בשיחה לרגל צאת ספר שיריו השני, הוא מספר על ההשפעה של המהפכה האיראנית על מסלול חייו, מסביר מדוע למרות זהותו החילונית הוא רואה בעברית שפת קודש ומתאר מדוע הוא לא מרגיש חלק מסצנת השירה המזרחית

פעמיים במהלך השיחה עם המשורר אמיר מנשהוף ניכרה התרגשות בקולו: כשהוא התוודה על אהבתו לתנ"ך וכשדיבר על השפה העברית. התנ"ך והעברית הם שתיים מאהבותיו הגדולות ביותר של מנשהוף (32), שספר שיריו השני, "קום", ראה אור לאחרונה (הוצאת מקום לשירה).

מנשהוף הוא דמות מקורית ומעניינת בנוף השירה העברית העכשווית – משורר ששיריו ממוקמים על הציר שבין שירים חידתיים ומסתוריים מצד אחד לבין שירים נגישים וקריאים מצד שני; שיצירתו שואבת השראה מן המקורות המקראיים ומנהלת איתם דיאלוג עצמאי ונועז – כמו גם עם העברית, שמנשהוף משחק איתה ועושה בה כבתוך שלו. כמה משיריו יכולים להיקרא כמעט כשירים "דתיים", אך הדתיות של מנשהוף – חילוני מבטן ומלידה, שסולד מן המונח "רליגיוזי" – מסרבת לקבל על עצמה הגדרה חד–משמעית.

בשיחה איתו בביתו בירושלים, כמה צעדים מעמק המצלבה, הוא מדבר על הצורך, כהגדרתו, "ללכת עד הסוף עם העברית" ולהשיב את היסוד הגאולי אל השירה: בעיניו, כתיבת שירה בעברית היא "כמעט מעשה דתי".

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

טראומה מבית אבא

כִּי–מַהוּ הָאָדָם אִם–לֹא יוֹרֵד יָם / שֶׁמִּתעוֹרֵר בְּכָל יוֹם / אֶל–מְאוֹר הַנִּעֲנוּעַ עַל–גַּלִּים / וּמַשֶּׁהוּ שָׁקֵט–בּוֹ נִזכָּר (מתוך: "קום")

מנשהוף נולד ב–1985 בתל–אביב. הוא גדל סמוך לרחוב דיזנגוף, בלב העיר הסואנת. אביו, משה מנשהוף, סופר ומו"ל, נולד באיראן, שירת בצבא הפרסי, ועם פרוץ המהפכה האיראנית ב–1979 עלה ארצה. דוד אחד של מנשהוף גר עד היום בטהרן. "הייתה לאבא שלי תודעה ציונית, אבל המהפכה האיראנית היא זו שהביאה אותו לעלות ארצה", אומר מנשהוף. "היום, בדיעבד, אני מבין שהאירוע הזה היה טראומתי עבורו, וזה השפיע גם על החיים שלי. 1979 היא ציון דרך מבחינתי, למרות שלא חייתי אז. עד היום יש לאבא שלי הרבה כבוד וגעגוע לאיראן ולתרבות הפרסית, וזה היה נוכח בבית. היו לכך גם צדדים אחרים, כמו כל חוויה של בן מהגרים. להיות בן של מהגר זה להיות מחוץ לעניינים, להרגיש פחות בבית, לשאול יותר שאלות. בבית הספר שבו למדנו, תיכון אשכנזי תל–אביבי רגיל, הרגשנו זרות".

למרות הזהות הפרסית שינק מנשהוף מבית אביו, הוא לא מרגיש חלק מסצנת השירה המזרחית בספרות העברית. "'זהות מזרחית' היא שם קוד כללי מדי בשבילי", הוא אומר. "שיח הזהויות תורם לי, אני לוקח ממנו את מה שעוזר לי בשביל להבין מי אני, אבל אני לא בן בית שם, ואני ממש לא כותב שירה באופן הזה. המשפחה שלי גם לא חוותה את הדיכוי שהרבה מזרחים חוו בשנות החמישים.

"שנות החמישים הן לא הטראומה של המשפחה שלי, אלא שנת 1979. באופן מעניין, החוויה של המהפכה האיראנית הובילה את אבא שלי, וגם אותי במידה מסוימת, לכיוון ימני יותר בקשת הפוליטית. אבא שלי הוא אדם מאוד שמרן במובן הפוליטי הפשוט, וזה מגיע משם – הוא יודע מה זו מהפכה, מה המחיר שלה, ולכן הוא חשדן כלפיה. זה השפיע גם עליי, לאו דווקא בצורה שבה אני מצביע בבחירות, אלא בהתנגדות לפונדמנטליזם למשל. המהפכה האיראנית כטראומה המכוננת של אבא שלי מאפשרת לי לראות דברים קצת אחרת, וזו חוויה שונה שאפשר לשאוב מארצות האסלאם".

את שיריו הראשונים כתב מנשהוף כשהיה בכיתה ו': וריאציות ילדיות, תמימות, של שירי יהודה אטלס מ"והילד הזה הוא אני". בילדותו נהגה אמו להקריא לו את שירי אלתרמן, לאה גולדברג והמשוררת הרוסית אנה אחמטובה, והוא הושפע מאהבת השירה שלה. כתלמיד תיכון השתתף במשך כמה שנים בסדנת כתיבה של רוני סומק, אך התודעה הפואטית הבשלה שלו התגבשה דווקא בצבא, שם שירת במשטרה הצבאית. "הגעתי לשם די מחוסר ברֵרה", הוא מספר. "מהר מאוד מצאתי את עצמי חוקר חיילים מסוממים ובוחן גופות של חיילים שהתאבדו. גיליתי את העולם הישראלי – נרקומנים, חיילים משכונות מצוקה שלא מסתדרים במערכת, אובדנות. פתאום אתה לומד דברים מאוד מעניינים על טבע האדם בתוך מסגרות.

"הייתי במקום מאוד מרכזי בצבא: המשטרה הצבאית היא סוג של ממסד בתוך הממסד הצבאי, וזה היה קשה. כשאתה מתחיל להבין את המרכזיות של הצבא בחברה הישראלית, אתה מבין פתאום שיש לך משהו להגיד לעולם. באותן שנים כתבתי באובססיביות. הייתי חוזר הביתה וכותב, כדי לעבד את החוויה וכדי לתעד. כתבתי דברים מאוד לא מסוגננים, מין תיעוד חצי–בדיוני של החוויה בצבא, וזה עזר לי לשחרר".

בין לוגיקה לחידתיות

עוד כחייל הוציא מנשהוף כתב עת לספרות בשם "נפץ", ובו שירים וקטעי פרוזה. זה היה כתב עת מחתרתי, ניסיוני, שהיה עבור החייל הצעיר מעין טבילת אש בעולם השירה. "אין ספק שהכתיבה במהלך הצבא סיפקה עבורי צורך תרפויטי", הוא אומר בדיעבד. "אבל תרופות הן לא דבר כל כך מעניין. כשאני פותר שאלה באמצעות שיר, או כשאני מצליח ושואל את השאלה בצורה שאני מרוצה ממנה, אני מרגיש שזה מתקן משהו בעולם יותר משזה מתקן משהו אצלי".

תסביר.

"כבר בתחילת דרכי ככותב, המטרה שלי הייתה להגיד משהו לעולם. אני מאוד מאמין במטרה. אני לא רותם את הכתיבה למטרה באופן ישיר, אלא קושר את החוט ומחכה להשראה. הכתיבה מתחילה אצלי מווריאציות על משוררים, מחצי תרגום של מוזיקה, מאיזו תחושה פנימית. אני כותב במחברת כל מיני שורות שצצות בזמנים שונים, וכשיש לי השראה לעבוד אני פותח את המחברת ועובד על השורות האלה, מגבש אותן לשיר. העבודה על השירים עצמם היא מפרכת, אבל אני מאוד מאמין בעריכה ובליטוש של שירים.

"זה מוזר, כי כשאני יושב מול המחברת וכותב שיר מתוך שלל שורות שנכתבו במצבים שונים ומגוונים, אני לא בהכרח מרגיש את מה שהרגשתי כשכתבתי את השורות האלה. אבל זה לא מפריע לי. אני מפריד הפרדה מאוד קיצונית בין שני השלבים האלה – הכתיבה הראשונית וגיבוש השיר. כשאני כותב, אני אכתוב שטויות, ודברים לא מובנים ולא טובים, אך כשאני כותב שיר אני מאוד קפדן. אין הרבה שירים שלי שאני יכול לקרוא להם 'שירים'. עד שאני מגיע לשם לוקח לי הרבה זמן".

"אני כותב כדי להפתיע את עצמי. אחת האמירות הבנאליות ביותר על שירה – אבל גם אחת האמירות הנכונות ביותר – היא ששירה נועדה לשאול את השאלות. אם יש משהו שאני בטוח בו, אני לא צריך לכתוב אותו בשירה, אני יכול לכתוב מאמר במקום. כשאני כותב שיר, אני משאיר את המחשבות שלי ככדים סגורים, חתומים, והכתיבה היא הפריצות האלה – דברים שהם אולי לא בטוחים, שהם עדיין רק כיוון. לפעמים אני כותב משהו שהוא כבר מובן, פתור, ואז זה לא מעניין, אין לי מה לעשות עם זה. אני מחפש את המקום הפרום, החידתי. ומצד שני, אני חושש מלהיות חידתי מדי, לא מובן. אני מפחד להשאיר את הקורא לבד ולהישאר בעצמי לבד. זה איזון עדין".

את השירה העברית כיום רואה מנשהוף כנחלקת בין שני הקטבים הללו – שירה מובנת ולוגית אל מול שירה חידתית ודמיונית. המרכז, האיזון בין שני הקצוות, הולך ונעלם. "סצנה ספרותית טובה היא סצנה שיש בה מתח מאוד חזק בין מהלך לוגי נוקשה מאוד, שאפשר לעקוב אחריו ולהבין אותו, לבין חופש ודמיון וטירוף. המתח החיובי הזה לא מספיק קיים בשירה העברית היום. בהכללה מאוד גסה, אני רואה זרם אחד שהוא מאוד לוגי, פשוט, מובן, שמדבר ממקום הגותי, או פוליטי, או דעתני, ומולו – זרם שהוא יותר מדי דמיוני, יותר מדי חופשי, ולכן הוא גם לא רלוונטי. האיזון בין שני הקצוות כמעט לא קיים. אין סיטואציה שמחייבת שמירה על המתח בין יסוד שיש בו דמיון ויצירתיות ועניין לבין שירה שצריכה להיות אקטואלית ורלוונטית ולוגית. אין אמצע, אין מזיגה. המזיגה היא האתגר, היא הרגע שבו השירה חיה. אני לא אומר שכל שירה צריכה להיות כזו, אבל זה מה שהייתי רוצה לראות כאן".

למה, לדעתך, נעלם האיזון הזה?

"אני חושב שאיפשהו בדרך חטאנו באמונה מופרזת בחופש. ההבנה של המילה 'חופש' השתבשה. אנחנו מסתכלים על יונה וולך כמין כוהנת חופש, אבל וולך הייתה יסודית וקפדנית בכתיבה שלה – היא סיפרה פעם שהיא כותבת מאה טיוטות לשיר אחד. מבחינת סגנון וצורה, וולך היא משוררת אולטרה–מסורתית. יש לה שירים שכתובים בסגנון שירת ימי הביניים ושירה מקראית; היא עובדת עם טכניקות פואטיות ועם צורות מסורתיות. האם היא כוהנת החופש הגדולה? ממש לא. אני מחפש את הפרימה של הסגנונות והטכניקות, את החופש, את הדמיון הפרוע לא רק בתכנים אלא גם בצורה. ומצד שני, כפי שאמרתי, אני מסתייג משירה חידתית ומנותקת בצורה קיצונית, שפונה כביכול אל הנצח, אך מאבדת קשר עם המציאות. זו שירה שאין כל סיבה שתיכתב כאן ועכשיו. הנצח הוא חשוב, אבל חשוב גם להיות רלוונטי, ליצור שיר שמישהו יקרא אותו ויגיד: שווה לקרוא את השיר הזה".

המהפכה האיראנית הובילה את אבא שלי, וגם אותי במידה מסוימת, לכיוון ימני יותר בקשת הפוליטית.
מפגינים בטהרן, 1979

מתחבר אל הטוטאליות

כּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים יָדַענוּ יוֹתֵר שֶׁמִּתַּחַת לָאֲבָנִים / מִסתַּתּרִים חֲרָקִים מְנֻחָשִׁים / וְיָדַענוּ שׁמוּעוֹת עַל–אֵל מַרבֵּה שֵׁמוֹת / עָמַדנוּ וְהִבַּטנוּ וְהָפַכנוּ אֲבָנִים

כשאני שואל את מנשהוף אילו משוררים הם מקורות ההשראה שלו, הוא מציין את אבות ישורון, אלתרמן ודוד אבידן, אך שני משוררים השפיעו עליו במיוחד – המשורר היידי אברהם סוצקבר, וזלדה. "לזלדה יש יכולת לכתוב ביטויים קצרים, לפעמים של שתי מילים, שיש בהם דתיות מזוקקת, מין יסוד דתי של העברית", אומר מנשהוף. "לכתוב שירה בעברית זה מעשה דתי. להבנתי, אתה מוכרח להיות כזה אם אתה כותב שירה בעברית. אי אפשר לברוח מזה.

"עכשיו, אפשר לכתוב ביטוי שיכול להתחפש לביטוי מספר תהילים – זה אתגר מעניין, אבל זה לא האתגר שלנו. האתגר שלנו הוא לעשות את אותו דבר עם מילים חדשות, מילים שלא היו יכולות להיכתב בספר תהילים. זלדה עושה את זה. קח למשל את שמות הספרים שלה: 'השוני המרהיב', 'הכרמל האי–נראה'. צימודים יפהפיים. הצימודים הללו לא היו יכולים להיכתב בשום תקופה בהיסטוריה של העברית לפני אליעזר בן יהודה. זלדה כותבת אותם, והיא עושה את זה במין ארציות קדושה של עברית".

האהבה לקדושה ולעבריות התפתחה אצל מנשהוף במהלך לימודיו לתואר ראשון במקרא ובספרות עברית באוניברסיטה העברית. "הבנתי שאני צריך לחזור למקום המאוד בסיסי של העברית, לתיעוד הראשון של השפה הזאת. העברית היא שפת קודש, ויש רבבות אנשים שעד היום לא מדברים בשפה הזו על הדברים שאנחנו מדברים עליהם כאן, ובמובן מסוים הם צודקים, אבל העברית שלנו היא שפה דתל"שית. רציתי לחזור לתקופת הקודש של העברית, לנקודת האפס – לתנ"ך. אני חושב שיש למשוררים היום אתגר חשוב, סוג של תפקיד היסטורי, בכל מה שקשור לעברית, משום שהשפה הזו לגמרי לא סגורה. העברית היא ארץ לא נודעת. אנחנו מדברים אותה כשפת יום יום, ותוך כדי כך הקודש מצר עלינו. היא הר געש, ואנחנו חיים עליו.

"במהלך הלימודים הפכתי להיות אדם יותר ויותר דתי", הוא מספר. "אבל לא במובן של שמירת מצוות. הלימודים העצימו אצלי רגש דתי, שאני לא כל כך מנסה להגדיר אותו אלא משאיר אותו ככזה. אז גם עברתי לירושלים, והתחלתי להתחבר למעגלים של התחדשות יהודית. בעבר הזדהיתי מאוד עם העולם הזה, אבל היום אני כבר פחות שם. התחושה שלי הייתה שהכוח המקראי חסר שם. ההתחדשות היהודית היא תנועה שהולכת קדימה, תנועה מאוד יהודית ומאוד אוניברסלית בערכים שלה, ומכאן גם מאוד נחמדה, מאוד תקינה פוליטית, אולי אפילו יותר מדי. חיפשתי גם תחושות לא נחמדות. אני לא חושב שאפשר לקיים תנועה רצינית בעולם שמבוססת רק על תחושות נחמדות.

"מסביבנו יש פונדמנטליזם דתי אלים שאני מתנגד לו ונלחם בו בדרכים שלי, אבל אני גם יודע שאי אפשר להתעלם ממנו. כדי לנצח את הפונדמנטליזם, צריך לשאוב ממנו יסודות מסוימים, ולקיים אותם. כאדם חילוני, אני מאמין שההתמודדות עם הכוחות המסוכנים של הפונדמנטליזם הדתי יכולה להיעשות רק אם גם אנחנו נהיה מוכנים ללכת למקום טוטאלי".

את הטוטאליות הזו מבטא מנשהוף בשיריו, ובצורה חריגה. בכמה מן השירים בספר "קום" הוא כותב את שמו המפורש של א–לוהים, והוא ככל הנראה המשורר היחיד כיום בישראל שעושה זאת. "למה לפני שישים שנה היו כותבים את השם המפורש בשירים, והיום לא? למה אצ"ג יכול לכתוב את השם המפורש, ואילו יהודה עמיחי לא? בעיניי, זה קורה מפני שאנחנו לא מתמודדים עם היסוד החזק של הגאולה בשפה שלנו. אנחנו לא שם. העברית שלנו הולכת רק מחצית הדרך. אנחנו שמים לה מעצור. מי שכן מתמודד עם היסוד הגאולי של היהדות והעברית הם אנשים קיצונים, שאני מתנגד בכל תוקף למעשים שלהם. העולם החילוני בורח מהמערכה הזו למין מערבולת פוסטמודרנית שלא לוקחת שום דבר ברצינות. אני רוצה להתייחס ברצינות גמורה לכל דבר. אני יוצר כדי להרגיש כמה שיותר חי, כמה שיותר שלם, וכדי לעשות את זה אני משתמש בכל מה שיש לעברית להציע – כולל בשם המפורש. זו מין אסטרטגיה כזו, שאומרת: יש לי את כל הקלפים. אני גם משחק במגרש של הגאולה – הנה הגאולה, כתבתי את השם המפורש. זו מין פטריוטיות של העברית".

לשחק עם הקדושה

בסוף הספר אתה כותב "הערות לשוניות", שזה גם דבר יוצא דופן כיום. בשירים שלך אתה בוחר להשמיט שוואים נחים, לפעמים לוותר על האות ה' או לכתוב מקפים בצורה לא מקובלת. מדוע?

"זה חוזר לחופש שדיברנו עליו קודם. אני רוצה את החופש לשחק עם העברית, לעשות בה דברים חדשים. יש כאן גם אפקט על הקורא – אני רוצה שמשהו יטריד את הקורא בזמן הקריאה, מלבד התוכן של השיר. אני חושב שאי אפשר לכתוב שירה עברית בקלות. זה עדיין קדוש, ואני משחק בדברים קדושים, אני מודע לכך. יש לי זהירות ויראת כבוד כלפי השפה, אבל אני גם רוצה את החופש להשתמש בה ולפרוץ גבולות. כשאני פורץ את הגבולות, אני מרגיש אותם. אני מרגיש מה זה השם המפורש כשאני כותב אותו. לפרום את הניקוד זה להגיד שהעברית חיה, שהיא לא שפה מתה.

"מה שקורה בדרך כלל היום הוא שמשוררים כותבים שירים, ואז שולחים אותם לנקדן, והוא מנקד כל מילה בנפרד. ממני כמשורר לא מצופה לדעת לנקד. אבל אני חושב שגם הניקוד הוא חלק מתהליך הכתיבה, והבחירה איך לנקד את השירים היא חלק מהחירות הפואטית. אין כאן מניפסט; ההחלטה איך לנקד, או אם בכלל לנקד, היא החלטה של כל משורר עם עצמו, אבל אני בוחר להפוך גם את הניקוד לחלק מהאמירה שלי כמשורר".

"קום" הוא ספרו השני של מנשהוף; קדם לו "רעש רעש רעש רעש", שיצא ב–2011. הוא נשוי לחמוטל, ועובד כמורה ללשון בחוות הנוער הציוני. לצד זאת הוא מנחה סדנאות כתיבה, נמנה עם עורכי כתב העת הספרותי "עירובין" ועם צוות רדיו מרכז העיר בירושלים, ובקרוב יֵצא אלבום שירי היפ–הופ שכתב וביצע. כמורה נפגש מנשהוף עם בני נוער בשלב מכונן בעיצוב הזהות שלהם, וכמורה טרי הוא מסתייג מהייאוש הכללי מהנוער הישראלי. "יש משהו קצת מתלונן בשיח על 'הנוער של היום'", הוא אומר. "יש בעולם כל מיני דברים בעייתיים, אבל אני לא צריך ללכת לכיתה י"ב כדי למצוא אותם – הם קיימים גם אצל אנשים בני שלושים. העולם הולך למקומות קשים, אבל לא נכון לומר לתלמידים 'סמארטפון זה רע'. סמארטפון זה גם רע, אבל זה גם כל מיני דברים אחרים".

מה גילית על עצמך כמורה?

"אני מרגיש קצת עוף מוזר בתוך בית הספר. לא תמיד התלמידים יודעים איך לאכול אותי: אני נכנס לכיתה וקורא תנ"ך בפאתוס של 'פסוקו של יום', ואז מצטט שירי היפ–הופ שהם בעצמם לא מכירים. משהו בחוויה של המורה הופך אותך לצעיר ולזקן בעת ובעונה אחת: בעולם שבחוץ אתה נחשב צעיר, ואילו בתוך הכיתה אתה מין מבוגר, כמעט זקן לעומת התלמידים. גיליתי גם שללמד ספרות זה ללמד על החיים – אנחנו לומדים על רגשות, על פוליטיקה, על מוסר, על הבנה של בני אדם, וכל זה בשיעור ספרות. אני חושב שזה המקצוע הכי פרקטי שאפשר ללמוד בבית הספר".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביולי 2017, ב-גיליון חקת תשע"ז - 1038 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: