תפילה חופשית | רועי הורן  

 

לאחר ששבו אל ארון הספרים היהודי, יותר ויותר יהודים חילונים מתחברים בשנים האחרונות גם אל התפילה. בעקבות מסע הלב עם יוצאי הקיבוצים ביערות הקרפטים ובקברי צדיקי החסידות

ארון הספרים היהודי נפתח זה מכבר לציבורים רחבים. רצח רבין האיץ תהליך שהחל מעט קודם לכן, ובמסגרתו קמו קבוצות לימוד דיאלוגיות ואינטלקטואליות סביב טקסטים (גזורים ומגוהצים) ממקורות היהדות, שעליהם דנים בפתיחות – מה רלוונטי מה לא, מה אני לוקח עמי הביתה ומה אני מעדיף שיחזור לארון. אך תמיד, ההבדל הגדול בין ציבור הלומדים ה"תורני" לזה החילוני היה עניין התפילה. החילוני לומד ואילו הדתי מתפלל: אצל הראשון התורה היא רוח האומה ואילו אצל האחרון העיקר הוא הקשר עם מה שהוא רואה כמקור אותה הרוח. לימוד באחד מן המכונים הידועים להוראת יהדות ברוח פלורליסטית, שהיה פותח בברכות התורה, או כולל תפילה באיזה אופן, מן הסתם היה מאבד את רוב קהלו.

ברם, בשנים האחרונות חל שינוי בעניין הזה. אפשר להצביע על סצנת הפיוט הספרדי שיצא מבית הכנסת ונדד ל"קהילות שרות" ועל רשימה ארוכה של יוצרים ידועים השרים פיוטים מן המקורות. אגב, לאחרונה, ממש לא רק זמרים ממוצא מזרחי שרים פיוטים ספרדיים: אביב גפן ביצע לאחרונה (יחד עם אביתר בנאי) שיר המיוחס ללוי יצחק מברדיטשב ("אתה", בתוך האלבום "לשונות של אש", 2017).

עתה הגיעה קהילת לומדי התורה החילונים למדרגה חדשה. יש כאן, כפי שאומר לי דב אלבוים, מבכירי סצנת ההתחדשות היהודית הלא–אורתודוקסית, "יציאה מן הארון" במובן כפול: לא רק לימוד הספרים של הארון היהודי אלא תפילה של ממש: לקיחת חלק בקודש הקודשים של הריטואל היהודי. החילוני מצהיר חד וחלק שהוא לא בוש להתפלל. ואין הכוונה לתפילות אישיות, בכותל או בחדר ההמתנה לניתוח, אלא בהתכנסויות מתוכננות לשם תפילה של ממש. עם א–לוהים ולשון הסידור.

להכניס‭ ‬את‭ ‬יסודות‭ ‬החול‭ ‬אל‭ ‬הקודש‭ ‬פנימה‭. ‬חברי‭ ‬המסע‭ ‬מטעם‭ "‬בינה‭" ‬בפתח‭ ‬הציון‭ ‬של‭ ‬הבעל‭ ‬שם‭ ‬טוב‭, ‬מז‭'‬יבוז‭', ‬אוקראינה‭, ‬2017
צילום‭: ‬מאירה‭ ‬רון‭ ‬פולני

עבריין בין צדיקים

תופעה ההולכת ונעשית נפוצה היא מה שזכה לשם "מעגלי שירה מקודשת" (חפשו ביוטיוב ובפייסבוק), שבהם נפגשים כמה עשרות יוצאי ויוצאות ריינבו והקרובים אליהם, ושרים "הריני מקבל עליי את מצוות הבורא ואהבת לרעך כמוך" ו"יש לך כנפי רוח". זוהי לא רק שירה בציבור, זוהי פנייה מכוונת לא–לוהים, לרוח העולם. זה יכול להיות בהקשר של קבלת שבת (תוך כדי חילולה, במובן ההלכתי לפחות) אך לרוב מדובר בליל חולין. מדובר באירוע תפילה עוצמתי ביותר, מחשמל ממש, שלא נופל בכהוא זה מתפילת הסליחות באחת מן המדרשות לבנות או מ"לכה דודי" של אחד מבתי הכנסת הקרליבכיים שבנחלאות.

אגב, יש להבחין בין קבלת השבת של "מעגלי השירה המקודשת" לבין זו שהייתה נוהגת בקיבוצים. אצל האחרונים אסור היה בתכלית האיסור לייחס לה משמעות רליגיוזית כלשהי; ואילו כאן, הקדושה היא לב העניין. חבר טוב, שומר הלכה בדרך כלל, אמר לי: "אין כמו להתפלל עם ה'חילונים' הרליגיוזיים האלה: ביום כיפורים אנו אומרים ש'אנו מתירים להתפלל עם העבריינים', וכולם חושבים שהכוונה לאלה עם הכיפות הלבנות שעומדים מאחורה. אבל כאן, במעגלי התפילה האלה, אני מרגיש שאני העבריין והם הצדיקים. רק כאן אני מצליח להוציא 'דיבור אחד של אמת', כמו שמכנה את זה רבי נחמן מברסלב".

אישית נחשפתי לתובנה זו בכל עוצמתה במסע שהוציא ארגון "בינה – התנועה ליהדות חברתית", בהובלת דב אלבוים, לאוקראינה. מסעות שורשים הפכו בשנים האחרונות לדבר שאינו נדיר. זה נוסע לבקר את העיירה בפולין וזה נוסע לראות את העיר במרוקו. גם מסעות לקברי צדיקים באוקראינה הפכו להיות כמעט צו השעה. לא היית באומן עדין? שואלים הכול זה לזה, כאילו שצליינות ויהדות ירדו כרוכות זו בזו לעולם. בדרך כלל אינני מוצא את עצמי במסעות מעין אלו – מסעות השורשים אינם מדברים אליי, ומסעות צִיוני האדמו"רים הקדושים נחווים עבורי כתובעניים וטובעניים מדיי. אך המסע המדובר הוגדר כמסע בעקבות הבעש"ט, ובעצם מסע אל המקום שממנו הבעש"ט הגיע. לא אל מז'יבוז' דווקא, אלא אל כור ההיתוך של הבעל שם טוב – יערות הקרפטים. והיות שיש לי עניין עמוק בבעל שם טוב, החלטתי שלא לוותר על ההזדמנות לצאת למסע אל שורשיו של הבעש"ט.

המסע היה כאמור בעיקר אל היער, אל אותם אזורים שבהם התבודד הבעש"ט כעשר שנים מחייו, ובהם התגבשו רעיונותיו, השגותיו המיסטיות ודרכי פעולותיו השמאניות. כל אלו ישפיעו מאוחר יותר על עשרות רבות של תלמידים, שיהוו הגרעין להולדתה של תנועת החסידות.

וכאן בדיוק מתחברות הנקודות: מסעם של אנשים רוחניים מאוד מצד אחד, לא מחויבים להלכה מצד שני (אפילו האוכל במסע לא כשר; kosher stile), אך מחוברים מאוד למקורות היהודיים מצד שלישי, יכול להגיע לגבהים רק בהרי הקרפטים. בתוך גבולותיה של הארץ, היהדות נתפסת בעיניהם של החילונים–תושבי–המרכז באופן אינסטינקטיבי כאמירה פוליטית (ארץ ישראל השלמה); לקברות צדיקים אין הם יכולים "להתחבר", כפי שאף אדם מערבי לא יכול לעשות זאת. אך ליסודותיה של הרוח, שם, בתוככי היערות ובאוויר הפסגות, כל הנקודות יכולות להתחבר באופן אורגני.

ושמא אף נוסיף – באופן הנאמן יותר למקור. שהרי מה ביקש הבעש"ט אם לא "לחלן" כביכול את "יהדות בית הכנסת": להכניס את יסודות החול אל הקודש פנימה – את החיבור עם סיפורי העם, עם האדמה, עם הגוף, עם המחשבות האפלות והאסורות. או אולי בניסוח טוב יותר – ביער, באקס–טריטוריה, היכן שאין היסטוריה, אין לאום ואין מחויבויות חברתיות מוחצנות, יכול יהודי להיות דתי באמת. שם בוקעת תפילה ושמחה בעוצמות שהיהודי בארץ היהודים לא פוגש לעִתים קרובות.

רבים מן המשתתפים במסע הינם יוצאי קיבוצים ותיקים. הם לא מפסיקים לספר בערגה על "קבלות השבת" האגדיות בעמק. אחדים עוד מנסים להחזיק בכוח את המוסד האהוב שהלך ונשכח, ומתכנסים מדי פעם בפעם לנגן ולשיר. אך במסע ליער הבעש"ט לא היה זה עוד רק בגדר נגינה ושירה. הייתה זו כבר תפילה.

שי‭ ‬זרחי‭ (‬בתמונה‭): ‬הרציונל‭ ‬החילוני‭ ‬היסודי‭, ‬‘עד‭ ‬שאני‭ ‬לא‭ ‬מאמין‭ ‬אני‭ ‬לא‭ ‬פותח‭ ‬את‭ ‬הפה‭ ‬בתפילה‘‭, ‬כבר‭ ‬לא‭ ‬תופס‭. ‬אפשר‭ ‬להיות‭ ‬חילוני‭ ‬ולהתפלל‭. ‬הדתיות‭ ‬שלי‭ ‬אינה‭ ‬סותרת‭ ‬את‭ ‬החילוניות‭ ‬שבי‭ ‬אלא‭ ‬משלימה‭ ‬אותה

תנועה של התמסרות

פניתי לשי זרחי בכמה שאלות, על מנת לנסות לרדת לשורשיה של התופעה המרתקת הזו, של פלישת התפילה אל חיקו של הציבור החילוני. זרחי (60), איש קיבוץ גניגר, נמצא שנים רבות בלב הסצנה של "ההתחדשות היהודית" בקרב קיבוצי הגליל, והוא עוסק בלימוד תורה, אך גם בתפילה ובניגון.

האם אתה שותף לתחושתי שמתחולל כאן שלב חדש, שלב המעבר מתורה לתפילה?

"כבר שניים–שלושה עשורים אנשים מתיידדים עם העולם היהודי, עם חז"ל, המוסר והחסידות, ומחפשים לעצמם מקום בארון הספרים היהודי. זה אך טבעי שאנשים מחפשים להפעיל את הממדים הלא אינטלקטואליים של הנפש. אני למשל כבר משנות השבעים לומד ולומד. אני לא יכול להמשיך ככה, הנפש כבר איבדה איזון לצד אחד של האישיות, והצד הסנטימנטלי, היותר רוחני, היה חייב להתמלא. המסע אל התפילה מאפשר את האיזון המיוחל".

זה לא דבר של מה בכך עבור אדם שגדל באווירת פחד מכל מה שקשור לדת. הרי בזמן הלימוד הפלורליסטי, הדיאלוגי, אדם כזה בהחלט יכול "לשמור" על עצמו ולהישאר מוגן במבצרי האינטלקט, אבל בתפילה כבר צריך לתת את הלב.

"בתפילה אכן כבר צריך הרבה ביטחון מבפנים. שלב הטקסטים היה שלב מגונן. יש לך שליטה בתהליך. אבל תפילה זו תנועת רוח של התמסרות, שבה חייבים לשחרר משהו. הרי רק ככה זה קורה. שלב הלימוד בעצם הכשיר אותנו לקראת שלב התפילה. ההתיידדות עם המקורות במשך השנים לימדה אותנו איך 'לשחרר' את המושגים הגדולים של העולם היהודי, הקדושה והתפילה וכו', מן הלבוש המאיים שלהם ולהפוך אותם למושגים 'רוחניים' יותר, שכל אדם עם איזו אינטואיציה–רוחנית יכול להתחבר אליהם באופן טבעי. כך משתחרר לו היסוד הדתי שבכל אדם מלפיתת המוסכמות.

"אני נולדתי כאדם דתי בעצם, אלא שעברתי סוציאליזציה חריפה שהייתה צריכה להחניק את העניין. וגם לא היו לי ריטואלים לבטא בהם דתיות זו. יש רגעים שהחסר הזה הוא כבר בלתי נסבל, ולאחר שנים של לימוד, הפחדים הגדולים מעצם האמונה בא–לוהים נמסים, ואני יכול לפגוש מזמור תהילים נפלא שפותח את הלב. הרציונל החילוני היסודי, 'עד שאני לא מאמין אני לא פותח את הפה בתפילה', כבר לא תופס. אפשר להיות חילוני ולהתפלל. הדתיות שלי אינה סותרת את החילוניות שבי אלא משלימה אותה".

אתה מרגיש שיש לך יתרון מסוים על אלה שמתפללים מגיל אפס?

"תראה, אני בעצם מתפלל מתוך חופש. אין לי את ההרגל. אני גם לא מחויב לכל הסידור – אני יכול 'להתביית' על מזמור אחד וזהו. הרי אחת הצרות של התפילה היהודית היא שהצטברו בה כל כך הרבה טקסטים מוצלחים. ואז מרוב טקסטים, המתפלל הקונבנציונלי נמצא למעשה במרוץ מרתון. התפילה מן המקום שלי, הפחות מחויב להכול, היא הרבה יותר חופשית".

נפגשים באמצע

נשמע שיש לך הרבה מה ללמד את הציבור הדתי, זה שהוא לכאורה "בעל הבית" של עולם התפילה.

"הדבר המדהים הוא שתשעים אחוז מההזמנות שלי לשיעורים הן מצד אורתודוקסים שמזמינים אותי לדבר על תפילה. אני פשוט נפעם, מה אתם מחפשים אצלי? במשך הזמן הבנתי את העניין. הם בעצם אומרים ככה: אצלנו התפילה בבעיה. עד עכשיו ניסינו לקחת איזה רב'ה שיעשה לנו איזו התנעה, אבל זה לא עבד. אבל דווקא אצל החילונים יש איזו בקיעה, נביעה. הם מחפשים את הנקודה שממנה התפילה בוקעת. זה מה שמחפשים אצלי. היכולת שלי לדבר על הממדים האלה, שיש בהם ניגון, דמעה ואנחה, היא בעצם היכולת להוליד את התפילה מחדש. המפגש הבוגר והמאוחר שלי עם התפילה שם אותי במקום שבו התפילה עדיין בוסרית והיולית לגמרי, וזה מה שחסר לאלו שיודעים את כל התפילות בעל פה, אבל שכחו איך להתפלל".

צריך לזכור שבעצם כל עולם הניואייג' החל להתפלל ממקום "חילוני" (במובן הסוציולוגי) כבר לפני שנייםשלושה עשורים.

"נכון, אבל כיום זה הרבה מעבר לאנשי הניו–אייג'. אצלם לתפילה היה גוון היפי, הכולל כמובן מין וסמים. יש גם לזכור שהניו–אייג' הוא בנו החוקי של הקפיטליזם, על כל מאפייני האגו–צנטריות שלו, ואילו התופעה שאליה אני מתיימר להיות שייך היא הרבה יותר מיושבת בדעתה, עם אחריות חברתית ואפילו מחויבות לעצם הריטואל".

מחויבות?!

"כן, אני משתדל להתפלל פעם בשבוע, בשבת. הייתי רוצה גם שזה ייכנס לאיזה ריתמוס קבוע, מובן מאליו, שלי ושל הקהילה שבה אני חי. ברור שזה לא מחויבות כמו זו האורתודוקסית, אבל בעצם גם אצל האורתודוקסיה המודרנית מושג המחויבות מתרופף. כל אחד למעשה כבר מכין לעצמו איזה תמהיל מסוים של הלכה שהוא בוחר לשמור. אז אנחנו תמונת הראי של זה, מן הצד השני של המתרס. יש לזכור שהמסורת הקיבוצית היא מאוד 'הלכתית'. אמנם לא ההלכה רווית הסעיפים של השולחן ערוך, אבל אין–סוף הלכות אחרות של מחויבויות לחברה ולמעשה הציוני. לכן בסך הכול דברים זורמים לנו בדם".

נשמע שאתה בעצם אחיו התאום של הדתי הליברלי.

"אנחנו נפגשים בנקודה בדרך משני הצדדים. זו נקודה מאוד אותנטית, שבה המפגש מאוד מרגש. ממקום זה הקמנו את בית המדרש לרבנות–ישראלית, מתוך הרגשה שיש המון אמצע הרוצה הנהגה ופה תיוולד תורת ארץ ישראל החדשה. אני ממש מרגיש שאכן יש סיכוי שתיוולד תורת ארץ ישראל חדשה שיהיו בה גוני גוונים של יהודיות שיביאו לשותפות משלימה ולחברה הגונה, וימעיטו את הפילוג והשלילה של כל מי שלא חי וחושב בדיוק כמוני".

לא משעמם, אם כן, תחת השמש. מחד גיסא, תופעת ה"דתיים לייט" מקבלת גיבוש אידיאולוגי סדור, המתייחס למעשה אל עולם ההלכה מתוך הנחות יסוד "חילוניות" למהדרין; ומאידך גיסא, חילונים למהדרין מגלים מחדש את התפילה הקהילתית, זו שבבתי הכנסת הקונבנציונליים לא מספיקים לפהק ממנה. מי יודע, אולי דווקא מהם, מן "העבריינים", תבוא הגאולה לתפילה.

רועי הורן כותב עבודת דוקטורט על הבעל שם טוב באוניברסיטת בן גוריון בנגב

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 ביוני 2017, ב-גיליון קורח תשע"ז- 1037 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: