בתגובה ל"בצל האמונה" מאת אלחנן ניר

עולם סדוק

אלחנן ניר פרש באופן מקיף ומעמיק את יסודות הגותו וחייו של הרב שג"ר. אינני מתלמידיו של הרב שג"ר, אך הוא בן השיח המאתגר ביותר שיש לי. מנקודת חיים זו, אנסה להוסיף מעט על אשר נאמר ונכתב עליו.

את מרכיבי הגותו של הרב שג"ר, אפשר להעמיד על היסודות הבאים: גמרא, סוד, חסידות, אקסיסטנציאליזם ופוסט מודרניות. את היסודות החווייתיים, על השואה ועל מלחמת יום הכיפורים. היסודות האלה מתחברים למבנה ארכיטקטוני, על פי הקשרים והזיקות שביניהם. הגמרא והסוד מאזנים זה את זה. החסידות חוברת לאקסיסטנציאליזם, וזה האחרון מפרש אותה ומבליט חלקים ממנה. הפוסט מודרניות מוצאת את פתרונה בעולם הסוד המאחד הפכים. השואה ומלחמת יום הכיפורים יוצרים תשתית של אימה ושל שבר, תמונת עולם סדוק ולא הרמוני. הם גם המקנים למכלול נימה של עצבות בלתי פתירה, נוגות המלווה את החיים.

הרב שג"ר היה אדם מורכב ומאוזן. המחויבות וההתמסרות שלו לגמרא ולהלכה איזנו את עולמות התוהו האקסיסטנציאליים הקבליים והחסידיים. אם חכמת הדורות הורתה לא לעסוק בתורת הסוד ללא מילוי התודעה בש"ס ובפוסקים, על אחת כמה וכמה כשמתווסף המרכיב האקזיסטנציאלי החריף. מה קורה אם מרכיב הגמרא מוצא מהמערכת? האיזון מופר. זה מקור של סיכון בעולם התלמידים וממשיכי הדרך.

הרב שג"ר בחר מתוך המכלול החסידי את המרכיב האינדיבידואלי ושם בסוגריים את המרכיב הקהילתי ואת מרכיב האדמו"ר. התולדה היא פרשנות לחסידות, המתרכזת מאוד באני ובעצמי. ואריאציה זו מתאימה לנפשות חזקות ומאוזנות. היא מהווה סכנה לאחרים.

היחס בין העולם האקזיסטנציאלי ומקבילו החסידי ובין העולם הפוסט מודרני הוא יחס ביוגרפי. התפתחותו הרוחנית של הרב שג"ר הובילה מתקופה אקזיסטנציאלית לתקופה פוסט מודרנית. אך מדובר בשני עולמות רוחניים נפרדים, למרות הזיקה שהרב שג"ר יצר ביניהם. מאחר שהפרשנות לחסידות הייתה פרשנות המבליטה את האינדיבידואלי, היא תאמה לתמונת העולם הפוסט מודרנית המפרקת מערכות ומותירה את האטומים היוצרים אותן כנפרדים ומשוטטים בחלל הפנוי. המרכיב המרכזי בתמונה הפוסט מודרנית הוא שהיא מכילה רכיבים העומדים בסתירה זה לזה.

הרב שג"ר – כפי שהראה אלחנן ניר – רואה בתמונה הפוסט מודרנית מקפצה לתמונה המיסטית המשיבה את האחדות ברובד האחר של המציאות. הרב שג"ר הוא החלוץ של הכנסת התמונה הפוסט מודרנית לתחום המחשבה היהודית. פתרונו – לדעתי – בולם את הפוטנציאל הגלום בה. לי נראה שהותרת התמונה כוללת הסתירות על מכונה, תוך כדי התגברות על חוק הסתירה, עדיפה. זאת תמונת הדור, ועל בסיסה יש לבנות את ההגות היהודית החדשה. הפרדתה של התמונה הפוסט מודרנית מהתמונה האקזיסטנציאלית והחסידית תשווה לה פנים רציונליות המתאימות יותר להתמודד עם האתגרים העכשוויים, מאשר פני הסוד והחסידות. פני הסוד והחסידות מובילים את האדם אל מחוץ לגבולות האפשר של המציאות, אל תהומות האני, ולא אל העולם והקהילה המצפים לתיקון.

למשנתו של הרב שג"ר יש פנים פוסט טראומטיות, פוסט שואה ופוסט מלחמת יום הכיפורים. בדור העכשווי שלא ידע בגוף ראשון את שתי הטראומות האלה היא חוברת לסדקי הנפש ולייסורי הנפש של היחיד. לדעתי שווה לשים את הטראומות האלה בסוגריים, ולהציב את התמונה הפוסט מודרנית על אדני תמונה בריאה של החיים. החיים אינם רק שבר, לא רק אי התאמה ויגון. בניית תמונה פוסט מודרנית על בסיס הנפש השמחה והמאוזנת מאפשרת גמישות וחיוניות הדרושות להתמצאות במציאות העכשווית. זה יהיה המשך ראוי למפעל החלוצי של הרב שג"ר, שסלל את הדרך לדורנו ולדורות הבאים.

משה מאיר

ד"ר משה מאיר הוא מנחה קבוצות חשיבה בשיטת "אפרכסת", ומרכז תחום חוסן לאומי ב"קולות"

———

בתגובה ל"יהודית, לא הלכתית" מאת אלעזר שטרן

חידוש ששכרו בצידו

במאמרה במגזין "השילוח", ניסתה לפתור שרת המשפטים איילת שקד את המתח בין יהדותה של המדינה לדמוקרטיה הפועמת בה. החלק הבולט בהיעדרו במאמרה היה התייחסות להתנגשות הבלתי נמנעת בין הזהות היהודית והדמוקרטית של המדינה לא רק בהיבט הסמלי, אלא בהיבט הפרקטי של יחסי דת ומדינה.

לרוב הציבור הישראלי ברור שהגדרת המדינה כדמוקרטית משמעה שלא תהיה כאן מדינת הלכה. אפילו השר אריה דרעי הודה בכך בריאיון לרדיו קול חי לפני מספר חודשים, בעניין בג"ץ שעסק בפתיחת המרכולים בתל–אביב בשבת, ואמר שבסופו של דבר אנו חיים במדינה חילונית. יהודית, אך חילונית. ממש בימים אלה הפוליטיקאים החרדים מביעים מבוכה פעם נוספת נוכח הצורך בחילול שבת בחסות המדינה. מחד הם מבינים שאין מנוס מכך, אך מאידך הם שותפים לניהול המדינה ונושאים באחריות.

במאמרו פותר שטרן מבוכה זו ומבוכה אחת נוספת – מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. פעמים רבות נשמעת הסיסמא שיש להפריד בין דת ומדינה. אך בסופו של יום, גם חברי כנסת מהשמאל יודו שאין מדובר בהפרדה טוטלית, והם ימשיכו לבקש לתקצב קהילות לא–אורתודוקסיות. שטרן בעצם מציע להכיר במציאות ולשנות את המינוח. לא מדינת הלכה, כן מדינה יהודית. לא להפריד בין דת ומדינה אלא להפריד בין הלכה ומדינה.

זהו חידוש ששכרו בצידו, שמגדיר באופן מדויק את מהות הזהות היהודית של המדינה ואת החיבור לפן הדמוקרטי שבה.

תני פרנק

תני פרנק הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה

——

יהודי בביתך וישראלי בצאתך

מספר הערות על מאמרו של ח"כ אלעזר שטרן: ראשית, המאמר סובל מכמה כשלים לוגיים מובנים. לשם הפשטות נציין כי טענתו כי הציונות, שגברה כביכול על היהדות במובנה ההלכתי, מחייבת הכרה בזרמים אחרים, היא מופרכת מתוכה – כל אדם משכיל יודע שהרפורמה בראשית ימיה שללה את הכמיהה לציון וגם את הציונות מכול וכול. הציונות התפתחה רק בזכות אי–הצלחתה של התנועה הרפורמית.

שנית, ברובד מהותי יותר, הטענה כי הישראליות עומדת בסתירה ליהדות ובמבחן ההיסטורי ניצחה אותה נובעת מהתפיסה השמאלנית–אשכנזית שהציונות נולדה מהרצל, וטוב שראשי המזרחי השכילו "לתפוס עליה טרמפ" בשלב מספיק מוקדם (ולכן במשך שנים ארוכות הם הסתפחו לממשלות השמאל).

הציונות הדתית ככלל, מנפתלי בנט ועד אחרון החרד"לים, השתחררה מפרימיטיביות מלאת רגשי נחיתות זו. היא זוכרת שמבשרי הציונות הראשונים היו הרבנים אלקלעי, גוטמכר וקלישר, כמו גם ר' משה כלפון כהן, היא זוכרת שמייסדי המושבה הראשונה לא היו חלוצים סוציאליסטים–אנרכיסטים מרוסיה אלא חרדים ממאה שערים שיצאו בצעד אמיץ מאוד מתוך החומות, שהעלייה הראשונה האמיתית הייתה עליית תלמידי הגר"א, ואף בני מה שמכונה בתולדות הציונות "העלייה הראשונה" היו שומרי תורה ומצוות שהמוטיבציה שלהם הייתה דתית בעיקרה, היא זוכרת את התימנים שעלו בתמר ואת יהודי המזרח והמגרב שהשאירו בתים מלאים כל טוב ועלו לארץ רק מכוח התפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

היא תופסת את הציונות כהמשך של היהדות המסורתית וכאתחלתא דגאולה שתכליתה ממלכה ישראלית המקיימת את כל התורה, כולל כל הדקדוקים שנאספו באלפיים שנות הגלות ועוד המון דינים הנוגעים לחיי עם, מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל". מרן הרב קוק לימדנו גם כי השורש הדוחף את כל התחייה הישראלית מצוי ביהדות העתיקה שהצלחנו לשמר באופן תמציתי באלפיים שנות הגלות. חלקיה מנהלים ויכוחים לא פשוטים על ההתנהלות לאור תפיסה זו בסיטואציות שונות, אך כמעט כולם מסכימים בפה מלא לתפיסה זו.

לסיום, מתגנבת ללב המחשבה שהתפיסה הארכאית שהציג שטרן, ולפיה הישראליות מנותקת מן היהדות כפי שנתפסה לאורך כל הדורות, ואדם דתי צריך להיכנע לצו "היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך", אינה נחלתו בלבד אלא רובצת עדיין בסתר הלבבות של חלקים רחבים יותר בציבור הדתי–לאומי. אולי זו הסיבה לנכונות שאנו מוצאים בכל מיני מקומות לוויתורים על הריבונות בארץ, על צביון המדינה או על אורח החיים ההלכתי הפרטי?

אלימלך קליין

אלימלך קליין הוא בוגר ישיבת הר המור

מנתק את היהדות מההלכה

"להפריד את ההלכה מהמדינה ולא את היהדות מהמדינה" , זו הדרך המוזרה שמטיף לה שטרן במאמרו, דרך שלשיטתו תוסיף לשמירת אופייה היהודי של המדינה. הבעיה היא שמאחורי אמירה זו של שטרן מסתתרת ההנחה המופרכת שהיהדות וההלכה אינן היינו הך. ואכן, השאלה היותר חשובה בהקשר הזה היא מהי בכלל יהדות ומיהו יהודי באופן מעשי. הוגי דעות חילונים רבים ניסו במהלך כל הדורות לתאר באמירות לולייניות פילוסופיות, חלקן מביכות, מהי יהדות בממד החילוני שלה.

אם ניתן בכל זאת להבין את מניעיהם, הנובעים משאיפתם להצדיק את היותם בעלי אורח חיים חילוני, הרי שתמוה יותר המניע של אדם דתי כשטרן שהולך בדרך די דומה, וכפי שהוא כותב: "יהודי טוב אינו בהכרח דתי". קשה להבין אמירה זו מאדם חובש כיפה.

וזאת יש לומר באופן הברור ביותר: יהדות היא אמונה יסודית בבורא עולם, אמונה בקבלת תורה משמיים וקיום מעשי של מצוות. יהודי בהגדרה מעשית הוא אדם שנוהג באורח חייו בדרך השקפה זו גם אם במינון כזה או אחר. כל תיאור אחר של הגדרת היהדות כפי שמנסה שטרן לרמוז הוא תרגיל אפולוגטי להצדקת אורח חיים חילוני.

יהדות, כותב שטרן, יכולה להיות מאופיינת גם בזהות תרבותית. האם המשמעות היא שיהודי באופן מעשי הוא אדם הקורא מדי יום ספרות יפה? הקורא ספרי שירה? או שאולי שטרן מציע להגדיר את היהדות עצמה כתרבות? ומעבר למילים היפות, מהי המשמעות המעשית של קיום אורח חיים יהודי? הרי כל הגדרה שאינה נוגעת להגדרה אמונית ולהגדרה של קיום מצוות לא תבדיל למעשה בין יהודי לאדם אחר בעולם כגון הנורווגי, הצרפתי, האנגלי וכו'.

הצעתו זו של שטרן מסוכנת מאוד מבחינה אסטרטגית באשר היא יוצרת למעשה שתי זהויות שונות מלאכותיות הגורמות לעיוות המושג "יהודי". אגב כך, וכהוכחה לצורך של הפרדת ההלכה מהמדינה, מביא שטרן את הדוגמה של שמירת יום כיפור על–ידי אנשים חילונים כביכול בגלל חוסר הכפייה של מנהגי יום זה. זוהי כמובן אגדה אורבנית הראויה מכבר לניתוץ. הרי על–פי תיאוריה זו, אנשים היו צריכים לשמור את השבת ואת כל אותם מצוות או מנהגים שאין בהם כל סוג של כפייה.

אדרבה, להערכתי הסיבה האמיתית לכך שחילונים שומרים במידה מסוימת מצוות כמו יום כיפור וברית מילה היא בגלל תחושת הניגודיות הפנימית העזה הקיימת בהם בין היותם חילונים מצד אחד ובין היותם יהודים מצד שני אך ללא כל ביטוי לכך בפועל. שמירת מצווה כמו ברית מילה מאפשרת, ולו באופן סמלי, תחושת קיום אורח חיים יהודי גם בפועל.

*

אפשר וראוי להעלות הצעות לשמירה על אופייה היהודי של מדינת ישראל. ראוי שלא לעשות זאת בדרך של עיוות מושגים והתקפה בלתי פוסקת על הדת, אלא בדרך שמכבדת את ההשקפה היסודית הבסיסית של היהדות.

אריאל בן עמי

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט סיון תשע"ז