הבליעה באדמה והשרֵפה נדרשו כדי להוכיח את צדקת משה ואהרן, אך לשם מה נעשה נס פריחת המטות? על הנס כחוויה מתקנת בסיפור קרח ועדתו

מחלוקת קרח ועדתו ערערה על בחירתם של משה ואהרן כמנהיגי העם. התגובה לטענה זו הייתה חריפה ביותר: האדמה פצתה את פיה ובלעה את קרח ואת משפחתו, את דתן ואת אבירם. אש יצאה מאת ה' ושרפה את מקטירי הקטורת. אלא שלאחר כל זאת אנו קוראים על נס נוסף, שמוכיח את בחירתו של אהרן – פריחת מטהו. מדוע היה צורך בנס הזה?

נחלקו המפרשים האם נס שרפת מקטירי הקטורת גרם לעם להאמין בבחירת אהרן לכהונה. לדעת הספורנו עם ישראל האמין בבחירת אהרן, אולם הוא כעס שמשה בחר להוכיח זאת בדרך שהרגה רבים מישראל. מנגד, לדעת האבן עזרא, בני ישראל לא השתכנעו מנס שרפת מקריבי הקטורת. חיזוק לפירוש זה ניתן להביא מדברי הקב"ה למשה לאחר נס המטות: "השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי" (יז, כה). כלומר, מטרת הנס להוות זיכרון לכך שדווקא אהרן נבחר, ומשמע שהנס הראשון לא הספיק למטרה זו, והיה צורך בנס המטות.

אולם עדיין יש להבין: מדוע הניסים הקודמים לא היו מספיקים, ובני ישראל התחזקו והשתכנעו דווקא בעקבות נס המטות?

הבנה במקום כעס

כאשר מעיינים בניסים שהתרחשו בפרשה זו, ניתן להבחין במספר הקבלות בין נס המטות ובין בליעת אנשי קרח ושרפת מקריבי הקטורת (בטבלה המצורפת):

הדמיון בין האירועים מזמין לחפש את ההבדלים ביניהם. נתחיל דווקא בהבדל האחרון. עם ישראל מגיב בצורה דומה לשני האירועים, וחושש ממותו. אולם מה רב ההבדל בין המקרים. בפעם הראשונה עם ישראל מתלונן, בא בטענות למשה ואהרן: "אתם המיתם את עם ה'". בפעם השנייה, העם מביע מצוקה וחשש אמיתי, הנובעים מההבנה של עוצמת הקדושה: "הן גווענו אבדנו… כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות". ואכן, תגובת ה' שונה בין המקרים: בפעם הראשונה (לאחר נס המחתות) היא כעס, ובפעם השנייה (לאחר נס המטות) היא תשובה ישירה לתיקון המצוקה של העם.

מדוע השתנתה תגובת העם? מה היה בנס השני שגרם לעם להבין במקום לכעוס?

הצד היפה שבכהונה

נס המחתות והבליעה באדמה התאפיין בריחוק. הוא היה כרוך בהריגת החוטאים (עד כדי רצון להרוג את כל העדה) ובהתרחקות המנהיגים מעם ישראל: "היבדלו מתוך העדה… ואכלה אותם כרגע" (טז, כא). כך שהנס הראה אמנם את צדקת משה ואהרן, אבל בד בבד הוא גרם לתחושת ריחוק של העם, ואולי אפילו למרמור נוסף על המרחק הזה.

נס המטות, לעומת זאת, התאפיין בפריחה ובהעצמה של אהרן. פריחת המטה מראה את הצד הפורח והיפה בכהונה ובקדושה. בנס זה מודגש כיצד מטה אהרן פורח "בתוך מטותם" (יז, כא), בתוך המטות של כל העם (אבן עזרא מסביר שכוונת התורה בפסוק זה היא להדגיש שמטה אהרן היה חלק משאר המטות ולא בנפרד). לפי פירוש זה, אהרן מקבל את קדושתו כחלק מעם ישראל. גילוי השכינה נעשה לא עבורו בלבד, כקדוש יחידי, אלא עבור כלל ישראל, כשאהרן הוא חלק ממנו והוא נציגו. לכן מטה זה יהיה לדורות באוהל העדות, משם שורה שכינה על ישראל.

בסופו של דבר, שמים את המטות "באוהל מועד לפני העדות אשר איוועד לכם שמה" (יז, יט). השימוש בלשון רבים – לכם – מכליל את כל העם, ויש בכך אמירה עקרונית: גם כאשר בוחרים במשה ובאהרן כמנהיגים ונביאים, הרי שגילוי שכינה שנעשה להם נעשה עבור עם ישראל ובזכותם.

מחלוקת קרח ועדתו ושלושת "המבחנים" שבאו בעקבותיה ביררו את בחירתם של משה ואהרן כמנהיגים, את קדושת הכהנים ובפרט את קדושתו של אהרן הכהן. בירור חשוב זה צריך להיעשות בשתי דרכים, בסימן "שמאל דוחה וימין מקרבת": מצד אחד יש להבהיר באופן חד משמעי שהחוטאים טועים, והמחשבה שלהם שהם יכולים לשרת בקודש כמו הכהנים היא טעות יסודית וחמורה ביותר, שעלולה להגיע עד מוות, מפני שהקרבה אל השכינה דורשת תנאים מאוד מסוימים, שבהעדרם האדם הקרב ימות. לכן מבחן המחתות ואף הבליעה באדמה היו הכרחיים.

מצד שני, כדי להתגבר על מחלוקת כזו, שבה חלק מהעם מרגיש שהוא מורחק מן הקדושה, יש צורך דווקא לקרב את העם אל הקדושה, להבהיר לעם את חלקו בקדושה. מבחן המטות הבהיר את ייחודו של אהרן לא על ידי מוות ויצירת ריחוק אלא על ידי פריחה, מתוך הקִרבה בינו לבין מטות בני ישראל, והראה שקדושתו ותפקידו נובעים לא מניתוקו מהעם אלא דווקא מתוך זיקתו וחיבורו אליו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט סיון תשע"ז