אימהוּת מאוירת | רחלי ריף

בגיל חמש אחזה רחלי שלו עיפרון ומאז היא לא מפסיקה לצייר. כשמאחוריה טור פופולרי במגזין מוצש ובלוג מצליח באנגלית, היא מפרסמת כעת בארץ את ספרה "רק בישראל" שראה אור לראשונה בגרמניה. בריאיון איתה היא מספרת על הכתיבה באמצעות איורים, על אתגרי האימהות ועל הדרך שבה היא הופכת סיטואציות יומיומיות לקומיקס משעשע

רחלי שלו מגיעה לפגישה שלנו בחולצת פסים, קוקו ופוני, וחיוך רחב. בדיוק כמו שהיא נראית בטור המאויר השבועי שלה במגזין "מוצש" ובבלוג באנגלית "Mom in stripes" שנפתח בעקבותיו. בערב יום העצמאות האחרון ראה אור בארץ ספרה הראשון, "רק בישראל – ספר החיפושים הגדול" (הוצאת ידיעות ספרים), וגם שם נראית דמותה, אבל קצת אחרת: בשיער פזור ובשמלה אדומה. "הספר ראה אור לראשונה לפני יותר משלוש שנים, בגרמניה", היא מסבירה. "עוד לא היה טור, וגם לא פסים או פוני".

סבתות ספורטיביות שעלו ממרוקו, משפחה חרדית מרובת ילדים, קבוצת כדורגל צעירה עם מאמנת וזוג מאוהב הם רק חלק ממגוון הדמויות שממלאות את ספרה של שלו. הספר לוקח אותנו לטיול ברחבי הארץ, כשכל עמוד בו מייצג אזור אחר – מתל אביב דרך הגליל, ירושלים וים המלח, ועד אילת. בכל עמוד צריך הקורא למצוא את שלל הדמויות המסתתרות בו, וכך לרקום לעצמו סיפור. שוש ועליזה, אותן סבתות ספורטיביות, יוצאות מביתן שבתל אביב לרכוב על אופנוע בכבישי הגליל, לסייר בין דוכני הירקות בשוק מחנה יהודה בירושלים, לטפס על הר באזור מצדה ולשחות עם דולפינים באילת. במקביל אנו מלווים את הזוג המאוהב – רחלי ובעז, בני דמותם של הסופרת ובן זוגה – מפגישתם הראשונה דרך פיקניק רומנטי, חופה, היריון ולידה. הקוראים, שלפי שלו נעים מ"גיל שנתיים ועד גילאי היסודי", מספרים לעצמם את הסיפור ולא זקוקים להורה, "וגם המבוגרים נהנים".

רחלי שלו
צילום אבישג שאר ישוב
28/5/2017

לכתוב כמו במאי

הספר, הישראלי כל כך, יצא כאמור קודם כול בגרמניה, בהוצאה שמוציאה ספרי "ווימבלוך". "ווימבלוך הוא ז'אנר ספרותי פופולרי בגרמניה", מסבירה שלו. "באנגלית קוראים לזה Search and found, ואצלנו המקבילה היא 'איפה אפי'. אבל המטרה היא לא למצוא רק דמות אחת, אלא כמה דמויות שחוזרות על עצמן. בכל עמוד מתווסף עוד מידע על הדמויות, וכך הקורא יכול לספר לעצמו סיפור, בלי טקסט ובלי שיכניסו לו את הסיפור לפה. ז'אנר הווימבלוך הוא צאצא של ציוריו של האמן פיטר ברויגל, שמלאים בדמויות. הציורים של ברויגל הרבה יותר מורבידיים ואפלים כמובן, אבל זה הבסיס לז'אנר, ובגרמניה מאוד אוהבים אותו".

ההוצאה הגרמנית הגיעה לשלו דרך המלצה ממאיירת גרמנייה שהגיעה לביקור בארץ והכירה את המאיירת הישראלית.

למה שהוצאה גרמנית תרצה להוציא ספר שעוסק במדינת ישראל?

"ווימבלוך הוא ז'אנר שמאוד נכון להציג דרכו מקומות ולהעביר את הדמויות ואת האווירה שבהם. יש להוצאה גם ספר על ברלין, על פרנקפורט ועל מקומות נוספים בעולם. את הספר על ישראל הם עשו בשיתוף עם הוצאה יהודית ברלינאית, וביקשו ממני לכתוב אותו כי הכירו אותי כמאיירת ישראלית".

בגב הספר מצוירת מפת ארץ–ישראל, המציינת את אזורי הארץ שבהם עוסק הספר. כששלו שלחה להוצאה הגרמנית את המפה, היא קיבלה תגובה שלא ציפתה לה. "הם שלחו לי בחזרה מפה של גבולות 67', עם בקשה לשנות את האיור בספר למפה הזו. הסברתי להם שזה לא בדיוק ככה וזה לא יהיה ממש נכון. מצאתי את עצמי מנהלת משא ומתן מול גרמניה על גבולות מדינת ישראל, וזה היה נורא מצחיק, כי אני ממש לא בנאדם פוליטי. בסוף הגענו לפשרה, צבעתי את החלקים השנויים במחלוקת בצבעוניות מסוימת שמשאירה מקום לפרשנות. אבל תכלס השארתי את המפה כמו שהיא".

הספר מלא בפרטים. איך עובדים על ספר כזה?

"זו המון עבודה. עבדתי על הספר במשך כמה חודשים טובים. מתחילים בכתיבה, כמו בספר רגיל. כותבים את הסיפורים, בוחרים את המקומות שבהם יתרחש הספר, את הדמויות שייצגו את כל גוני המרקם הישראלי. קצת כמו במאי, הייתי צריכה ללהק דמויות, להלביש אותן, לעשות סיור לוקיישן. נסעתי למקומות שאותם איירתי כי הבנתי שחיפוש בגוגל לא יספיק. כדי להעביר אווירה של מקום צריך להיות בו, לראות את סוגי האנשים, את הצמחייה ואת הצבעוניות. אז נסעתי ברחבי הארץ כמו תיירת. לכותל, לשוק מחנה יהודה. רשמתי טיפוסים ואירועים שקרו סביבי.

"לפני שנסעתי לעין גדי החלטתי בהחלטה של רגע לקחת את הבן שלי איתי ליום של כיף. עשינו את כל האטרקציות. עלינו על הרכבל במצדה, הוא נכנס לים המלח עם החיתול, ביקרנו בפינת החי בעין גדי, ועוד הספקנו לחזור לאסוף את הקטן מהגן. למדתי כמה אפשר להספיק ביום אחד, כמה חוויות אפשר לצבור".

‭"‬נסעתי‭ ‬ברחבי‭ ‬הארץ‭ ‬כמו‭ ‬תיירת‭, ‬ורשמתי‭ ‬טיפוסים‭ ‬ואירועים‭ ‬שקרו‭ ‬סביבי‭". ‬פרט‭ ‬צבוע‭ ‬וסקיצה‭, ‬תל‭ ‬אביב‭, ‬מתוך‭ "‬רק‭ ‬בישראל‭"‬

כישרון ויזואלי

כשרחלי שלו הייתה ילדה היא לא הסכימה לצייר. "לא נגעתי בעיפרון. הגננת הייתה מודאגת, ואמרה לאמא שלי שכולם מציירים ואני לא. יום אחד, כשחיכיתי עם אמא בתור לקופת חולים, הייתי משועממת וביקשתי דף ועט. ציירתי, ויצא ציור פיגורטיבי מושלם. הייתי אז בערך בת חמש. אולי חיכיתי עד אז כדי שהיכולת המוטורית שלי תתפתח ואני לא אקשקש סתם". מאז היא לא הפסיקה לצייר. "ציירתי מול הטלוויזיה, המחברות שלי היו מלאות בציורים במקום בסיכומים, ציירתי את המורות, וגם את התפאורות של המבצעים וההכתרות באולפנה. בשבתות הייתי מחכה שהכוכב השלישי יופיע בשמים. הייתי יושבת ליד הצבעים ומחכה לחזור אליהם במוצאי שבת".

לקומיקס היא נחשפה כבר בילדותה. "אני זוכרת את אסטריקס, את טינטין. אני אדם מאוד ויזואלי, ואהבתי את זה. קריאה תמיד הייתה קצת קשה בשבילי, עד היום. אני מאוד אוהבת ספרים, אבל אני קוראת נורא לאט, ולצלוח ספר בשבילי זה עניין של חודשים. כל הספרייה שלי מלאה בספרים שהתחלתי ולא סיימתי. קומיקס תמיד היה קל יותר, כי לקרוא קומיקס זה כמו לצפות בסרט או בסדרה, יש בזה משהו הרבה יותר נגיש, בטח לאדם שדימויים מדברים אליו".

כשאבא שלה לקח אותה בסוף התיכון לתערוכת הגמר באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים, היא החליטה מיד ששם תלמד. "כבר בשירות לאומי הכנתי תיק עבודות. החוויה הבצלאלית שלי הייתה חוויה מדהימה, נהניתי, מצאתי את המקום שלי בחיים, מצאתי את עצמי".

אבל פרויקט הגמר שלה, שבו החליטה לשלב באיור גם טקסט, הוציא קצת את הרוח מהמפרשים. "כתבתי ואיירתי ספר על ילדים בסיכון, בהשפעת השירות לאומי שעשיתי בתחום. קראתי לו 'על ילדים גמישים וסיפורים אחרים'. עבדתי קשה בכל הסמסטר, קיבלתי פידבקים טובים מהמרצים שליוו אותי, והגעתי לפרויקט הגמר. חיכיתי שיעופו עליי", היא צוחקת, "ופתאום התחילו לקטול אותי.

"השורה התחתונה הייתה – האיורים שלך מאוד יפים, אבל נורא יומרני מצידך לכתוב את הטקסטים בעצמך. לא באתי מוכנה לביקורת הזו, שבדיעבד נראה לי שהרחיקה אותי מהכתיבה. בשנים שבאו אחרי הלימודים איירתי הרבה, לספרים ולעיתונים, אבל לא כתבתי. בכל פעם שהייתה לי הזדמנות להתערב טיפה בתוכן, לתת פידבק על טקסט, אהבתי לעשות את זה. הרגשתי את המשיכה לטקסט בתוך האיור, אבל לא הבאתי את זה לידי ביטוי".

ואז הגיע הטור. איך זה התחיל?

"איירתי למגזין 'להיות הורים' של עיתון מעריב. הם התקשרו להזמין איור לכתבה, ואמרו שהנושא הוא אבות שנוסעים הרבה לחו"ל. אמרתי להם שהייתי שמחה, אבל אני עצמי נוסעת לחו"ל למחרת, לטיול קרוואנים באירופה עם שני ילדים קטנים, ואשמח להכין להם כתבה מאוירת על הטיול. הם הסכימו, ויצאה כתבה ממש מגניבה שמאוד נהניתי לעשות.

"באותה תקופה, סוף שנת 2013, מעריב ומקור ראשון היו תחת אותה בעלות, והצעתי את הכתבה הזו למגזין מוצש, עם התאמות והרחבות. אחרי שהכתבה פורסמה, עורך מוצש באותה תקופה, אריאל שנבל, התקשר ואמר שהם אהבו את הכתבה והם רוצים שאעשה טור מאויר שבועי. יש רגעים שנוצרים כי יודעים שהם חשובים. אני זוכרת את הרגע הזה, איפה ישבתי ועל איזה חלון מסוים הסתכלתי בבית. כמובן שעניתי בחיוב. בהתחלה זה היה מאוד מפחיד. טור שבועי זה המון עבודה, ואיך אני מוצאת נושא בכל פעם ומה יש לי להגיד בכל שבוע. אבל היה לי ברור שאני רוצה לעשות את זה. תמיד איירתי לאחרים, והיה לי חשוב לעשות משהו עצמאי".

כותבת את עצמה

"בהתחלה קראנו למדור 'המדריכה'. בכותרת הייתה שאלה, ועניתי עליה בתשובה היתולית מאוירת. הטור הראשון היה ארס פואטי – איך ליצור רושם ראשוני. לכל בעלי הטורים הייתה תמונה לצד הטור, וכתבתי על איך אני בוחרת תמונה מאוירת שלי, קצת על רושם ראשוני בכלליות, ועוד סביב זה. הטורים הראשונים היו עם די הרבה טקסט. זה עדיין לא היה ממש קומיקס, אלא טור מאויר. לאט לאט הטור התגבש וקיבל את השפה שלו. בטורים הראשונים, לדוגמה, היו כל מיני דמויות. בהמשך הבנתי שכשאני מציירת מישהי כדי להעביר את החוויות שלי, הכי טבעי שאצייר את עצמי. כך הדמות שלי הפכה להיות הגיבורה של הקומיקס, ובני המשפחה שלי הפכו להיות דמויות קבועות".

הקומיקס הפך לאוטוביוגרפי.

"נכון. כי הכתיבה הכי טובה היא כתיבה אישית על חוויות שהאדם עובר. רק אז אפשר לאתר את כל הניואנסים. אני למשל לא יכולה לכתוב על לגדל בנות, כי אין לי בנות. אני לא יכולה לכתוב על חוויות בית ספר, כי אין לי עדיין ילדים בגיל הזה. אלו דברים שיקרו עם הזמן. יש לי פרופורציות של אמא לשלושה ילדים, אז אני מניחה שהורים לשישה ילדים יחשבו שאני מתבכיינת ומגזימה ושהחיים שלי נורא קלים, כמו שאני יכולה להסתכל על הורים לילד אחד שאומרים שאין להם זמן ואני חושבת וואו, תנו לי ילד אחד ואני כובשת את העולם. נראה לי שחוסר הפרופורציה הזה משקף את התקופה הזו, של הורות לילדים קטנים".

מטבע הדברים, עיקר העיסוק בטור הפך להיות בנושאים של הורות ומשפחה.

"הטור מתעסק בנושאים רחבים, אבל לאט לאט הבנתי שהורות, זוגיות ומשפחה תופסים נפח גדול ממנו. כי בשבילי זה עולם ומלואו. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי כמה ההורות היא דבר אינטנסיבי. הייתי אחרי חופשת לידה, ולראשונה שמתי את הילד שלי בגן. אלו היו ימי הסתגלות, אז שמתי אותו לשעה ורצתי לבית קפה. כשיצאתי מבית הקפה כדי לקחת אותו היה עליי רק תיק צד קטן – בלי מנשא, בלי עגלה, בלי כל השקיות – והרגשתי את כל הגוף שלי משתחרר, פיזית. כמו שמרגישים אחרי שעובדים יום שלם נורא קשה או אחרי טיול ונשכבים במיטה ומרגישים את כל הגוף צועק, אז ככה. ודווקא מתוך התחושה הפיזית החזקה הזו, הבנתי כמה החוויה ההורית מטורפת. הבנתי כמה אפשר לדבר על זה, לצייר את זה, לספר על זה. כי זה כל כך חזק, כל כך קשה. בגלל זה הטור מדבר לכל כך הרבה אנשים".

שלו נוהגת להעלות את הטורים השבועיים לדף הפייסבוק שלה. התגובות לפוסט נעות בדרך–כלל בין "איך את יודעת מה אני מרגישה", "בדיוק כמו אצלי בבית", ל"בול!". "דווקא כשאני כותבת על הדברים הכי קטנים, שאני חושבת שאף אחד לא יבין, הטור מקבל הכי הרבה תגובות", היא אומרת. "בכל פעם אני מגלה שכולם עוברים את אותם דברים. הרבה פעמים הורה מרגיש שהוא הכי צורח על הילדים שלו, או שהוא הכי לא מספיק דברים או הכי מוותר לעצמו, וברגע שאנשים אומרים שגם אצלם זה כך ומתייגים את בני הזוג שלהם, אז אתה אומר לעצמך – אוקיי, הכול בסדר, אני לא ההורה הכי גרוע בעולם. יש בזה נחמה מאוד גדולה. בכלל, הכתיבה של הטור היא תרפיה בשבילי".

תסבירי.

"קודם כול, במובן הכי בסיסי, הוא נותן לי תיעוד של תקופת החיים הזו, משהו שיישאר איתי ועם המשפחה שלי. בנוסף, הוא גורם לי להסתכל על החיים בפרספקטיבה מאוד כיפית ומעניינת, כי כל לימון הוא פוטנציאל ללימונדה. אני לא יכולה להגיד שהכול זורם על מי מנוחות ואני האמא הכי קלילה בעולם, יש לי הקשיים שלי. אבל אני יכולה להפוך כל סיטואציה להזדמנות לטור. ברוב הפעמים אני לא צריכה לחפש את הסיטואציות, הן באות אליי. אני פתוחה לקבל את הרעיונות, את הסיפורים, ועם ילדים קטנים הסיפורים האלה פשוט מגיעים.

"לדוגמה, כשאמא הולכת עם קבוצת ילדים קטנים היא כל הזמן סופרת אותם, עושה לעצמה מין התפקדות קטנה. פעם אחת הסתכלתי ואחד הילדים היה חסר, וקראתי לו וקראתי, ורצים סרטים בראש. ואז אני שומעת – 'אמא', ואני רואה שהוא מחזיק לי את היד. ברגע שזה קורה, אז אני אומרת טוב, זה טור. החיים הם חזקים ומצחיקים ומופרכים ואיתם מגיעים הסיפורים. רק צריך להניח את זה על הדף".

תיעוד של היומיום

ההומור הוא כלי משמעותי אצלך.

"ההומור תמיד היה קיים בעבודות שלי, אבל כאן הוא בא לידי ביטוי בצורה מובהקת. הוא כלי הכרחי, בטח בטור, אבל גם בחיים. אדם חייב להיעזר בהומור כדי לשרוד את היומיום התובעני. אני חלילה לא מתלוננת, זה מה שנקרא צרות של עשירים, אבל אחר הצהריים עם הילדים עדיין נראה לי כמו טיפוס על גבעה תלולה שהירידה ממנה היא רק אחרי המקלחות והפיג'מות. אבל אם אני תקועה בתור בסופר או בדואר אני אומרת לעצמי טוב, לא נורא, ומתחילה לכתוב נקודות מעניינות.

"לפעמים אני מוצאת את עצמי בסיטואציות ממש הזויות. פעם אחת הייתי עם שלושת הילדים בקופת חולים, כי אחד מהם היה צריך לעבור בדיקה ולא היה סידור לאחרים. הוא היה צריך לעשות בדיקת שתן, אז מצאתי את עצמי עם שלושה ילדים בתא שירותים אחד בקופת חולים, עם כל התיקים של הגנים עליי. אז אפשר להתבאס, ואפשר להגיד וואלה, זו הסיטואציה הכי מצחיקה בעולם. אם הילד שלי בא איתי למכולת ורוקע ברגליים ונשכב על הרצפה ובוכה, אז אני אומרת וואו, זו קלאסיקה.

"אז יש טורים שנולדים מסיטואציות שקורות לי, יש שנולדים מכותרת או משאלה, ויש שקשורים לחגים או לעונות השנה. יש טורים שבאו בחלום, ולפעמים הטור נולד בדף, מצורה ויזואלית, שרטוט. אני אוהבת לכתוב את הטורים בבתי קפה, הראש שם יותר פתוח והרעש עוזר. אני עושה הליכה לפני כן, רואה משהו ברחוב או חושבת איזו מחשבה, וזה מתפתח".

איך בן זוגך והילדים מגיבים על זה שהם, לצידך, הגיבורים של הטור?

"בעז זורם לחלוטין ואני גם מראה לו את הטורים ושואלת לדעתו. הילדים קטנים ועוד לא קוראים, אבל כשהם רואים את עצמם הם מתלהבים. החברים בגן אומרים שהם ראו אותם בעיתון, והם רואים בזה משהו חיובי. אני מקווה שגם כשהם יגדלו הם יזרמו איתי. אני בונה על זה, כי אני רוצה לגדול איתם גם בקומיקס. אנחנו נמצאים בעידן שבו כולם מעלים סלפי עם הילדים לאינסטגרם או לפייסבוק, וחשיפה לא נחשבת דבר שלילי אלא חיובי, אבל בסופו של דבר החשיפה בטור מאוד מפולטרת. אני מאוד נזהרת לא להביך או לחשוף יתר על המידה".

לפני כשנה וחצי פתחה שלו את הבלוג “Mom in Stripes“, ובו תרגמה את הטורים השבועיים לאנגלית. "הבלוג הגיע מתוך השמחה שלי ביצירה הזו. ברגע שהתחלתי לכתוב את הטור, ליצור לעצמי את התכנים ולא רק לאייר לאחרים, כל הצ'אקרות של היצירתיות נפתחו. מהתגובות הרבות שקיבלתי הבנתי שהנושאים שאני מדברת עליהם מאוד אוניברסליים. הבלוג בא מתוך רצון להנגיש את הטור גם לקהל שלא דובר עברית. אני מקווה שבעתיד יצא גם ספר, בעברית ובאנגלית, שיאגד את כל הטורים".

אז מה עניין הפסים?

"מאיירים אוהבים לצייר פסים. התחלתי עם זה בקטע אינטואיטיבי לגמרי, וכשהדמות שלי הפכה להיות קבועה בטור גם הפסים הפכו להיות קבועים. באיור ובקומיקס מאוד נכון להשאיר את אותה הדמות עם אותן בגדים או סממנים, כי אז קל יותר לעקוב אחריה בכל פעם. אפשר לטעות בפרופורציות והקוראים עדיין יוכלו לעקוב ולהבין. הדמות שלי מזוהה עם הפסים, הקוקו והפוני. גם בחיים אני מאוד אוהבת ללבוש פסים, אז זה הסתדר.

"כשחיפשתי שם לבלוג באנגלית עלה הרעיון להכניס את הפסים, ומאוד מצא חן בעיניי לחבר בין השם לבין הנראות של היצירה. זה גם נכון מבחינת מיתוג. לא מעט אומרים לי שכשהם רואים פסים הם נזכרים בי. אחרי שבחרתי את השם מצאתי בו רבדים נוספים. חולצת הפסים מזכירה מדי אסיר, ואמהוּת היא הרבה פעמים סוג של בית כלא. כלא מבחירה כמובן, ועם המון שמחה, אבל במובן מסוים מדובר במשהו שכולא אותך. הפסים הם גם שני הפסים של בדיקת ההיריון, מה שמתחיל את הכול, וגם סימני המתיחה לאחר הלידה".

מעצמה עולה

כספר קומיקס משפיע במיוחד מציינת שלו את "פרספוליס", סדרת הרומנים הגרפיים על ילדותה של הסופרת והמאיירת מרג'אן סטראפי באיראן של ימי המהפכה, שעל בסיסם נעשה גם סרט מצליח. "'פרספוליס' הוא קומיקס מאוד פשוט וגרפי. יש בו משחק מעניין בין שחור ולבן, והוא מצויר בדגש על קונטורים – כלומר, הקווים הם היסודות שלו, ולא הכתמים, וזה מדבר אליי מאוד. אני אוהבת את המשחק בין קו לכתם, אבל השלד של העבודות שלי הוא ללא ספק הקו. יש שם גם סיפור מעניין. דרך הסיפור האישי מסופר משהו גדול יותר, לאומי וכללי. ובכלל, אני אוהבת ספרים שלוקחים סיפור אמיתי ומפרשים ומתרגמים אותו לאיור".

את רותו מודן, שלימדה אותה בבצלאל, היא מציינת כמורה משמעותית. "אני מאוד אוהבת את הספרים של רותו. אלו ספרים שמסופרים בצורה נפלאה, ממש אפשר לשתות אותם בשלוק. מאייר כל הזמן מחפש את השפה האישית שלו, את הקו שלו, ובספרים של רותו יש חופש גדול. פעם עיניים יכולות להיות נקודה, ופעם עם ריסים. החופש הזה נורא מדבק, משחרר. זה משהו שמאוד השפיע עליי".

מה מעמדה של ישראל בשדה הקומיקס היום?

"ישראל היא מעצמה עולה בשדה הקומיקס העולמי, בעיקר בגלל שיש לנו בו דמויות מאוד בולטות. רותו מודן זכתה פעמיים בפרס אייזנר על הנובלות הגרפיות שלה, שזה כמו פרס הנובל של הקומיקס, ולאחרונה זכה גם אסף חנוכה באותו הפרס, על הבלוג 'הריאליסט'. שלוש זכיות שמגיעות מארצנו הקטנה זה דבר מדהים.

"ועדיין – לא ממש גדלים כאן על קומיקס. באירופה אפשר לנסוע ברכבת ולראות ילד שקוע בספר קומיקס. אצלנו זה פחות נפוץ. אבל בשנים האחרונות מופיעים ספרים חדשים שמצליחים מאוד, כמו 'יומנו של חנון' ו'אחיות', ונראה שגם כאן הז'אנר הולך ותופס עמדה. הילדים צמאים לכך, כי הם אוהבים לבחור בעצמם וליהנות מהתכנים שלהם ללא תיווך. הוויז'ואל מושך, נגיש יותר, בטח בעידן שלנו, מלא המסכים, התכנים המיידים והסרטונים הקצרים. הקומיקס הוא כמו רומן שמוגש בפריימים קצרים, והגיוני שיהיה לו יותר ביקוש. במשך הרבה שנים הקומיקס היה בעמדת אנדרדוג, עם תכנים חתרניים, כמו למשל העבודות של דודו גבע, חבורת A4 ואפילו הקומיקס של קבוצת אקטוס בתחילת דרכה. היום הז'אנר מתקדם לעבר המיינסטרים. זה קורה גם אצל המבוגרים, ברומנים הגרפיים, וגם אצל הצעירים, ואני יכולה רק לברך על כך". #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 ביוני 2017,ב-גיליון קורח תשע"ז- 1037. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: